פרשני:בבלי:נדה נ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נ ב

חברותא[עריכה]

ומבארינן: קסבר רבי יוחנן "מחשבת חיבור"  14  שחשב על העולשין כשהם עדיין מחוברים, לא שמה מחשבה לשנות אותם ממאכל בהמה למאכל אדם.

 14.  הסיבה שאוכל מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ויותר מזה שאף טומאה שכבר היתה בו לפני שנזרע, פוקעת כשנזרע בקרקע, מבואר ברש"י בפסחים דף ל"ד שכשהוא מחובר לקרקע פוקע ממנו שם אוכל, וממילא הטומאה עוזבת אותו, מפני שטומאה יכולה לחול רק על אוכל. אולם מקשה הקובץ שעורים בפסחים, שמבואר בגמרא שתרומה שנטמאה וזרעה בקרקע, הרי היא אסורה באיסור תרומה מדאורייתא, אולם הטומאה עוזבת אותה, ואם נאמר שההסבר שכשמחובר לקרקע, כבר איננו אוכל, אם כן גם קדושת תרומה צריכה להפקע מזה, ומשמע שהטעם שהטומאה עוזבת אותו, זה אף על פי שעדיין יש לו שם אוכל, מכל מקום בטומאה נאמר דין שאין טומאה במחובר לקרקע, ולכן למרות שנשאר אוכל נקדוש בקדושת תרומה, הטומאה תעזבנו, וכמו-כן דן הגרי"ז בחידושיו לתחילת פרק שני במסכת זבחים, האם הסיבה שאין טומאה בבעלי חיים היא משום שאיננו אוכל עדיין, או שמא הטעם שהח?יו?ת שבהם מונעת מהטומאה לחול ומביא שם ראיות לצד השני עיין שם.
אמר רבא: אף אנן נמי תנינא בדומה לכך, י"ג דברים נאמר בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהם:
צריכה מחשבה לאוכלה, כדי שיהיה לה שם אוכל ותטמא, ואינה צריכה הכשר. דהיינו אין צורך שיבואו עליה מים כדי שתהיה ראויה לקבל טומאה ולטמאות מאכלים אחרים בטומאת אוכלים. ואף יותר מכן, אין צורך שיגע בה שרץ כדי שתהיה טמאה בטומאת אוכלים, שכיון שסופה שתטמא טומאה חמורה כשיאכלו אותה (שיטמאו אפילו בגדיו של האוכל אותה), הרי היא מטמאה טומאת אוכלים עצמית, אפילו אם לא יגע בה שרץ.
ומזה ששנינו שצריכה נבלת עוף טהור מחשבה לאוכלה, על אף שבהיותה בחיים היא עומדת לאכילה, שהרי חושב לשחוט העוף ולאכלו, אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה משום שבאותה שעה שהיא בחיים אין היא ראויה לקבל טומאת אוכלים.
הכא נמי, במחשב על עולשין שזרען לבהמה שיהיו למאכל אדם, מחשבת חיבור לא שמה מחשבה, כי בהיותם מחוברים לקרקע הם אינם ראויים לקבל טומאת אוכלים, ולפיכך צריך לחזור ולחשוב עליהם לאכילה לאחר שנתלשו.
רבי זירא אמר: לעולם מחשבת חיים שמה מחשבה ואין נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה לאחר שנתנבלה, שהרי עומדת היא מחיים לאכילה.
אלא הכא מדובר בגוזל שנפל מן הרום (עוף הפקר שלא ראינוהו מקודם ונפל מלמעלה) עסקינן, דלא הוה קמן (לפני שמת) דלחשוב עליה מחיים לאכילה, ולפיכך צריך עתה מחשבה לאכילה.
אמר ליה אביי לרבי זירא: תרנגולת שביבנה (שלקמן מבואר שטימאוה על ידי מחשבה משנתנבלה) שהיא עוף מזומן והיתה לפנינו מחיים, מאי איכא למימר? מדוע הצריכו מחשבה לאוכלה אחרי שהתנבלה?
אלא, מוכח שכל נבלת עוף טהור צריכה מחשבה אחרי שמתה משום שאינה ראויה לקבל טומאה מחיים. והמחשבה שחשבו עליה מחיים לא מועילה.
אמר ליה רבי זירא: שם תרנגול ברא (תרנגול הבר) הוה. ולפיכך לא היה מזומן מחיים לאכילה.
אחיכו עליה: לגלגו עליו תלמידי אביי שהרי תרנגול ברא, עוף טמא הוא. ועוף טמא מי קמטמא בבית הבליעה (שחידוש זה שבעת האכילה, בהיותו בבית הבליעה, הוא מטמא טומאה חמורה, נאמר רק בנבלת עוף טהור). ולקמן בתרנגולת שביבנה מדובר גם ביחס לטומאת בית הבליעה. וזה לא יתכן בתרנגול הבר!?
אמר להו אביי לאלו שלגלגו על האוקימתא של רבי זירא בתרנגול הבר: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה! אלא תתעמקו בדבריו ותבינו כוונתו.
כי כוונתו של רבי זירא היתה בתרנגולת (רגילה) שמרדה בבעליה ויצאה למדבר וגידלה בו אפרוחים ואחד מהאפרוחים הללו חזר ונפל כאן ולפיכך צריך מחשבה לאכילה, שהרי בהיותו במדבר הוא לא היה מזומן לאכילת אדם. שאף אחד לא חשב עליו, ומאי כוונת "תרנגול ברא" שאמר רבי זירא, דאיבראי ממרה (שמרדה באדוניה וברחה למדבר).
רב פפא אמר: תרנגולת שביבנה, תרנגולתא דאגמא הואי, ולפיכך צריכה מחשבה משום שאינה מזומנת לאכילה.
רב פפא לטעמיה, דאמר רב פפא: תרנגול דאגמא אסור משום שהוא מין טמא. תרנגולתא דאגמא שריא שהרי הוא מין טהור (ואין מדובר בזכר ונקבה אלא בשני מינים שונים  15 ,  16  הקרויים כך).

 15.  על פי שיטת התוספות שתרנגולתא דאגמא זה מין שהזכר טמא והנקיבה טהורה. ולשיטתו, אומר המשך חכמה מתפרש הפסוק בפרשת נח (פרק ז' פסוק ג') בציווי שנאמר לנח להכניס את העופות לתיבה, "גם מעוף השמים שבעה שבעה, זכר ונקבה לחיות זרע". ורש"י מפרש, שהכוונה לעופות טהורים. ומקשה המשך חכמה מדוע לא כתוב בפירוש עופות טהורים. ומיישב לפי דברי התוספות, שהרי בתרנגולתא דאגמא הזכר טמא, ובכל זאת ציותה התורה להביא שבעה גם מן הזכרים, כדי לחיות זרע והנקבה שתולד ממנו תהיה טהורה, מה שאין כן בבהמות טהורות, שם מטרת הבאתם היתה רק לשם קרבן, ולכן לא מוזכר שם "לחיות זרע". והקשה על דבריו בספר שארית יצחק הרי מהעופות הטהורים שהביאו שבעה, היה זה לצורך הקרבת קרבנות, ואם כן מתוך השבעה נקבות הטהורות, ששה נשחטו ורק אחת נשארה בחיים. ומדוע היה צריך שבעה זכרים.   16.  מבואר בתוספות שאם נפרש שבתרנגולתא דאגמא הזכר טמא והנקבה טהורה, מכל מקום עוף זכר שיצא מן הביצים יהיה טמא, ואף שכלל בידינו היוצא מן הטהור - טהור, מתרצים התוספות שהאמא הרי לא מולידה אפרוח אלא ביצה, ולכן נחשב שהאפרוח יצא מן העפר ואינו מתייחס לאמו הטהורה. ומבאר החזון איש ביורה דעה (סימן י"ד (א') סעיף י"ב) שאף שודאי שגם בעופות נאמר הכלל של 'היוצא מן הטהור - טהור', ולכן אם יצא עוף עם סימני טומאה מביצה שהוטלה על ידי אמא טהורה, העוף הזה יהיה טהור, ורק בתרנגולתא דאגמא, שכך נבראו מששת ימי בראשית שהזכר טמא והנקיבה טהורה, ולכן בזה אנו אומרים שאם יצא מן הביצה ולד זכר הרי הוא טמא, ואם תצא נקיבה היא טהורה, מפני שבמין זה, עיקר המין מתייחס לביצה, האם ביצה זו טהורה או טמאה, אבל בעוף טהור גמור שנולד ממנו עוף עם סימני טומאה, בזה ודאי שטהור, מפני שבין שנלך אחרי האם ובין שנלך אחרי הביצה, הם טהורים, וממילא היוצא מהם טהור.
וסימניך, להבדיל בין הסוג הטהור לטמא, עמוני ולא עמונית (תרנגול דאגמא דהיינו המין הנקרא בלשון זכר כמו עמוני אסור ולא תרנגולתא דאגמא שנקראת בלשון נקיבה כמו עמונית).
דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא אסירא (וחולק על כך פפא) משום שחזיוה רבנן דדרסה ואכלה ודריסה זאת היא אחד מסימני עוף טמא.
והיינו "גירותא" המבוארת בגמרא שהוא עוף טמא.
תנו רבנן: גוזל של עוף טהור שנפל לגת של יין ומת בו, וחשב עליו להעלותו כדי לתתו לכותי שיאכלנו הרי הוא טמא טומאת אוכלין. אבל אם חשב לתתו לכלב הרי הוא טהור מטומאת אוכלין שהרי משמת לא חשבו עליו למאכל אדם, אם לא שחשב עליו לתתו לכותי.
רבי יוחנן בן נורי אומר: אף אם חשב לתתו לכלב הרי הוא טמא טומאת אוכלים, משום שמצד עצמו הוא ראוי לאכילת אדם ולא צריך מחשבה לאכילה כדי לטמאותו בטומאת אוכלים. ולדעת רבי יוחנן הוא טמא אפילו אם לא חשב עליו כלל, לא לאדם ואף לא לכלב.
אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר שמטמא אף בלא מחשבה: אם מטמא נבלת עוף טהור טומאה חמורה (באכילתו בבית הבליעה, שמטמא את בגדי האוכל) שלא במחשבה, אפילו אם לא חשב עליה לאכילה (וכגון שלא ידע שמה שהוא אוכל זה נבלת עוף טהור, ולפיכך לא החשיב אותו במחשבתו לעשותו לדבר מאכל), לא יטמא נבלת עוף טמא טומאה של אוכלים שהיא קלה שמטמא רק אוכלים ומשקים שלא במחשבה!?
אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך, תאמר בטומאה קלה, שכן יורדת לכך! ובהמשך תבאר הגמרא את משמעות הדברים.
אמר להן: תרנגולת שביבנה תוכיח, שיורדת לכך וכמו שיבואר בגמרא בהמשך, וטמאוה שלא במחשבה.
אמרו לו: משם ראיה? כותים היו שם, וחשבו עליה לאכילה.
ודנה הגמרא: במאי עסקינן?
אילימא בכרכים שיש שם הרבה אנשים ונמצאים ביניהם אנשים האוכלים כל דבר, למה לה מחשבה?
והתנן: נבלת בהמה טהורה, שבכל מקום היא עומדת לאכילה, וכן נבלת עוף טהור והחלב בכרכים, ששם יש להם אנשים שאוכלים אותם אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר!
אלא מדובר בכפרים, שאין בהם אנשים רבים ואין נבלת עוף טהור וחלבים עומדים בהם מן הסתם לאכילה.
ופרכינן: ומי איכא למאן דאמר דנבלת עוף טהור בכפרים לא בעיא מחשבה?
והתנן: נבלת בהמה טמאה בכל מקום שאינה עומדת מן הסתם לאכילה (ואינה מטמאה טומאת אוכלים. ועל אף שמטמאה בתורת נבלה, יש נפקא מינה כשהיא פחות מכביצה שאז אינה יכולה להצטרף לאוכלים אחרים להשלים לשיעור ביצה שהוא השיעור לטומאת אוכלים), ונבלת עוף טהור בכפרים, צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר (משום שסופה לטמא טומאה חמורה).
אמר רבי זעירא בר חנינא: לעולם, בכרך, ובכל זאת צריכה לרבנן מחשבה כי גתו מאסתו שנהיה מאוס מהנפילה ליין ועשאתו ככפר שאין לו מן הסתם אוכלים.  17 

 17.  ומסקנת הדברים: א. נבלת בהמה טהורה, בין בכרכים ובין בכפרים, ונבלת עוף טהור בכרכים, אינם צריכים הכשר מים ולא הכשר שרץ, מפני שסופן לטמא טומאה חמורה. ב. נבלת בהמה טמאה, וכן החלב שלה בכל מקום, וכן גוזל שנפל לגת בכל מקום, ונבילת עוף טהור בכפרים, צריכים מחשבה לאכילה, אולם אינם צריכים לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, מפני שסופן לטמא טומאה חמורה. ג. רק חלב בהמה שחוטה בכרכים, אף שאינו צריך מחשבת אכילה, ואף לא הכשר מים שהוכשרה בשחיטה, אבל הכשר שרץ צריך, מפני שאין סופו לטמא טומאה חמורה. ולפי זה אומר הרמב"ן, שצריך להוסיף במשנה שנבלת בהמה טהורה בכל מקום, ונבלת עוף טהור בכרכים, אינם צריכים מחשבה ולא הכשר מים ואף לא הכשר שרץ, ואילו חלב בכרכים, אף שאין צריך הכשר מים, אבל הכשר שרץ צריך. ודברי המשנה שאינם צריכים הכשר, מתפרשים ביחס לנבלה, הכשר מים ושרץ, וביחס לחלב, רק הכשר מים.
והשתא מבארינן לפלוגתייהו:
אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר, אם מטמאה טומאה חמורה שלא במחשבה, לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה?
אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך.
ודנה הגמרא: מאי "אינה יורדת לכך"?

דרשני המקוצר[עריכה]