פרשני:בבלי:נדה כד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה כד ב

חברותא[עריכה]

ושמואל מתרץ לטעמיה: בן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה. הימנו ולמטה - אסור. במה דברים אמורים כשלא כלו לו חדשיו, אלא יצא לאויר העולם קודם זמנו. אבל כלו לו חדשיו - מותר!
יצא מי שיש לו ב' גבין וב' שדראות דאע"ג דכלו לו חדשיו - אם יצא לאויר העולם, אסור! שלמרות שמצד גילו ראוי הוא לחיות, ימות הוא בגלל ב' שדראותיו, ואסור באכילה  115 . אולם איסורו הוא דווקא כשנולד קודם שחיטת אמו, אבל אם נמצא במעי אמו, שרי! דקרינן בו 'בהמה בבהמה תאכלו'. וכשיטת שמואל שאסר רק את המין שטבעם להוולד עם ב' גבין, והתיר בהמה רגילה שכזו.

 115.  כן פירש רש"י, הסובר שלשמואל איסור "שסועה" שנאמר בתורה היא לאסור את המין ששמו שסועה שיש להם ב' גבין, ולכן הוצרך לפרש שבהמה רגילה בעלת ב' גבין אסורה באיסור נבילה. אבל התוס' (עמוד א' ד"ה רבי חנינא) והרמב"ן מפרשים שלשמואל בהמה יכולה לחיות עם ב' גבין, והאיסור שאסר שמואל באכילה נלמד מהפסוק "ואת השסועה", ופסוק זה עוסק בכל מיני בעלי החיים ואוסרם באכילה משום ב' הגבין.
תני תנא קמיה דרב: המפלת בריית גוף שאינו חתוך ומחוטב בתבנית אברים, ובריית ראש שאינו חתוך  116  - יכול תהא אמו טמאה לידה?

 116.  בגמרא לעיל (עמוד א) מצינו שבמפלת ולד שפניו טוחות נחלקו ר"י ור"ל, וביאר רש"י שפניו טוחות "שאין צורה בהן ניכרת לגמרי". וצריך לומר שגם ריש לקיש שמטמא בפניו טוחות מודה "בבריית ראש שאינו חתוך" שטהור, שראש שאינו חתוך אין בו מצורת ראש כלל, וכלשון רש"י "כולו שלם כעין דף ואין בו חיתוך אברים וצורה". אולם יש לעיין לרמב"ם שפסק (איסו"ב י, יא) כרבי יוחנן שבפניו טוחות טהורה, והביא גם כן שבמפלת בריית ראש שאינו חתוך טהורה. ולכאורה אחר שפסק שאפילו בפניו טוחות טהורה כל שכן בבריית ראש שאינו חתוך ואין צורך לכותבו.
תלמוד לומר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעה ימים וביום השמיני ימול" וסמיכות פרשת טומאת לידה לפרשת לידה מלמדת, שרק מי שראוי לברית שמנה יכול לחיות עד הברית שהיא ביום השמיני, אמו "טמאה שבעת ימים". יצאו אלו, שאין להם חיתוך אברים, שאינן ראויין לברית שמונה, שלא יאריכו בחיותם עד ליום השמיני, ולפיכך אין אמם טמאה בלידתה אותם  117 .

 117.  בסוגייתנו מבואר שמשך החיים הנצרך שיחיה הולד כדי לטמא את אמו הוא שמנה ימים. אולם בעמוד א' מצינו שרבי זכאי טיהר ולד טריפה שאינו חי י"ב חודש, וגם רבי ינאי שחולק ומטמא טריפה טעמו משום שטריפה חיה יותר מי"ב חודש. ומאידך מצינו בגמרא כג, א שגם ולד שאינו יכול לחיות רגע אחד כבהמה במעי אשה מטמא הואיל ובמינו מתקיים, וכן כתב הרמב"ן (כג, ב) שהמפלת ולד מת ואפילו מחותך טמאה, וכן מבואר משיטת שמואל שטימא את היולדת ולד שיש לו ב' גבין, הואיל וישנה בריה בעולם שדמותה כן וחיה. ובתוס' (כג א ד"ה הואיל) פירשו שאין קפידה שיחיה הולד בפועל, אלא שתהא צורתו צורה ששייך בה חיות. ולכן גם בראשו אדם וגופו תיש שמת מיד טמאה, שכל חלק בגוף שייך בו חיות בבהמה שכל צורתה כתיש. ומטעם זה טמאה המפלת ולד שלם אפילו כשנולד מת כיון שאין חסרון בגוף הולד. והיולדת טריפה שטיהר רבי זכאי טעמו הוא משום שיש פגם באבר, וכיון שצריך צורה שראיה לחיות, מעכב אפילו פגם שיגרום למות בעוד שנה. וסוגייתנו שהצריכה חיות למשך שמנה ימים מדברת בולד שאבריו שלמים וחסרונם הוא בהעדר צורה, ומחמת חסרון הצורה גרע דינו מנפל השלם באבריו, אולם עדיף הוא מטריפה שיש באבר פגם ממש. וראה עוד בחזו"א (יו"ד קי יג). בסדרי טהרה (קצד, טו) כתב שסוגייתנו חולקת על הסוגיא לעיל שהצריכה שיחיה י"ב חודש. אולם מהבית יוסף הוכיח שלא סבר כן.
אמר ליה רב לתנא דתנא קמיה: וסיים בה, במתניתא, הכי: "ושיש לו שני גבין ושני שדראות", גם הוא אינו מטמא את אמו, כיון שאינו ראוי לחיות.
רבי ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כוותיה דשמואל באשה שילדה ולד שהיו לו שני גבין ושני שדראות, ולטמאותה טומאת לידה  118 .

 118.  רש"י (ד"ה כוותיה) העמיד שהאשה שטמא רבי ירמיה לא ראתה דם בלידתה, שאל"כ טמאה ממ"נ בטומאת נדה ומהי חומרתו של רבי ירמיה. וביאר המהרש"א שאף על פי שיכל רש"י להעמיד שמדובר ביולדת נקבה שימי טומאתה נמשכים י"ד יום, וישנה חומרא לטמאותה משום יולדת גם אם ראתה דם, שטומאת נדה היא רק שבעה ימים. מכל מקום העדיף רש"י לבאר סוגייתנו גם ביולדת זכר. בערוך לנר הקשה, מנין ידע רב הונא שטימא רבי ירמיה משום שסבר כשמואל, אולי טעמו משום שסבר כרבי יהושע (כא, ב) שאי אפשר שיפתח הרחם בלא שיצא דם. וי"ל שרבי ירמיה ביאר לרב הונא את טעם פסקו.
אמר ליה רב הונא לרבי ירמיה: מאי דעתך?
לטמאותה כיולדת - לחומרא. והרי חומרא דאתי לידי קולא הוא! שיסברו השומעים דקיהבת לה ימי טוהר, שכיון שיש לה ימי טומאה דינה כיולדת ויש לה גם ימי טוהר, ונמצאת מכשלים שהרי לרב אין לה ימי טוהר כלל  119 .

 119.  הרשב"א הוכיח שבמקום חשש גמור מחמירים, ולא חוששים לקולא שיכולה להגרם לטועים, ורק במקום שהפסק הוא לחומרא בעלמא אין ראוי להחמיר אם יש חשש תקלה. וכן כתב הריטב"א לעיל (עמוד א'). וראה בערוך לנר שביאר מדוע פירש הרשב"א גדר זה דווקא בסוגייתנו ולא כבר לעיל לגבי בני רבי חייא שגם שם נאמר שלא מחמירים במקום שיכול לבוא לידי קולא.
עביד מיהא כרב שכמותו ההלכה! דקיימא לן: הלכה כרב באיסורי, בין לקולא ובין לחומרא!
אמר רבא: הרי אמרו חכמים - אשה יולדת לתשעה, ויולדת לשבעה ולד חי. ורק אם ילדה לשמונה ודאי ימות.
וכן אמרו - בהמה גסה יולדת לתשעה ואם ילדה לשמונה הרי הוא נפל.
ויש להסתפק: האם בהמה יולדת לשבעה ואין הוולד נחשב נפל והרי הוא מותר באכילה. או לא ילדה לשבעה והעובר שנולד לשבעה הרי הוא אסור באכילה  120 .

 120.  בגמרא בשבת (קלו, ב) מצינו שכל ולד שאין ידוע שכלו לו חודשיו אסור באכילה עד שיחיה ח' ימים, שחוששים שמא נפל הוא. וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד טו, ב). והקשה בערוך לנר אם כן מהו הספק מסוגייתנו בדין ולד בהמה גסה שנולד בחודש השביעי, דממ"נ אם יחיה עד היום השמיני הרי הוא חי לפנינו, וקודם יום השמיני בודאי שאסור לאוכלו. ותירץ, שסמכו על ההוכחה שחי ח' ימים להוציאו מידי נפל ולהתירו דווקא במקום שאין ידוע שנולד מוקדם, אבל בידוע שנולד בזמן שאין יכול להתקיים יאסר גם אחר יום ח' שנתלה שהוא ממיעוט הנפלים החיים מעט יותר מח' ימים. עוד תירץ שנפקא מינה להלקות את האוכלו קודם יום השמיני, שמדין הגמרא בשבת אינו לוקה, שרק מספק אסרהו, וכמבואר ברמב"ם (מאכלות אסורות ה). אבל האוכל מולד שנולד קודם זמנו שנפל הוא בודאי לוקה, ונסתפקה הגמרא מאיזה חודש הוא ודאי נפל שאפשר להלקות האוכלו. ומרש"י (ד"ה הרי) שביאר ספק סוגייתנו לענין היתר אכילה מוכח כתירוץ הראשון.
אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע: הרי שנינו בברייתא לעיל: הימנו ולמטה - אסור! מאי לאו, דין הברייתא נסוב גם אבהמה גסה. שכל ולד שנולד בפחות מתשעה חדשים, כולל בן שבעה, הרי הוא נפל, ואסור?! ודוחה הגמרא: לא תוכיח מכאן. כי מה שכתבה הברייתא "הימנו ולמטה אסור" נסוב דווקא אבהמה דקה, שלמטה מארבעה חדשים הרי הוא נפל. אך בבהמה גסה אם יהיה בן שבעה איננו אסור.
ומקשה הגמרא: האי - מאי?! אי אמרת בשלמא קאי אגסה, איצטריך להשמיענו שכל שלמטה ממנו אסור. כי סלקא דעתך אמינא הואיל ובאשה חיי בן שבעה חדשים, בבהמה נמי חיי בן שבעה, הילכך קא משמע לן דלא חיי בבהמה.
אלא, אי אמרת אדקה איתמר שפחות ממנו אסור, הא פשיטא! כי בת תלתא ירחי - מי קא חיי? וברור שהוא נפל ומה חידשה הברייתא?
ומתרצת הגמרא: איצטריך! סלקא דעתך אמינא כל בציר תרי ירחי - חיי, שכשם שאדם ובהמה גסה שהם נולדים לתשעה, אם נולדים חודשיים קודם הרי הם חיים, כמו כן בבהמה דקה כל הנולדים ממנה חודשיים קודם, דהיינו לשלושה חדשים הרי הם חיים. קא משמע לן ששונה דין בהמה דקה מאדם ובהמה גסה, ואם יולדת קודם החודש החמישי ימות הולד.
אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית (שידה, שיש לה פרצוף אדם וכנפיים) - אמו טמאה לידה! כי ולד אדם הוא ולא שד - אלא שיש בו כנפים!  121 

 121.  הקשו הראשונים מה חידש שמואל בכך שטימא דמות לילית, והרי בברייתא לעיל (יג, ב) טימאו אפילו כשראשו כתיש שחסר לו מדמות אדם, וכ"ש כשרק נוספו לו כנפיים ודמות אדם שבו שלמה. ותירצו התוס' (ד"ה המפלת) והרמב"ן (כג, ב) שכיוון שגוף האדם שבו לא הוציאו מכלל שד, שהרי גם דמותם דמות אדם, אפשר שאין בו כלל דמות אדם וכולו דמות שד, ולכן היה מקום לטהרו יותר ממי שגופו אדם וראשו כתיש, שלפחות בחלקו אדם הוא.
תניא נמי הכי: אמר רבי יוסי - מעשה בסימוני, באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: ולד הוא, אלא שיש לו כנפיים!
המפלת דמות נחש - הורה חנינא בן אחיו של רבי יהושע: אמו טמאה לידה!
הלך רבי יוסף וספר דברים לפני רבן גמליאל על הוראתו זאת של חנינא בן אחיו של רבי יהושע, כדי שימחה בו רבן גמליאל, ויורה שאין אמו טמאה.
שלח לו רבן גמליאל לרבי יהושע: הנהג בן אחיך יחד עמך, ובא אלי!
בהליכתן של רבי יהושע וחנינא בן אחיו, יצתה כלת חנינא לקראתו של רבי יהושע, ואמרה לו: רבי, המפלת כמין נחש - מהו?
אמר לה רבי יהושע - אמו טהורה! שגם רבי יהושע חלק על הוראתו של חנינא.
אמרה לו, כלתו של חנינא, לרבי יהושע: והלא משמך אמרה לי חמותי - אמו טמאה!? וגם הוסיפה חמותי שאמר לה רבי יהושע מאיזה טעם היא טמאה - הואיל וגלגל עינו של הנחש עגול כשל אדם!
מתוך דבריה של כלת חנינא נזכר רבי יהושע שהוא הורה לטמאות את היולדת דמות נחש.
שלח לו רבי יהושע לרבן גמליאל - מפי הורה חנינא, ולא מעצמו!  122 

 122.  הרמב"ם (איסו"ב י, י) פסק להלכה שהמפלת דמות נחש אמו טמאה לידה. והקשו הראב"ד והמגיד משנה שבגמרא לעיל (כג, א) מבואר שרק לרבי מאיר שטימא את המפלת דמות בהמה וחיה אפשר לומר שהוא הדין בנחש, אבל לרבנן שמטהרים בהמה וחיה פשיטא שנחש טהור, וכיון שפסק הרמב"ם (שם, ח) כרבנן, אינו יכול לטמא בנחש כר"מ. ותירץ הכס"מ שהאמוראים שתלו דין נחש במחלוקת ר"מ וחכמים לא שמעו המעשה עם חנניא המובא בסוגיתנו. ולכן אין הגמרא שם להלכה אלא כחנניא שטימא נחש לכו"ע. ובטעם הדבר שחמור הנחש יותר מכל שאר בעלי חיים פירש הכס"מ שגלגל עינו דומה לגמרי לאדם. וראה מש"כ לעיל כג. א. כתב הרשב"א (תורת הבית עב) שכל החילוקים שנתבארו בגמרא אינם נוהגים בזמן הזה שאין אנו בקיאים בצורת הולד והסכימו הפוסקים שאפילו ביש לו ב' גבין ובפניו טוחות טמאה אמו. וכתב הבית יוסף (קצד ד"ה ואיתא) שלא רק בהם טימאו אלא גם בגולגלתו אטומה או גופו אטום או ושטו אטום. וכן כתב גם הראב"ד (בעלי הנפש שער הפרישה) והוסיף שגם נברא בעין אחת וירך אחד באמצע וכמין אפקתא דדיקלא, כולם טמאים בזמן הזה שמחמת חסרון הבקיאות החמירו וטימאו את היולדת כל ולד שהוא בלא לחלק מה דמותו.
אמר אביי: שמע מינה, צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא, דכי מדכרו ליה טעמא דמילתא מדכר במה שאמר, וכמו שאירע כאן, שכאשר הזכירה כלת חנינא לרבי יהושע את טעם הדבר הוא נזכר בהלכה עצמה שהורה.
מתניתין:
המפלת שפיר (עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר)  123  מלא מים, או מלא דם, או מלא נוזל בגנונים (גוונים)  124  שונים - אינה חוששת לולד! שאינה חוששת שמא כבר התרקמו בו אברי הוולד ולאחר מכן נימוחו, אלא תולים שעדיין לא התחילו להתרקם ועדיין לא נוצר הולד וממילא אין אמו טמאה לידה.

 123.  כן פירש רש"י כא ב (ד"ה שפיר).   124.  כן פירש רש"י על פי המבואר בגמרא בשם רב אדא בר אהבה. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות פירש ש"גינונים" הם חתיכות בשר שצורתם כתולעת. והקשה הבאר שבע שבגמרא מבואר שהכוונה היא לגוונים וכפירוש רש"י. ותירץ בחכמת בצלאל שסובר הרמב"ם שרב אדא ששינה את הגירסא במשנה מ"גנונים" ל"גוונים" משנה גם את המשמעות, ולגירסת רב אדא מודה גם הרמב"ם לפירוש רש"י, ורק את גירסתינו גינונים פירש הרמב"ם שהכוונה היא לתולעת.
ואם היה השפיר מרוקם, שניכרים בו במקצת צורת האיברים  125 , הרי הוא ולד וטמאה אמו. אולם כיון שאין ניכר אם הוא זכר או נקבה - תשב לזכר ולנקבה. שמחמת שהיא מסופקת אם צריכה לשבת שבעה ימי טומאה של זכר או י"ד ימי טומאה של נקבה, הרי עליה להחמיר מספק ולנהוג י"ד יום בטומאה, ולאחר מכאן יש לה רק כ"ו ימי טוהר שנותרו משלשים ושלשה ימי הטהרה של זכר.

 125.  כן פירש רש"י כג ב (ד"ה מרוקם), ובגמרא (כה, א) יבואר מהם האברים שצריך שיוכרו כדי שיחשב השפיר למרוקם.
המפלת סנדל, היולדת תאומים שנמעכו פניו של אחד מהם לגמרי על ידי שדחקו אחיו התאום ברחם, ואין ניכרת בו צורת האברים, ודומה הוא במראהו לדג ששמו סנדל  126 . ויחד עמו נולד גם התאום שדחקו, ובסנדל אין ניכר אם הוא זכר או נקבה. הרי אם הוולד הנוסף הוא זכר, היא צריכה להחמיר מכח הסנדל ולנהוג י"ד ימי טומאה, כי שמא הסנדל הוא נקבה. אך ימי טוהר יהיו לה רק כשל זכר, כי יתכן שגם הסנדל היה זכר. אך אם העובר השני נקבה אין לידת הסנדל מעלה או מורידה, כי את ימי הטומאה היא נוהגת מכח הנקבה שילדה, וגם את ימי הטוהר היא נוהגת כנקבה, ככל יולדת תאומים זכר ונקבה שאין הזכר מגרע בלידתו את ימי הטהרה של הנקבה שנולדה עמו.

 126.  כן פירש רש"י כה, ב (ד"ה סנדל), וכג, ב (ד"ה סנדל).
או המפלת שליא (כיס ההריון שהעובר מונח בתוכו במעי אמו) טמאה בטומאת לידה, שאפילו שלא ראינו שהפילה ברור הדבר שהיה ולד, שאין שליא בלא ולד. ותולים שנימוח ויצא בלי שיכירו בו. וכיון שאינו ידוע אם הוולד שיצא היה זכר או נקבה, הרי מספק היא תשב לזכר ולנקבה, ותנהג י"ד ימי טומאה ונ"ו ימי טוהר.
גמרא:
ושואלת הגמרא: בשלמא המפלת שפיר שמלא דם ומים אינה חוששת שהיה ולד ונימוח, כי דם ומים לא כלום היא.
אלא המפלת שפיר שיש בו גינונים - ניחוש שמא ולד היה ונימוח, שהנוזל בעל הגוונים השונים הוא גוף ולד שנימוח לגמרי.
ומתרצת: אמר אביי: אין לחשוש להמחות הולד, לגמרי עד שיהפך לגמרי לנוזל, כי כמה יין - חי שתת אמו של זה שנמוח עוברה בתוך מעיה?  127  שאף אם שתתה יין חי הגורם לולד שימח, לא יתכן שתשתה כמות שכזו שתגרום שימח הולד לחלוטין.

 127.  מלשונו של אביי "בתוך מעיה" מבואר שסוגייתנו עוסקת בולד שנימוח בתוך הרחם קודם שיצא לבית החיצון, והקשה הרע"א (בחידושים המובאים בספר וזאת ליהודה) שבגמרא להלן (מ, א) מבואר שנחלקו ר"ש ורבנן האם ולד שנימוח ברחם אמו מטמא בלידה, ושיטת רבנן שאינו מטמא. ואם כן מה הוקשה לגמרא שנחוש שמא היה ולד, אולי משנתנו סוברת כרבנן ולכן גם אם היה ולד אינו מטמא כיון שנימוח. וראה בתוס' לעיל יח, א (ד"ה שליא) שנסתפקו האם רבנן מטהרים בולד שנימוח, וקושית הרע"א היא לתרוץ השני הסובר שישנה מחלוקת בדבר.
רבא אמר: מה שלא חוששים למיחוי הולד הוא משום ש'שפיר מלא גינונים' תנן, ואם איתא דאתמוחי אתמח, שנימוח העובר בתוך השפיר - מחסר חסר! שנוזל תופס מקום פחות ממוצק, שהרי אין רווח בין נוזל לנוזל. ולכן שפיר שנימוח העובר שבתוכו צריך להיות ריק בחלקו, וכיון שמצאו לשפיר כשהוא מלא גינונים אין חשש שנימוח בו העובר.
רב אדא בר אהבה אמר: 'גוונים' לשון רבים, תנן, ואם איתא דאתמוחי אתמח, כולה לא היו בו צבעים רבים, אלא בחד גוונא הוי קאי שכן טבע העובר שנימוח שמתערב לגמרי, והופך צבעו לאחד  128 .

 128.  בין שלושת התירוצים שהובאו בגמרא מדוע לא חוששים לולד שנימוח ישנם חילוקים להלכה. שלרב אדא רק כשיש בשפיר גוונים רבים לא חוששים, ולרבא דווקא כשמלא לגמרי אין חשש, ואילו אביי התיר בכל מפלת שפיר, לפי שאין מצוי שימח הולד לחלוטין. והקשה הרע"א (בחידושים המובאים בספר וזאת ליהודה) מדוע סתם הרמב"ם בהלכותיו (איסו"ב י, ד) וכתב "הפילה שפיר מלא גנינים אינה חוששת לולד" וכלשון המשנה, ולא פירש האם צריך שיהא מלא או שיהיו בו גוונים. ואי אפשר לומר שפסק הרמב"ם כאביי שטיהר בכל מקרה, שקיי"ל (ב"מ כב, ב) שרק בששה מקומות הלכה כאביי וזה אינו אחד מהששה. ותירץ, שכל סוגייתנו שהקשתה שנחוש לולד שנימוח היא בשיטת רבי שמעון (מ, א) שמטמא המפלת ולד שכזה, אבל לרבנן שמצריכים שיהא הולד שלם אין מקום לקושית הגמרא וטהורה בכל מקרה, ולכן הרמב"ם שפסק כרבנן. השמיט את סוגייתנו, וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת. הערוך לנר תירץ שסבר הרמב"ם כרשב"א (תורת הבית בית ז' שער ו') שרב אדא ורבא אינם חולקים וצריך שיהא גם מלא וגם שיהיו בו גוונים שונים, ונסתמך הרמב"ם על כך שידייקו בלשונו שכתב "מלא גנינים" שאם אינו מלא או שאין גוונים רבים טהורה. ותירוץ זה לא יתכן לפי דברי החכמת בצלאל (ד"ה מלא גנונים) שרב אדא גרס "גוונים" ולא "גנינים", ואם כן הרמב"ם שכתב "גנינים" לא פסק כרב אדא, וראה ברע"א (שם) שדחה את תירוץ הערוך לנר בדחיה נוספת.
תניא: אבא שאול אומר - קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמות של מתים, ונוכחתי כי: השותה יין חי שלא מזגהו במים כלל - עצמותיו שרופים. השותה יין מזוג שהיתה מזיגתו במים יותר מהראוי - עצמותיו סכויין (שחורין). והשותה יין מזוג כראוי - עצמותיו משוחים ואינם יבשים!
עוד נוכחתי: וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו, עצמותיו שרופין. אכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויין  129 . ומי שנהג כראוי ולא הרבה לא באכילה ולא בשתיה, עצמותיו משוחין.

 129.  בגמרא במגילה (יב, א) ביארה את הפסוק "והשתיה כדת אין אונס" (אסתר) שנהגו במשתה אחשוורוש כדת התורה והרבו באכילה יותר מהשתיה. והקשו התוס' (ד"ה אכילתו) שבסוגייתנו מבואר שהמנהג הנכון הוא להשוות האכילה לשתיה, והמרבה באכילה עצמותיו סכויין. ותירצו, ש"אכילתו מרובה" שבסוגייתנו, הכוונה היא שמרובה מאד, ודעת התורה היא להרבות במעט באכילה יותר מבשתיה, וראה מה שכתב בזה בערוך לנר.
תניא: אבא שאול אומר, ואיתימא רבי יוחנן הוא שאמר: קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית (עצם הירך) של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, ולהשיג את הצבי - לא הגעתי! וקולית - לא כלתה! כשחזרתי לאחורי - אמרו לי: של עוג מלך הבשן היתה הקולית!  130 

 130.  המהרש"א ביאר שמעשה זה משל הוא, "צבי" הוא סמל הטהרה, שחיה טהורה היא וכן אמרו "הוי רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים". "מת" הוא סמל לטומאה, וכן "עוג מלך הבשן" מסמל את צד הטומאה שבא מהנפילים בני שמחזאל. ולמדינו אבא שאול שקודם שיתקדם האדם בדרכי הטהרה ינקה עצמו מכל טומאה, שאם ירוץ לטהרה בעוד טמא לא ישיג את הטהרה. ומשל את הנוהג כן לרץ אחר צבי בתוך עצם טמאה. וראה ביאור נוסף במשל זה בחידושי החתם סופר.
תניא: אבא שאול אמר - קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת - והיה גלגל העין גדול כל כך, ששקעתי בו עד חוטמי! כשחזרתי לאחורי, אמרו לי: עין של אבשלום היתה!  131  ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה ולכן שקע עד חוטמו? אבא שאול ארוך בדורו הוה!

 131.  גם מעשה זה ביאר המהרש"א שמשל הוא, ובא ללמדינו את אותו הלימוד שבמשל הקודם. "אבשלום" מסמל את הטומאה שהיה בן יפת טוהר. ומקום טומאתו היה "בגלגל עינו", שנתן עיניו לשכב עם נשי אביו. "חוטם" מסמל את הנשמה הטהורה, שהרי הנשמה תלויה בו. ואמר אבא שאול שהשוקע בטומאה עד שנוגעת הטומאה גם לנשמתו הטהורה, חייב קודם "לחזור לאחריו" ולטהר עצמו מהטומאה, ורק אחר כך יכול להתחיל ולהתקדם בדרכי הטהרה. וביאור המשך הסוגיא לדרכו של המהרש"א הוא, שלא תאמר ש"אבא שאול ננס היה" בדרגתו הרוחנית ורק הוא כששקע בטומאה צריך לחזור לאחריו, אבל הגדולים בדרגתם יותר יכולים לתקן טומאתם תוך כדי עליה בטהרה. אין הדבר כן, אלא הגדול בדורו היה ואעפ"כ בלא להנתק מהטומאה לא יכל לדבוק בקדושה.
ורבי טרפון מגיע לכתפו של אבא שאול, ורבי טרפון ארוך בדורו הוה!
ורבי מאיר מגיע לכתפו של רבי טרפון, ורבי מאיר ארוך בדורו הוה!
ורבי מגיע לכתפו של רבי מאיר, ורבי ארוך בדורו הוה!
ורבי חייא מגיע לכתפו של רבי, ורבי חייא ארוך בדורו הוה!
ורב מגיע לכתפו של רבי חייא, ורב ארוך בדורו היה!
ורב יהודה מגיע לכתפו של רב, ורב יהודה ארוך בדורו היה! ואדא (שם אדם) דיילא (שמש של רבנן) מגיע לכתפו של רב יהודה.

דרשני המקוצר[עריכה]