פרשני:בבלי:נדה סא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סא א

חברותא[עריכה]

'לא היו ראויות לראות - רואין  כאילו הן ראויות' לראות, וכיון שיצא דם מביניהן בהכרח שראתה אחת מהן בניגוד לטבע הסילוק, וטמאות שתיהן מספק.
מתניתין:
שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האשה האמצעית - כולן טמאות, שחוששים שמא זזו בשנתן  42 , ונזדמנו גם האחרות למקום שכיבת האמצעית.

 42.  הרשב"א והרא"ש הביאו בשם הראב"ד שדין המשנה הוא דווקא בנשים ישנות, אבל ג' נשים ערות ששכבו במיטה טמאה רק האשה שתחתיה נמצא הדם כשהן נעורות, שאין לחוש שזזו בלא ידיעתן.
תחת האשה הפנימית, היושנת סמוך לקיר - שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה, שאין חוששים שזזו כה הרבה עד שהגיע חיצונה לפנימית  43 .

 43.  במשנה לעיל (נז ב) מצינו שאשה שמצאה כתם על שמיכה שמתכסה בה בשנתה טמאה אפילו כשמקום הכתם אינו כנגד בית התורפה, שחוששים שמא נתהפכה בשנתה ונתהפך העליון לתחתון. והקשה הרשב"א מדוע במשנתנו חוששים רק לתזוזה מועטת, ודלא כמשנה לעיל שחששה גם לתזוזה מרובה. ותירץ, שמשנתנו מדברת במיטה שאין עליה סדין וכל שינוי המקום יכול להיות רק כתוצאה בתזוזת הנשים, ולכן לא חששו לתזוזה מרובה, מה שאין כן במשנה לעיל שנמצא כתם על השמיכה, חששו שהשמיכה זזה הרבה ממקום למקום. והרא"ש תירץ, שגם אם משנתנו במיטה שיש בה סדין עדיין ישנו חילוק בין סדין שתחתיה לשמיכה שעליה, שדרך שמיכה שמתכסה בה לזוז יותר מאשר הסדין שמציעה תחתיה.
תחת החיצונה - שתים החיצונות טמאות, והפנימית טהורה.
אימתי אמרו שאם נמצא תחת החיצונית הפנימית טהורה - בזמן שעברו להכנס למטה דרך מרגלות המטה.
אבל אם עברו דרך עליה, שעברו כולן דרך צידה החיצון של המטה - כולן טמאות. כי שמא נפל מהן הדם כשעברו שם בשעת כניסתן פנימה.
בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה - היא טהורה, ושתים טמאות  44 .

 44.  במשנה הקודמת (ס ב) מצינו שאם בדקה אחת ומצאה טמאה, חברותיה טהורות. ונתבאר בגמרא שדווקא אם נעשתה הבדיקה ב'שיעור וסת' היא מועילה להוכיח מה היה המצב בשעת מציאת הכתם, אבל בבדיקה מאוחרת יותר חוששים שמא נשתנה המצב בין מציאת הכתם לבדיקה. ונחלקו הראשונים האם דין זה הוא גם במשנתנו שהתירה על סמך שבדקה ומצאה טהורה, או שמא ישנו חילוק בין בדקה ומצאה טמאה לבדקה ומצאה טהורה. הראב"ד (בעלי הנפש, שער הכתמים ב, ז) השווה בין בדקה ומצאה טמאה לטהורה, ובשניהם הצריך שתבדוק ב'שיעור וסת'. והרז"ה (שם) חולק וסובר שבבדקה ומצאה טהורה מועילה גם בדיקה מאוחרת. ובהגהות הגרע"א (קצ נא) כתב שאף על פי שבבדקה ומצאה טמאה צריכה לקנח בלבד מפני שבדיקה בחורים וסדקים אורכת יותר משיעור וסת, בבדקה ומצאה טהורה צריך שתבדוק בחורים וסדקים. שדווקא במצאה טמאה יתכן שהחל הדם לצאת בסוף הבדיקה שהיא לאחר שיעור וסת, אבל במצאה טהורה מלמדת הבדיקה על כל משך זמן הבדיקה, וכשנמצא העד נקי בהכרח שגם בתחילת הבדיקה שהיתה בשיעור וסת לא היה דם.
בדקו שתים ומצאו טהורות - הן טהורות ושלישית טמאה.
שלשתן ומצאו טהורות - כולן טמאות, שבכרח אחת טעתה בבדיקתה, ואין ידוע מי היא.
למה הדבר דומה - לגל טמא ובו כזית מן המת שנתערב בין שני גלים טהורים, ובדקו אחד מהן ומצאו טהור - הוא טהור ושנים טמאים.
שנים ומצאו טהורין - הם טהורין ושלישי טמא.
שלשתן ומצאו טהורין - כולן טמאים, דברי רבי מאיר.
שרבי מאיר אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה - לעולם הוא בטומאתו, עד שיודע לך טומאה היכן היא.
וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה שמעולם לא נחרשה, ואם לא מצא - מטהרינן לכולהו, על אף שודאי לנו שהיתה הטומאה באחד הגלים.
גמרא:
מקשה הגמרא: מאי שנא לעיל ברישא (במשנה הקודמת) - דלא מפליג היכן נמצא הדם אם תחת הפנימית או החיצונית, ומאי שנא סיפא דקמפליג?
ומתרצת: אמר רבי אמי: המשנה הקודמת מדברת שישנו באופן שהיו משולבות יחד, ומכיון שהיו קרובות מאד זו לזו חוששים גם שמא זזה החיצונה עד למקום הפנימית  45 .

 45.  כך פירש רש"י, וכפי גירסתו 'רישא במשולבות'. אולם התוס' הביאו שבהרבה ספרים לא גרסו 'רישא', ופירשו ש'משולבות' פירשו מכוונות, ונסוב על הסיפא, שדווקא במקרה שהיו מכוונות כל אחת במקומה אינן טמאות שלושתן.
שנינו במשנה: "בדקה אחת (וכו'), למה הדבר דומה לגל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים".
ומקשה הגמרא: למה ליה למתני "למה זה דומה", והרי דין המשנה פשוט הוא, ואין צורך להסבירו במשל?
ומתרצת הגמרא: הכי קאמר להו רבי מאיר לרבנן: מאי שנא בדם דלא פליגיתו, שהינכם מודים לי שאם נמצא דם ובדקו שלשתן ומצאו עצמן טהורות, שאומרים שבהכרח היתה טעות בבדיקה, ומטמאים לשלשתן מספק, ומאי שנא בגל דפליגיתו עלי, וטיהרתם את כל הגלים גם כשנבדקו שלושתם ונמצאו טהורים?
ורבנן השיבו: בשלמא התם בשלשה גלים - אימא עורב נטלה, ולכן לא נמצאה בכל הגלים, ואין הכרח שהיתה טעות בבדיקות.
אלא הכא - האי דם שנמצא במיטה מהיכא אתא? בודאי מאחת מהנשים הללו, וכיון שמוכרח הדבר שטעתה אחת בבדיקתה, מטמאים לשלושתן.
ומביא רבי מאיר ראיה לדבריו, שיש לחשוש לטעות בבדיקה: תניא: אמר רבי מאיר: מעשה בשקמה של כפר סבא שהיו מחזיקין בה טומאה, ובדקו ולא מצאו את הטומאה.
לימים, נשבה בו הרוח ועקרתו, ונמצא גולגולת של מת תחובה לו בעיקרו של האילן.
אמרו לו רבנן: משם ראיה?
אימר לא בדקו כל צרכו, אבל במקום שידוע לנו שבדקו כראוי, לא מסתבר שטעו בבדיקה.
ומביאה הגמרא ראיה נוספת שישנם טעיות בבדיקה, תניא: אמר רבי יוסי: מעשה במערה של שיחין שהיו מחזיקין בה טומאה, ובדקו עד שהגיעו לקרקע שהיתה חלקה כצפורן, שלא נזרעה מעולם, ולא מצאו.
לימים נכנסו בה פועלים מפני הגשמים. ונתזו בקרדומותיהן, ומצאו מכתשת מלאה עצמות  46 .

 46.  בערוך לנר ביאר, שהביאה הגמרא הוכחה נוספת, משום שאת ההוכחה הקודמת אפשר לדחות שכשמחפשים חפץ מצוי שיטעו בבדיקה ולא ימצאו את החפץ, אבל כשבודקים בקרקע ומגיעים למקום שלא נזרע מעולם לא שייכת בזה טעות, וכדי לדחות תשובה זו הביאה הגמרא את המעשה במערה של שיחין שטעו באבחנה מה היא קרקע בתולה.
אמרו לו: משם ראיה?
אימר לא בדקו כל צרכו.
תניא, אבא שאול אומר: מעשה בסלע בית חורון שהיו מחזיקין בה טומאה, ולא יכלו חכמים לבדוק מפני שהיתה מרובה.
והיה שם זקן אחד ורבי יהושע בן חנניא שמו, אמר להן: הביאו לי סדינים!
הביאו לו סדינים, ושראן במים, ופרסן עליהם.
מקום טהרה, שקרקעיתו מוצקה - נשאר יבש, ואילו מקום טומאה שעפרו רך מפני שחפרו בו - נעשה לח  47 , שהעפר הלח ספג את המים מהסדינים.

 47.  כן פירש רש"י, אולם התוס' גרסו להיפך, "מקום טהרה לח, מקום טומאה יבש". ולגירסתם פירשו שדברי הגמרא נסובים על הסדין, שבמקום טהרה, שהקרקע אינה סופגת, נשאר הסדין לח. ובמקום טומאה נספגה כל הלחלוחית בקרקע ונותר הסדין יבש.
ובדקו תחת המקום הלח, ומצאו בור גדול מלא עצמות. תנא: הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים. דכתיב "והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גד ליה".
ומקשה הגמרא: וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן!  48 .

 48.  בירמיה (מ יג-טז, מא א-ב) נאמר "ויוחנן בן קרח וכל שרי החיילים אשר בשדה באו אל גדליהו המצפתה. ויאמרו אליו הידוע תדע כי בעלים מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להכותך נפש, ולא האמין להם גדליהו בן אחיקם. ויוחנן בן קרח אמר אל גדליהו בסתר במצפה לאמר אלכה נא ואכה את ישמעאל בן נתניה. ויאמר גדליהו בן אחיקם אל יוחנן בן קרח אל תעשה את הדבר הזה כי שקר אתה דובר אל ישמעאל. ויהי בחודש השביעי, בא ישמעאל בן נתניה ועשרה אנשים אתו אל גדליהו בן אחיקם המצפתה ויאכלו שם לחם יחדיו במצפה. ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת האנשים אשר היו איתו ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב וימת אתו. ואת כל היהודים אשר היו אתו את גדליה במצפה ואת הכשדים אשר נמצאו שם את אנשי המלחמה הכה ישמעאל".
ומתרצת: אלא, מתוך שהיה לו לגדליה לחוש לעצת יוחנן בן קרח שהודיע לו כי שמע שבא ישמעאל בן נתניה להורגו  49  ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

 49.  המהרש"א ביאר, שאין כוונת הגמרא שהיה לגדליה לקבל את עצת יוחנן בן קרח שאמר לו 'אלכה נא ואכה את ישמעאל בן נתניה' (ירמיה מ טו), שהרי אסור היה להורגו מפני השמועה, אלא לא היה לגדליה לבטל את דבריו ולומר לו "שקר אתה דובר" (שם), והיה לו להמנע מלקבל את ישמעאל למצפה ולאכול עמו לחם (שם, מא א). וכן מבואר גם במהרי"ק (קפח) שכתב, שאף על פי שהתירו לחוש ללשון הרע, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין שאסור לעשות שום מעשה נגד מי שמספרין עליו. וכן כתב החפץ חיים (רכילות ט ה) שגם במקום שמסיפור הלשון הרע ישנה הצלה לשומע שידע על ידי זה לשמור עצמו מאותו אדם, אסור לספר לו אם יגיע לו על ידי סיפרו רעה ממש.
אמר רבא: האי לישנא בישא, אע"פ דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי  50  . הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא.

 50.  בחפץ חיים (לשון הרע ו י) ביאר, "צריך לקבל הדבר בדרך חשש בעלמא, היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו, ולא יהא זה הדבר אפילו בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרות, ולכן מחויב עדיין להטיב עם הנידון בכל הטובות שצוותה התורה לשאר אנשים מישראל, כי לא נגרע ערכו בעיננו על ידי הלשון הרע לשום דבר רק שהתורה התירה לחוש לענין לשמור עצמו ואת אחרים ממנו". ובבאר מים חיים (כה) הביא שדין זה נלמד מהמהרש"ל (בתוד"ה אטמרינכו) שכתב שגם לאחר ששמעו על אדם שמועה רעה, עדיין הוא בחזקת כשרות, ותולים בודאי שלא עשה את המעשה הרע. והוכיח שכן סבר גם הרא"ש (ה).
אתו לקמיה דרבי טרפון.
אמרו ליה: לטמרינן מר, יחביאנו אדוני, לפי שלא הרגנו אלא זו עלילה.
אמר להו: היכי נעביד?
אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו השלטונות ויהרגוכם.
אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי  51 .

 51.  רש"י ביאר, שחשש רבי טרפון להסתירם מפני שאם באמת רוצחים הם אסור להצילם. והקשה הרא"ש (ה) וכי בשביל קול בעלמא שיצא על אדם יהיה אסור להצילו. ובבאר מים חיים (לשון הרע ו כח) תירץ, שסבר רש"י שבענין רציחה יש לחשוש שמא ירצח אחר כך אנשים נוספים ולכן אסור להצילם. עוד תירץ, כיון שהיתה להם אפשרות להציל את עצמם כמבואר בסמוך שאמר להם 'זילו אתון טמרו נפשייכו', לכן נמנע מלהצילם. אבל בשאר המקרים מודים כולם שאסור להמנע מלהטיב עם אדם שיצאה עליו שמועה רעה. התוס' הביאו מהשאילתות דרב אחאי שחלק על רש"י וביאר, שחששו של רבי טרפון היה שמא ימצאם המלך בביתו ויהרוג את רבי טרפון על כך שניסה למלטם, ומפני שהיה בדבר סכנה נמנע מלהטיב עמם ולהצילם. והקשה היעב"ץ, אם כן, מדוע רק מפני שחשש רבי טרפון שבאמת רצחו נמנע מלהצילם והרי גם אם שקר היה המעשה היה רבי טרפון פטור מלהצילם, שהרי המלך סבר שהמעשה אמת והיה הורגו אם היו נמצאים בביתו.
אלא, זילו אתון טמרו נפשייכו.
"ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי, ויאמר ה' אל משה אל תירא"  52 .

 52.  המאירי פירש שהביאה הגמרא נידון זה כאן, משום שמבואר בסמוך שפחדו של משה היה מפני שעוג הציל את לוט בכך שאמר לאברהם שנשבה לוט, וחשש אברהם ללשון הרע שסיפר לו עוג וערך מלחמה עם ד' המלכים. ויש לדייק, שבהערות הקודמות הבאנו שאסור להרע לאדם שסיפרו עליו לשון הרע ורק התירו לחשוש לדבר, ואילו אברהם אבינו עשה מעשה, ובהכרח שאין איסור קבלת לשון הרע על עכו"ם. ואם כן, אין דמיון מאברהם אבינו לסוגייתנ ו. ובתוס' (ד"ה זה) פירשו, שמעשהו של עוג היה בו איסור לשון הרע, מפני שמטרתו בסיפרו לאברהם היה שיהרג במלחמה וישא את שרה, ואף על פי כן היה ירא משה שמא תעמוד לו זכותו. וראה בערוך לנר מה שתמה על פירושם.
ודנה הגמרא בפסוק זה: מכדי, סיחון ועוג אחי הוו. דאמר מר: סיחון ועוג - בני אחיה בר שמחזאי (אחד המלאכים שירדו בדור אנוש) הוו.
ואם כן  53 , מאי שנא מעוג - דקמסתפי, שחשש משה מפניו, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי?

 53.  בערוך לנר הקשה, מה בכך שעוג וסיחון אחים היו, וכי לא יתכן שאח אחד גיבור היה והשני חלש. ותירץ על פי המבואר בתנחומא, שפחדו של משה היה מפני שגילו של עוג היה ת"ק שנים, וסבר, שבודאי האריך עוג ימים מפני זכות שבידו, וחשש שמא תעמוד לו הזכות גם במלחמה. ולכן הקשתה הגמרא כיון שאחים היו בהכרח שלא נפל סיחון בגילו בהרבה מעוג, ומדוע לא חשש משה מאריכות ימיו של סיחון.
ומבארת הגמרא מנין לנו שפחד משה מעוג: אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחי: מתשובתו של הקב"ה לחששו של אותו צדיק (משה) - אתה יודע מה היה בלבו של משה, שמכך שהוצרך הקב"ה להשיבו 'אל תירא אותו' נלמד שמשה היה ירא.
ומה שפחד מעוג ולא מסיחון, זהו מפני שאמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר "ויבא הפליט ויגד לאברם הע ב רי".
ואמר רבי יוחנן: זה עוג, ונקרא 'פליט' מפני שפלט מדור המבול  54 .

 54.  התוס' הקשו, כיון שסיחון ועוג אחים היו בהכרח שגם סיחון נמלט מהמבול, ומנין לנו ש'הפליט' הוא עוג ולא סיחון. ותירצו, שדבר זה נלמד מכך שפחד משה מעוג ולא מסיחון. ותמה המהרש"א, אם גם סיחון נמלט מהמבול מדוע הזכירה הגמרא בזבחים רק שעוג נמלט מהמבול. ותירץ, שבמדרש כתוב שאשתו של חם התעברה מאחיה בן שמחזאי, ונכנסה לתיבה בעודה מעוברת, ועובר זה הוא סיחון.
תנו רבנן: בגד שאבד בו כתם של דם נדה שמטמא במגע מעביר עליו שבעה סממנין (המפורטים במשנה הסמוכה), ומבטלו, לכתם, ומעתה אינו חוזר ומטמא, ויכול להטבילו במקוה ולטהרו  55 .

 55.  רש"י הביא שני מקרים שכתוצאה מהם אבד הכתם: א. שנשפכו מים על הבגד. ב. שנפל על הבגד גם דם בהמה ואין ידוע איזה מהדמים הוא דם נדה. התוס' הקשו, מדוע הצריכה הגמרא שיעביר ז' סממנים על הבגד, והרי בגמרא להלן (סב ב) מבואר שכל מטרת הסממנים היא להבהיר את הכתם ולהביאו למצב שאינו מקפיד עליו יותר, ואם כן, כתם שאבד ואין מקפיד עליו יש לטהרו גם בלא סממנים. ומקושית התוס' הוכיח הערוך לנר שפירשו כפירוש הראשון שכתב רש"י, שאבידת הכתם היתה כתוצאה משפיכת מים שגרמו לכך שאינו ניכר יותר, שהרי לפירוש השני, שאבידת הכתם נעשתה על ידי שנתערב בדמים אחרים, עדיין ניכר הדם ומקפיד הוא עליו, ואין מקום לקושיתם.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת נידה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א |