פרשני:בבלי:נדה עא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה עא א

חברותא[עריכה]

אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו  ויקדש עצמו לשמש בצניעות  102  בשעת תשמיש.

 102.  כן פרש"י ועיין בהערה הבאה.
אמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו!
אלא: יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבט ן". מאי קא משמע לן - דהא בלא הא לא סגי.
מאי שכר פרי הבטן?
אמר רבי חמא ברבי חנינא: בשכר שמשהין עצמן בבטן מלהזריע כדי שתזריע אשתו תחילה - נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן  103 .

 103.  הגמרא לעיל (לא) לומדת מן הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר", שכאשר האשה מזרעת תחילה היא יולדת זכר. (אלא שלפי זה, זהו מהלך טבעי ואינו שכר למעשיו. ועיין מה שכתב על זה הראב"ד בס' בעלי הנפש שער הקדושה). ובערוך לנר הקשה, שבגמרא לעיל פירש רש"י ויקדש עצמו לשמש בצניעות, ואילו כאן מוכח שהשכר הוא בגלל שמשהין עצמן מלהזריע. ולפיכך פירש, שאף זהו בכלל שיקדש עצמו, שיגדור עצמו מלהזריע כדי שתזריע אשתו תחילה.
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים כל הנשים מתות נדות.
והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי?
אי נימא משום דכתיב "ותתחלחל המלכה", ואמר רב: מלמד שפרסה נדה, והכא נמי - כל אשה בשעת מותה, אגב ביעתותא דמלאכא דמותא, חזיא דם נדה.
והאנן תנן איפכא: שחרדה מסלקת את הדמים!
הא לא קשיא.
פחדא, שהיא דאגה המתמשכת - צמית את הדם מלבוא, ולכן אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי היא טהורה.
אבל ביעתותא, שהוא פחד פתאומי, וכגון הכא, בהופעתו הפתאומית של מלאך המות - מרפיא - מרפה את הרחם ולפיכך גורם לדם לצאת.
ותו הוינן בה: אלא, מעתה, שאמרת שטעמם של בית שמאי הוא משום ביעתותא דמלאך המות, אם כן, הא דתנן: בית שמאי אומרים: כל האנשים מתים הרי הם זבין. ולפי ההסבר בנשים הוא הדין שכל האנשים נעשים זבים מחמת ביעתותא דמלאך המות.
ובית הלל אומרים: אין זב אלא מי שמת זב.
ותקשי לבית שמאי: אקרי כאן לבית שמאי את הדין האמור בראיית אונס של זב שאינו מטמא. שנאמר "מבשרו" - ולא מחמת אונסו!
אלא, טעמא דבית שמאי,
כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי (של) נדות מתות סמוך למיתתן אף על פי שלא נגעו בהם.
והיו נדות חיות מתביישות מכך שאפילו במיתתם אין נוהגין עמהם ככל אדם.
התקינו שיהו מטבילין על גבי (של) כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות.
בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין.
התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים  104 .

 104.  התוס' בסוגייתנו (ד"ה אלא) כתבו שמהגמרא במסכת מו"ק משמע שברייתא זו נשנית להלכה ואינה דעת בית שמאי לבד, ולפיכך פירשו (בשם רבינו תם) שבית הלל מודים לבית שמאי שגזרו על כל הנשים ועל האנשים לטמאות כלים שהיו עליהם בשעת מיתה, כדי שלא יהיו הנדות והזבין החיים מתביישים. אלא, שנחלקו הם, שלדעת בית שמאי גזרו על כל הנשים והאנשים לטמאות אפילו בטומאת "אבן מסמא" אחר מותם (כמו שגזרו על הנדות והזבים שמא יתעלפו), ולדעת בית הלל לא החמירו לטמא ב"אבן מסמא" לאחר המות אלא בנדות וזבין ולא בשאר האנשים והנשים. ובחידושי הרמב"ן כתב אף הוא כדעת רבינו תם, אלא שהוסיף וכתב "ובית הלל סברי לענין הטבילת כלים עשאום כנדות אבל לא לשאר טומאת דחיים ולא לאבן מסמא לאחר מיתה". ומבואר מדבריו, שאף לענין שאר טומאות נדה וזב מחיים לא גזרו על שאר העולם (כגון "מעיינות הזב" ואפשר שבכלל זה אף טומאת משכב ומושב). עוד תירצו התוס', שכוונת הברייתא היא שבראשונה היו מטבילים רק על גבי נדות מתות, כדעת בית הלל. ולבסוף התקינו שיהיו נוהגים כדעת בית שמאי. ואולם דעת הרמב"ם (כמבואר בפירושו למשנה) שברייתא זו אליבא דבית שמאי נשנתה ולדעת בית הלל לא גזרו בשום אופן על האנשים והנשים הטהורים מפני הנדות והזבין.
מתניתין:
האשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם - מטמאה משום כתם. ומטמאה באהל.
רבי יהודה אומר: אינה מטמאה משום כתם, מפני שנעקר משמתה.
ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר ומתה, ויצאה ממנה רביעית דם - שהיא מטמאה משום כתם לפי שיצא הדם ממנה בחייה.
אמר רבי יוסי: לפיכך אינה מטמאה באהל.
גמרא:
והוינן בה: מכלל דבריו של רבי יהודה דמטהר מטומאת כתם משום שנעקר ממנה הדם משמתה, אתה למד דתנא קמא סבר: אף על גב דנעקר דם משמתה מטמאה משום כתם!?
והרי אין ראיית דם לאחר מיתה!?
אמר זעירי: מקור - האם מקומו טמא איכא בינייהו.
שהכא איירי שנעקר הדם מחיים אלא שעדיין לא יצא מהמקור עד שמתה.
ומחלוקתם היא האם המקור יש בכוחו לטמא כל דם שבתוכו ואפילו אין לו דין דם נידות  105 .

 105.  הרמב"ן בחידושיו (לעיל מא ב) פירש שהטעם ש"מקור מקומו טמא" אינו משום שהמקור מטמא בנגיעה את הדם שנמצא בתוכו, מפני שהמקור - "בית הסתרים" הוא (מקום שאינו מגולה) ואין בית הסתרים מטמא במגע. ועוד, שהדם בעצמו אינו אוכל ואינו משקה, ולפיכך אין לו דין קבלת טומאה כלל. אלא גזירת הכתוב היא שהטומאה נבראת שם מתחילה, וכל משקה שנברא במקור טמא הוא ומטמא ביציאתו כדין דם הנדה. ובתוס' הרא"ש (טז א, וכב א) כתב שטומאת "מקור מקומו טמא" - הלכה למשה מסיני - שהדם שמטמא בנגיעתו במקור אף על פי שטומאת בית הסתרים היא, ואין הדם אוכל ומשקה לקבל טומאה.
(והיינו, שזו היא הנחה ברורה ללא חולק שראיית דם המטמאת משום נדה תלויה בראייה וכל המחלוקת היא האם יש דין נוסף שמקור מקומו טמא).
שנינו במשנה: ומודה רבי יהודה ביושבת על המשבר, ואמר רבי יוסי: לפיכך אינה מטמאה באהל המת.
והוינן בה: מכלל, דתנא קמא (היינו רבי יהודה), סבר באהל נמי מטמא? וכיצד זה יתכן, והא יצא הדם מחיים!?
אמר רב יהודה: דם תבוסה  106  איכא בינייהו.

 106.  לשון "תבוסה" היא מלשון תערובת, ונלקח מלשון הפסוק (יחזקאל טז ו) "מתבוססת בדמייך" (ר"ש, רע"ב אהלות ב ב). והיינו שמעורב בו דם מחיים, ודם שיצא לאחר המוות.
דתניא, איזהו דם תבוסה?
פירש רבי אלעזר ברבי יהודה: הרוג שיצא ממנו דם בין בחייו בין במותו, ספק בחייו יצא ממנו הרביעית דם ספק במותו יצא הרביעית דם. או ספק היתה הרביעית דם שיצאה חלקה בחייו וחלקה במותו - זהו דם תבוסה.
רבי יהודה סבר שיש להסתפק שמא יצאה רביעית דם לאחר מיתה, ולכן גם מטמאה באהל ואילו רבי יוסי סבר שכיון שישבה על המשבר בהיותה בחיים ודאי לנו שיצא הרביעית דם מחיים.
וחכמים אומרים: זה אינו דם תבוסה שטומאתו היא מדברי סופרים.
שכיון שיש לחוש שמא יצאה רביעית דם אחרי מיתה הרי דינו ככל ספק טומאה. ולכן אם היה הספק ברשות היחיד - ספקו טמא. ואם ברה"ר - ספקו טהור.
אלא איזהו דם תבוסה - הרוג שיצא הימנו רביעית דם בחייו ובמותו, ועדיין לא פסק  107  , ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו, ספק מיעוטו בחייו ורובו במותו - זהו דם תבוסה.

 107.  התוס' בסוגייתנו כתבו ג' פירושים בהסבר דברי חכמים אלו "ועדיין לא פסק". פירוש ר"י, שלא גזרו על דם תבוסה אלא במקום שסופו להיות מטמא מדינא. והיינו, במקום שלא פסק ועתיד הדם הנמצא בקרקע להיות "רביעית דם שיצאה לאחר המוות", בכהאי גונא גזרו על רוב רביעית הדם שיצאה לאחר מיתה הנמצאת בקרקע שמטמאת באוהל. הפירוש השני, פירוש ר"י בר יו"ט, שכוונת חכמים היא שמדובר באופן שהדם היה יוצא בקילוח אחד ולא היה פוסק ומטפטף, שבזה דעת חכמים ש"ראשון ראשון בטל" כמבואר בהמשך הברייתא. הפירוש השלישי, פירושו של רבינו תם, שלא גזרו חכמים על "דם תבוסה" אלא אם כן ברור לנו שלא פסק הדם לזוב אחר המוות ולפחות מיעוט דם שאחר המיתה נמצא בתערובת שעל הקרקע. הרמב"ם (פ"ב מהל' טומאת מת הל' י"ג) השמיט תיבות "ולא פסק". ואפשר שמפרש הוא כפירוש הר"י ב"ר יו"ט שתיבות אלו באו ללמדנו שאם זב הדם בהפסקות ולא קולח בבת אחת הרי זה טהור. ומאחר שכתב הרמב"ם דין זה בפירוש (שם הל' י"ד) לא הוצרך לכותבם. (ערול"נ).
והיינו שפשיטא לן שלא יצאה ממנו רביעית דם לאחר מיתה ומהתורה אינו טמא. אלא שאם היה ברור שיצאה ממנו רוב הרביעית מחיים לא היו גוזרים עליו חכמים טומאה מדבריהם.
רבי יהודה אומר: הרוג שיצא ממנו רביעית דם, והיה מוטל במטה ודמו מטפטף לגומא - טמא, מפני שהטפה של מיתה מעורבת בו.

דרשני המקוצר[עריכה]