פרשני:בבלי:נדה עב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה עב א

חברותא[עריכה]

ובית הלל אומרים: אין ראיית יום י"א צריכה שימור מהתורה, וטבילתה בערב כשרה, ולפיכך הם פטורים הם מן הקרבן (אלא שגזרו חכמים על הבעל ועל האשה טומאה אם טבלה במוצאי י"א אטו רואה בתוך הי"א יום שצריכה לשמור יום כנגד יום).
ואם טבלה ביום של אחריו (דהיינו בבוקר יום הי"ב) ושמשה את ביתה, ואחר כך ראתה דם באותו יום (ודם זה הוא דם נדה, דהרי רואה אותו ביום הי"ב שהוא תחלת ימי נדה) -
בית שמאי אומרים: מטמאין, האשה והבעל ששמשו משכב ומושב, מדרבנן בלבד, דהרי עשתה "מקצת שימור" ביום וטבלה לאחר מכן והועילה לה הטבילה מדאורייתא, ולפיכך ופטורין מן הקרבן (ועל אף ששומרת יום כנגד יום שטבלה ושמשה ואח"כ ראתה בו ביום חייבת קרבן, שאני הכא שהראיה שלאחר התשמיש היא ראיה של נידות שאינה מצטרפת לראית הזיבות ואינה מטמאה אותה למפרע).
ובית הלל אומרים: כל הבועל ביום י"ב לאחר ראיה ביום י"א הרי זה גרגרן, שהוא תואר לאדם הממהר לחטוא. והיינו: שיש להמנע מלבוא עליה ביום י"ב כדי שלא יבוא להתרגל לכך אפילו כשתראה בתוך י"א יום, אבל לא גזרו מדרבנן עליהם טומאה.
ומודים בית הלל לבית שמאי ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שמטמאין משכב ומושב, וחייבין בקרבן אפילו לא ראתה כלל ביום השימור שכל זמן שלא שמרה מקצת היום לא הגיע זמן טבילתה ונמצא שטבלה קודם זמן טהרתה  123 .

 123.  שיטת רש"י בפסחים (פ"ד) שלדעת רבי יוסי אף ספירת לילה נחשבת לספירה. ולפיכך, כל ששמרה מקצת לילה שאחר יום ראיתה, הרי זו טובלת וטהורה. (ולפיכך מבארת הגמרא בפסחים (שם) שלדעת רבי יוסי לא תיתכן "זבה גדולה" אלא ברואה ברציפות שלשה ימים. או אפילו בכל תחילת יום בבין השמשות), ולפי זה, משנתנו היא דלא כרבי יוסי, שהלא לדעתו הטובלת בערב, עלתה לה טבילה (אם לא סתרה בהמשך היום, בראיה נוספת). ואולם דעת רבינו תם בתוס' ד"ה הרואה שאין "שימור לילה" נחשב כשימור ואפילו לדעת רבי יוסי.
ואם טבלה ביום של אחריו, שעשתה מקצת שימור באותו יום, וטבלה ושימשה, הרי זו תרבות רעה! שמא תראה בהמשך היום ונמצא שלא עלתה לה טבילה כלל, כי הראיה בהמשך - היום מבטלת את טהרת הטבילה שלפניה!
ומגען וטבילתן תלויין מסופקים הם לנו במשך כל היום שלאחר הטבילה - שאם תראה מגען טמא וחייבים קרבן, ואם לא תראה מגען טהור ופטורין מקרבן.
גמרא:
תנו רבנן: ושוין בית הלל ובית שמאי בטובלת לילה לזבה קטנה, (שראתה יום אחד דם בתוך י"א ימי זיבה, וטבלה מיד בלילה, בלי לשמור אפילו את הלילה שלאחר הראיה) שאינה טבילה!
ומסביר התנא את דבריו: דהיינו -
ושוין בית הלל ובית שמאי ברואה בתוך י"א יום, וטבלה לערב, ושמשה - שמטמאה משכב ומושב וחייבין היא ובועלה בקרבן, (שזהו דין זבה קטנה שצריכה לשמור לפחות עד מקצת היום שלמחרת כדי שתוכל להטהר בטבילה).
לא נחלקו בית הלל ובית שמאי אלא ברואה דם ביום י"א יום, וטבלה לערב, שבית שמאי אומרים - מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן כדין זבה קטנה, ובית הלל פוטרין מקרבן כיון שיום י"ב הוא כבר מימי נדה אין דין שימור בו.
אמרו להן בית שמאי לבית הלל: מאי שנא יום י"א שאינו צריך שימור מיום תוך י"א הצריך שימור יום כנגד יום?
והרי אם שווה לו ליל מוצאי י"א לתוך י"א לטומאה (שמודים בית הלל שאם טבלה במוצאי י"א בלילה שהיא מטמאה משכב ומושב) - לא ישוה לו לקרבן? ואמאי פוטרים בית הלל מקרבן את הטובלת במוצאי י"א בלילה?!
אמרו להן בית הלל לבית שמאי: לא! אם אמרת בתוך י"א יום, שכן יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה. ולכן צריכה לשמור את היום שלאחריו כדי לדעת שאין היום הזה מצטרף ליום הקודם לזיבה.
תאמרו ביום י"א שאין יום שלאחריו שנצטרף עמו לזיבה! ואם כן אין טעם לשומרו, ויכולה לטבול מיד בלילה שלאחר יום הי"א.
אמרו להם בית שמאי לבית הלל - השוו מ דותיכם!
אם שיוה לו יום י"א לתוך י"א לטומאה - ישוה לו לקרבן.
ואם לא שיוה לו לקרבן - לא ישוה לו לטומאה!?
אמרו להם בית הלל: גם אם הביאנוהו את ליל מוצאי י"א לידי טומאה, להחמיר עליו מדרבנן, גזירה אטו תוך י"א.
אבל לא נביאהו לידי קרבן - להקל להביא חולין בעזרה!
ועוד, מדבריכם אתם נושכין (מוקשים)!
שאתם אומרין - טבלה יום שלאחריו בי"ב בבוקר ושמשה, ואחר כך ראתה, מטמא משכב ומושב אבל - ופטורה מן הקרבן!
אף אתם - השוו מדותיכם:
אם שיוה לו יום י"ב לתוך י"א לטומאה ישוה לו לקרבן.
ואם לא שיוה לו לקרבן לא ישוה לו לטומאה!?
אלא, הא דאמרתם דמטמא ביום י"ב בבוקר הוא רק מדרבנן, ולהחמיר אמרו ולא להקל ולהביא חולין לעזרה, הכא נמי בליל י"ב הא דאמרנו דמטמאה משכב ומושב, לדברינו הוא רק להחמיר ומדרבנן, ולא להקל ולהביא חולין לעזרה!  124 

 124.  כתבו התוס' (ד"ה אף) שבית שמאי סברו שראוי לגזור ביום י"ב משום שידוע לכל שאם ראתה בו סותרת מדרבנן בלבד ולא יבואו לטעות ולהביא קרבן על בעילה ביום הי"ב שנסתרה מחמת ראיה, מה שאין כן בטובלת במוצאי יום הי"א שראיה זו מדאורייתא מטמאת, ואם תגזור טומאה על הבעל ששמש יבוא להקריב קרבן, ונמצא מביא חולין בעזרה.
אמר רב הונא: אשה שראתה דם בתוך י"א  125  ימי זיבה (וצריכה לשמור יום כנגד יום למחרת יום הראיה) ששימרה מקצת היום שלמחרת וטבלה בו, הרי משכבה ומושבה שבשני (דהיינו - היום השני שלאחר הראיה, ששימרתו במקצת) - בית שמאי מטמאין אותם מדרבנן, אף על פי שטבלה והרי היא טהורה מהתורה, ואף על פי שלא ראתה בהמשך היום!

 125.  כן פירש רש"י ואולם המהרש"א דקדק מדברי התוס' (לקמן בע"ב ד"ה אלא בתירוצם השני) שדברי רב הונא אמורים אף ברואה ביום י"א, שלמחרת ביום השימור אפילו לא ראתה ט מאה לדעת בית שמאי ועיין לקמן הערה 129.
מאי טעמא דבית שמאי? כיון שאילו חזיא בהמשך היום מטמאה מדאורייתא (שפוקעת טהרתה שלאחר הטבילה למפרע) השתא נמי מטמיא מדרבנן, גזירה אטו היכי דרואה לאחר מכן.
אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן רב הונא, והרי תנינא לה במשנתנו:
"אשה הרואה דם ביום הי"א לזיבתה וטבלה ביום שלאחריו, ושמשה את ביתה, ואחר כך ראתה - בית שמאי אומרים מטמאה משכבות ומושבות מדרבנן ופטורה מן הקרבן". והטעם שמטמאה מדרבנן משכב ומושב. משום שגזרו עליה אטו ראתה בתוך י"א שאז טמאה מדאורייתא. וכמו"כ מסתבר שגזרו ברואה בתוך י"א שבשני שלה אחר טבילתה מטמאה משכב ומושב אף אם לא ראתה, שגזרו "לא ראתה" אטו "ראתה" שאז מטמאה מדאורייתא.
אמר רב כהנא: אין במשנתנו הוראה כדינו של רב הונא כי ראתה שאני! שדוקא במשנתינו שראתה אחר טבילתה הוצרכו חכמים לגזור ולטמאותה!
אמר רב יוסף: וכי ראתה ביום י"ב בהמשך היום מאי הוי - ראיה דנדה היא ואין לגזור בגללה טומאת זיבה, ומאי דגזרו בית שמאי הוא רק אטו שומרת יום כנגד יום בתוך י"א יום, ולפיהם יש לגזור גם טובלת ביום שלמחרת שלא ראתה אטו טובלת שראתה לאחר מכן.
אמר ליה אביי לרב יוסף: רב כהנא שהקשה על טענתך שדינו של רב הונא נשנה כבר במשנתנו הכי קא קשיא ליה - כיצד ניתן ללמוד מהגזירה במשנתנו לגזירה של רב הונא:
בשלמא היכא דראתה ביום י"ב לאחר שטבלה ושימשה, גזרינן על ראייה דנדה שתטמא משכב ומושב כזבה אטו ראייה דזבה בתוך י"א יום, כי יש לחשוש שנדה תתחלף בראית זבה ולכן יש מקום לגזירתם של בית שמאי.
אלא דינו של רב הונא בשומרת יום כנגד יום (בתוך י"א יום) שטבלה, דאיירי היכא דלא ראתה בהמשך היום מאי נגזר בה, מאין לנו ללמוד ממשנתנו דגזרינן אינה רואה אטו רואה - והלא אין סברא שיבואו להחליף ביניהם!?  126 

 126.  בתוס' (ד"ה אמר) מבואר שאין כוונת הגמרא לומר שצדקו דברי רב כהנא שאין ראיה מהמשנה לדינו של רב הונא, אלא אדרבה מונחת כאן קושיא על דבריו, שמאחר שאין ראיה מהמשנה לדבריו מנין לרב הונא לחדש דין זה בדעת בית שמאי, ולפיכך המשיכה הגמרא והקשתה ועוד תנן - במפורש במשנתינו דלא כדברי רב הונא.
ומוסיפה הגמרא להקשות: ועוד, והא תנן במשנתינו דלא כרב הונא?
דתנן: זב הרואה ראייה אחת של זוב, שכל עוד לא ראה ראיה נוספת הרי הוא כבעל קרי בעלמא.
בית שמאי אומרים: דינו הוא כשומרת יום כנגד יום לאחר שטבלה ביום, שמגעה תלוי ועומד אם תראה בהמשך היום אם לאו, שאם תראה וטמא מגעה למפרע. אף זב שטבל לאחר הראייה הראשונה של זוב, מגעו תלוי ועומד - שאם יראה ראיה נוספת יטמא מגעו למפרע מדין זב!  127  (והנפקא מינא אם יטמא מדין זב או מדין בעל קרי הוא בנוגע למעשר. שבעל קרי שטבל אינו מטמא מעשר גם אם לא העריב שמשו, ואילו זב שטבל מטמא מעשר באותו היום).

 127.  זב הרואה שתי ראיות נעשה אב הטומאה ומטמא משכב ומושב וכו'. וכדי להטהר עליו לספור שבעה נקיים. (ואם ראה ג' ראיות מתחייב בקרבן). שונה דין הזב מדין הזבה, שהזבה אינה מטמאת אלא אם ראתה ג' ראיות בימים נפרדים, ואולם אם ראתה ג' ראיות ביום אחד - אין זה נחשב אלא כראיה אחת. ולעומת זאת הזב מטמא "בראיות כבימים" ואם ראה ב' ראיות ביום אחד - סופר שבעה נקיים.
ובית הלל אומרים: דינו הוא כבעל קרי, שגם אם יראה ראיה נוספת נעשה זב מכאן ולהבא בלבד ולמפרע נשאר דינו כבעל קרי שטבל שאם נגע במעשר הוא טהור.

דרשני המקוצר[עריכה]