פרשני:בבלי:נדה ס א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ס א

חברותא[עריכה]

אמר רב: לא שנו שתולה בנכרית אלא בנכרית גדולה שידוע לנו שהיא כבר אשה  הרואה דם, דהיינו שכבר ראתה בעבר לפחות פעם אחת  17 .

 17.  כן פירש רש"י (ד"ה הרואה), וביארו התוס' הרא"ש והרשב"א שבהכרח אין פירוש 'הרואה' שראתה עכשיו דם, שהרי במקרה זה תולים גם בישראלית, וכמבואר במשנתנו שתולים בישראלית נדה. אולם מהרמב"ם (איסו"ב ט כט) שכתב 'האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויה בין ישראלית', משמע שגם נכרית מדובר שהיא עכשיו נדה. וכתב המגיד משנה, שאין כוונת הרמב"ם לחלוק על רש"י, אלא כוונתו לומר, שכל נכרית שראתה פעם אחת אינה יוצאת מידי נדה, וכדי שתהא נכרית נדה אין צורך שתראה עכשיו. והכסף משנה חולק, וסובר שלרמב"ם אין תולים בנכרית אלא כשידוע שהיא עכשיו בימי הראיה.
ממאי - דקתני נכרית דומיא דנדה: מה נדה - דקחזיא, שהרי טומאת נדה נגרמת רק על ידי ראיה אף נכרית - דקא חזיא  18 .

 18.  לפירוש הכסף משנה ברמב"ם (המובא בהערה הקודמת) מבואר היטב שנכרית דומה לגמרי לנדה, ששניהם נמצאות עתה בזמן ראית דם. אולם לרש"י שפירש שנכרית 'הרואה' הכוונה שהגיע לגיל הנעורים, קשה שישראלית נדה ראתה דם עכשיו ואינה דומה לנכרית שרק ראתה בעבר. ותירצו התוס' הרא"ש והרשב"א שכוונת המשנה לדמות נדה לנכרית בכל מה שאפשר לדמותן, אבל ודאי אינן דומות ממש, שאם כן לצורך מה הוזכרה נכרית במשנה.
אמר רב ששת: כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא  19 .

 19.  בשו"ת חוות יאיר (קנב) נשאל, "אחר ד'דברי חכמים בנחת נשמעין', ונאמר במשנה 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש"ס כענין "כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא". והשיב "האמת יורה דרכו כי מאמר זה אינו לגנאי רק שבח גדול ומופלג, שלפי מעלתו ומדרגתו של רב אי אפשר לומר עליו שטעה בטעות כזו". והוסיף וביאר, ש'שכיב וניים' פירשו שאינו בתחילת שנתו, אלא כבר שכב וגם נם, וקרוב הוא להתעורר, כלומר, שברור הדבר שלמעלתו של רב גם אם אמר דין שלא מתוך העיון, תיכף ומיד יעור שכלו וירגיש בטעותו.
דתניא; תולה בנכרית, ומכך שסתם התנא בברייתא ולא הגביל באיזה נכרית מדובר, משמע שתולים בכל נכרית.
רבי מאיר אומר: תולים רק בנכרית הראויה לראות, שהגיע לגיל הנעורים שבו אמורה לראות, אולם אין צורך שתראה בפועל.
ומבאר רב ששת את קושיתו: ואפילו רבי מאיר שהגביל את התליה בנכרית יותר מתנא קמא, לא קאמר - אלא בראויה לראות, אבל רואה בפועל - לא איצטריך, וקשה לרב שאמר שתולים רק בנכרית שראתה.
ומתרצת הגמרא: אמר רבא: ותסברא, וכי רבי מאיר לחומרא קאמר שיכולה לתלות רק ביכולה לראות, ותנא קמא סבר שיכולה לתלות אפילו בנכרית שאינה יכולה לראות.
והא רבי מאיר - לקולא קאמר.
דתניא בברייתא אחרת: אינה תולה בנכרית. רבי מאיר אומר: תולה.
ואלא קשיא הך ברייתא הראשונה, שנאמר בה שלתנא קמא תולים בנכרית?!
תריץ הכי: שצריך להוסיף בדברי תנא קמא שבשתי הברייתות ולבאר שכוונתו שתולים בנכרית, אולם והיא שכבר רואה דם בעבר, לפני שנמצא הכתם.
רבי מאיר אומר: בראויה לראות, ואף על פי שאינה רואה. ואם כן מיושבת הקושיה על רב, שהוא סבר כדברי תנא קמא, שכדי שיהא אפשר לתלות בה הצריך שתראה בפועל בעבר.
תנו רבנן: המשאילה חלוק לחבירתה הטמאה ונמצא בה כתם לאחר שהחזירה אותו -
תולה בחבירתה הטמאה בטומאת זבה קטנה, שדינה הוא שצריכה להיות שומרת יום כנגד יום, ואפילו אם חברתה כבר ביום השני שלה, שבו אם תהא טהורה כל אותו היום, תוכל לטבול ולהטהר מטומאת זבה קטנה, וכתוצאה מכך שתולים בה את הכתם הרי היא מעוכבת מלהטהר יום נוסף  20 .

 20.  נחלקו הראשונים מהו טעם הדין שתולים בשומרת יום, רש"י ביאר מפני ש'מעיינה פתוח', כלומר, כיון שראתה דם ביום הקודם ודרך הנשים שממשיכה ראיתן כמה ימים, מסתבר יותר שממנה הדם, ולכן תולים שהגיע ממנה הכתם. והרשב"א ביאר שסיבת התליה היא כמבואר בגמרא בפסחים (ט ב, י א) שהקלו בדיני דרבנן ו'תולים קלקלה במקולקל', ולכן תולים שהגיע הדם הטמא מהאשה הטמאה, (וראה מה שכתבנו בהערה 16). ובחידודי הלכות כתב שרש"י לא חולק על הרשב"א וסובר גם הוא שטעם התליה הוא משום שתולים קלקלה במקולקל, ומה שכתב ש'מעיינה פתוח' הוא מפני שהוקשה לו שבימי זיבה האשה מסולקת מדמים, ואם כן אדרבה תתלה הזבה בחברתה שאינה מסולקת, ותירץ, כיון שראתה פעם אחת מעיינה פתוח ובטל בה הסילוק, והרי היא כשאר הנשים. וכפירוש זה מדויק מדברי רש"י שכתב (בסוף הדיבור) 'כיון דטמאה השתא', כלומר, שתולים הכתם באשה הטמאה. וראה עוד מה שכתב במשנה למלך (איסו"ב ט כט) שהוצרך רש"י לטעם ש'מעיינה פתוח' רק למקרה שנמצא הכתם בשעה שלבשה הטהורה את החלוק.
וכן היא תולה בחבירתה שטמאה בטומאת זבה גדולה, שצריכה להיות סופרת שבעה נקיים כדי להטהר, ואפילו אם השלימה חברתה את ימי ז' הנקיים, אלא שלא טבלה עדיין, וכתוצאה מהתליה בה היא מקלקלת טובא, שצריכה לחזור ולמנות שבעה נקיים חדשים.
וטעמו של דבר, לפי שחבירתה טמאה והיא טהורה, ותולים שהגיע הדם מהטמאה  21 .

 21.  בחידודי הלכות הקשה לפירוש רש"י (המובא בהערה הקודמת) שתולים בשומרת יום מפני ש'מעיינה פתוח', מדוע תולים בסופרת שבעה, והרי אחרי שעברו עליה ז' נקיים מוכח שמעיינה כבר סתום. ותירץ על פי דברי המשנה למלך (איסו"ב ט כט ד"ה עוד) שכתב שכל עוד לא תמו כל ימי ז' נקיים, עדיין נחשב מעיינה לפתוח. ולדבריו אם עברו ז' נקיים ונתעכבה מלטבול אין תולים בה, שאף על פי שעדיין טמאה מכל מקום מעיינה סתום, וכן כתב גם החוות דעת (קצ כט). אולם הרע"א (הגהות לשו"ע, יט) כתב שגם במקרה זה תולים בה, וראה עוד מה שכתב בשו"ת (תנינא סג).
לפיכך, היא - מתוקנת. וחברתה - מקולקלת, דברי רשב"ג.
רבי אומר: אינה תולה בחבירתה כיון שמקלקלת אותה בהארכת ימי טומאתה.
לפיכך - שתיהן מקולקלות, שאי אפשר לקלקל אחת ולתקן אחרת.
ושוין רשב"ג ורבי, שתולה בזבה קטנה שהיא "שומרת יום כנגד יום" אם מצאה את הכתם ביום ראשון שלה, דהיינו ביום שבו יצא הדם, כיון שאין היא מתקלקלת אם תולים בה את הכתם, שבין כה וכה היא טמאה למחרת  22 .

 22.  כן פירש רש"י, ולעיל (הערות 14, 16, 20) הבאנו שלא די בכך שאין נפקא מינה לאשה שתלו בה, אלא צריך שיהא מסתבר שממנה הדם, כגון שמעיינה פתוח או שהיא בחזקת טמאה, אולם גם במקרים שישנה סיבה לתליה צריך בנוסף שלא תהא נפקא מינה לאשה שבה תלו. ובחוות דעת (קצ כט) האריך בביאור הדברים.
וכן שוים שיכולה לתלות את הכתם ביולדת בתוך מ' יום ללידת זכר או פ' לנקבה שבהם היא יושבת על דם טוהר, ואינה טמאה גם אם רואה דם ולא תתקלקל מהכתם, ושוים גם בכך שתולה בבתולה הנבעלת, שדמיה הם דמי בתולין הטהורין  23 .

 23.  נחלקו הראשונים בטעם התליה בנשים אלו: רש"י (ד"ה וביושבת על) ביאר שאנין מתקלקלות בתליה בהן, שהרי גם דם שודאי יצא מהן אינו מטמא. הרמב"ן והר"ן כתבו שבתולה הנבעלת מסתבר שממנה הדם כיון שדרך דם בתולים לזוב כמה ימים, ויושבת על דם טוהר מסתבר שממנה הדם, שמאחר שאינה נטמאת מהדם היוצא ממנה אינה משגיחה על כתמיה. ויש לעיין בדעת הרשב"א (תוה"ב ז ד) פירש כרש"י לגבי יושבת על דם טוהר, וכרמב"ן והר"ן לגבי בתולה הנבעלת. וכן מצינו שפירש (שם) שתולים בנכרית משום ש'תולים קלקלה מקולקל'. ולא די בכך שאין נפקא מינה כדי לתלות. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בדעת רש"י, ויש לומר, שכן סבר גם הרשב"א.
ודנה הגמרא: לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דאמר רשב"ג - למה לי? והרי פשיטא מאחר שאמר שתולה בחבירתה, שהיא טהורה וחבירתה מקולקלת!?
ומתרצת הגמרא: משום דרבי, שלרבי נצרך ה'לפיכך', ואגב כך שנו גם את דברי רשב"ג באותו לשון.
ומבארת הגמרא: לפיכך דרבי - למה לי?
מהו דתימא: רק ההיא דאשתכח כתם גבה - תתקלקל, ואילו אידך - לא תתקלקל, ונתלה שהגיע הכתם מהאשה שבה נמצא, קמשמע לן ששתיהן מקולקלות.
אמר רב חסדא: טמא וטהור שהלכו בשני שבילין, שביל אחד טהור ושביל אחד טמא ואין ידוע מי הלך באיזה שביל - באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. שרבי שסבר שאין תולים שהגיע הכתם מהטמאה, הוא הדין שלא תולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא. ולרשב"ג שסבר שתולים שהכתם הגיע מהאשה הטמאה, והטהורה נשארת בטהרתה, הוא הדין כאן נתלה שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא, וישאר הטהור בטהרתו.
מתקיף לה רב אדא: עד כאן לא קאמר רבי התם - אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו, כי גם השומרת יום כנגד יום מדובר שהיא ביום השני, וכיון שיכולה לאחר שהמתינה שעה אחת לטבול ולהטהר, הרי היא בחזקת טהרה, ולכן לא תולים שממנה הדם.
אבל הכא - מאי נפקא לן לטמא מינה, אם נתלה בו, שהרי בין כה וכה הוא טמא!?
ומתרצת הגמרא: ורב חסדא אמר: סוף סוף השומרת יום כנגד יום ביום השני - איהי, טבילה בעיא, וכל עוד לא טבלה נשארת בטומאתה, ואינה בחזקת טהרה ובכל זאת אמר רבי שאין תולים בה, והוא הדין לטמא וטהור שהלכו בשני שבילין שאין תולים בטמא  24 .

 24.  להבנת הסוגיא יש להקדים שמצינו ג' דיני תליה: א. 'תלית קלקלה במקולקל' (נתבאר בהערה 16). ב. תליה באשה שמעין דמיה פתוח, שמסתבר לומר שממנה הדם (נתבאר בהערה 20). ג. תליה באשה שאין לה נפקא מינה מכך שתולים בה (ונתבאר בהערה 14 שבטעם זה לבדו לא די בכדי לטהר). נחלקו הראשונים בביאור הסוגיא, באיזה טמא מדובר, ומהו טעם מחלוקת רב חסדא ורב אדא: הרמב"ן, הר"ן, וכ"כ המהרש"א בדעת רש"י ביארו, שסוגייתנו מדברת גם במקרה שהלך בשביל טמא מת ביום הראשון לטומאתו, וסבר רב חסדא שאף על פי שאין לטמא זה נפקא מינה מכך שנתלה בו, אין תולים לשיטת רבי. ויסוד מחלוקת רב חסדא ורב אדא היא בביאור החילוק שחילק רבי בשומרת יום בין היום הראשון לשני, שרב אדא סבר שביום הראשון תולים מפני שהיא בחזקת טומאה ו'תולים קלקלה במקולקל' במקום שאין נפקא מינה, וביום השני היא כבר בחזקת טהרה שהרי בידה לטבול ולכן אינה נחשבת למקולקלת ואין תולים בה. ולביאור זה מודה גם רבי שתולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא, שדומה הוא לשומרת יום בראשון שלה, שבשניהם תולים הקלקול במקולקל. ורב חסדא סבר שגם ביום השני כל עוד לא טבלה נחשבת האשה לטמאה, ומדין תולין קלקלה במקולקל ראוי לתלות בה, ורבי שסבר שאין תולין ביום השני טעמו מפני שחלק על כל דין תלית קלקלה במקולקל. וכיון שלא סבר רבי שאפשר לתלות קלקלה במקולקל, הוא הדין שלא תולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא. ומה שהודה רבי שתולים בשומרת יום בראשון שלה, סבר רב חסדא שזהו מפני ש'מעיינה פתוח' ומסתבר שממנה הדם, ולא מחמת תלית קלקלה במקולקל. (ועל פי ביאור זה ישב המהרש"א את דברי רש"י ד"ה בשני, וראה מה שכתבנו בהערה 20). אולם התוס' והרשב"א ביארו סוגייתנו בביאור אחר, ולפירושם סוגייתנו עוסקת בטמא מת שהחל בספירת הימים הנצרכים להזאת אפר פרה אדומה אולם לא השלים הימים, וכגון שהוא נמצא ביום השלישי לספירתו. ונחלקו רב חסדא ורב אדא מה דעת רבי במקרה שיש הפסד מהתליה, שהרי יצטרך להתחיל המנין מחדש ואבדו ג' הימים שספר, אולם אין ההפסד גדול כטמא וזבה ביום השביעי לספירתם שכבר בידם לטבול ולהטהר ואיבדו את אפשרות הטהרה. וראה במהר"ם ובמשנה למלך (איסו"ב ט כט) שביארו את טעמי המחלוקת לפירוש זה.
איתמר כרב אדא שאפילו לרבי תולים שהאדם הטמא הוא שהלך בשביל הטמא:
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טמא וטהור, ואפילו טהור ו"תלוי" (ספק טמא), שהלכו בשני שבילין, אחד טמא ואחד טהור - תולה טמא בתלוי, וטהור בטהור, לדברי הכל!
בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: מהו לתלות כתם של חלוק שהושאל לאשה שהיתה טמאה בטומאת כתם, שכל טומאתה היא רק מספק, ואין ברור לנו שראתה עכשיו דם?
וביאר רבי יוחנן את ספיקו: אליבא דרבי - לא תבעי לך  25 .

 25.  הר"ן ביאר שספיקו של רבי יוחנן הוא מה הטעם שתולים בנדה, האם מפני שמעיינה פתוח, ואם כן, באשה שרק נטמאה מכתם ואין ידוע שהיה מעיינה פתוח לא תולים, או שתולים שטעם התליה בנדה הוא מפני ש'תולים קלקלה במקולקל', והוא הדין בעלת הכתם טמאה היא מדרבנן ואפשר לתלות בה. ו'אליבא דרבי לא תיבעי', משום שסבר כרב חסדא שלרבי לא תולים קלקלה במקולקל, ולכן תולים רק ביום הראשון שמעיינה פתוח. וביאור זה יתכן רק לראשונים (שהובאו בהערה הקודמת) הסוברים שלרבי אין תולים קלקלה במקולקל, אבל לתוס' והרשב"א שביארו שלכולי עלמא תולים וכל סברת רב חסדא היא מפני שיש נפקא מינה לטמא ביום השלישי מהתליה בו, צריך לבאר מדוע לרבי אין מקום לספק. ויש לומר, על פי מה שכתב החזון איש (יו"ד פט ו) שאשה שנטמאה בכתם חשובה מעיקר הדין לטהורה, והתליה בה גורמת שנחשיבנה לטמאה ואפילו שרק תולים בה כתם.
כי השתא, ומה התם, בשומרת יום כנגד יום, דקא חזיא ודאי דם מגופה - אמרת אינה תולה בשומרת יום.
הכא, במשאילה חלוקה לאשה הטמאה בטומאת כתם, שיש מקום לומר דמעלמא קא אתי דם הכתם ובאמת טהורה היא לגמרי - לא כל שכן שאינה תולה בחבירתה.
כי תבעי לך - אליבא דרשב"ג הסובר שתולים בשמירת יום.
וצדדי הספק הם: התם בשומרת יום, שתולים שהדם הוא ממנה, הוא משום דקא חזיא השומרת יום מגופה - ולכן תליא בה.
אבל הכא שאפשר דמעלמא קאתי הכתם - אימא לא תליא בה.
או דלמא לא שנא?
אמר ליה: אין תולין אליבא דרשב"ג.
ושאלו רבי יוחנן: מה טעם? והשיב: לפי שמקובל בידינו שאין תולין, כיון שאינה בחזקת רואה. ויש צד לומר שהכתם הקודם, שהיא טמאה ממנו בטומאת כתם, הגיע אליה מעלמא.
איתיביה: אין תולין כתם בכתם.
אבל אם השאילה חלוקה לנכרית, או ליושבת על הכתם - הרי זו תולה בה.
וביאור הקושיא הוא: הא ברייתא גופה קשיא!
רישא אמרת אין תולין בכתם, סיפא אמרת תולין ביושבת על הכתם?!
וליישב הברייתא צריך לומר: הא לא קשיא, הא הרישא, שנאמר בה שאין תולים היא דברי רבי, והא הסיפא, שנאמר בה שתולים הא דברי רשב"ג, ונשנו בברייתא ב' שיטות שונות.
איכא דאמרי תירוץ אחר בישוב הברייתא: הא והא - רבי.  26  הא שתולים את הכתם בבעלת הכתם - ביום הראשון שלה לראיית הכתם הראשון, שאז אפשר לתלות בה כיון שבאותו היום היא בין כך טמאה ואין כתם נוסף מוסיף בה ימי טומאה.

 26.  התוס' (ד"ה מהו) ביארו, שאף על פי שאמר רבי יוחנן "אליבא דרבי לא תיבעי", שפשוט שלרבי אין תולים כתם בכתם ואפילו ביום הראשון, הגמרא חלקה וסברה שיתכן שגם לרבי תולים, וביארה הגמרא את הברייתא בכל דרך אפשרית וגם שלא על פי דרכו של רבי יוחנן. ולפירוש הר"ן (המובא בהערה הקודמת) שכתב שרבי יוחנן שהיה פשוט לו שלרבי לא תולים זהו מפני שסבר כרב חסדא, אפשר לומר שהגמרא סברא כרב אדא, שגם לרבי תולים קלקלה במקולקל, ולכן אפשר לתלות גם ברואה כתם שאין מעיינה פתוח.
הא שאין תולים בה - הוא ביום השני שלה לראיית הכתם, שאם נתלה בה את הכתם היא נטמאת יום נוסף.

דרשני המקוצר[עריכה]