פרשני:בבלי:נדה נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נא א

חברותא[עריכה]

אמר רבא, הכי קאמרי ליה: לא, אם אמרת  בטומאה חמורה, שכן היא אינה עושה את הדבר הנטמא כיוצא בה, שאדם הנטמא מנבילה שהיא אב הטומאה, הרי הוא נעשה ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם אחר כשם שטמאתו הנבילה. תאמר בטומאה של אוכלים הקלה, שעושה אוכל אחר כיוצא בה, שהרי אוכל שנטמא חוזר ומטמא אוכל אחר מדרבנן.
אמר ליה אביי לרבא: אדרבה כל דכן הוא: ומה טומאה חמורה, דקילא בכך דאינה עושה כיוצא בה, מטמאה שלא במחשבה. טומאה קלה, דחמירא בכך דעושה כיוצא בה, אינו דין שמטמאה שלא במחשבה? אלא, אמר רב ששת, הכי קאמר: לא. אם אמרת בטומאה חמורה, שהיא חמורה שכן אינה צריכה הכשר, תאמר בטומאה של אוכלים הקלה שיש בה קולא שצריכה הכשר כדי להטמאות. שצריך שיבואו עליה מים ושיגע בה שרץ.
ופרכינן: ומי צריכה נבלת עוף טהור הכשר כדי שתטמא טומאת אוכלים?
והתנן: שלשה דברים נאמרו בנבלת עוף טהור: צריכה מחשבה לאוכלה כדי שתטמא טומאת אוכלים, ואינה מטמאה את האדם האוכל אותה ואת בגדיו אלא בהיותה בבית הבליעה, ואינה צריכה הכשר לטמא טומאת אוכלים.
ומשנינן: נהי ד"הכשר" שרץ שיטמאנה לא בעיא, וטמאה מצד עצמה מפני שסופה לטמא טומאה חמורה, אבל הכשר מים בעיא. שכל אוכל עד שלא באו עליו מים אינו נחשב אוכל ואינו נטמא.
והוינן בה: מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא, כדתנא דבי רבי ישמעאל, אם כן הכשר מים נמי לא תבעי, כדתנא דבי רבי ישמעאל!  18 

 18.  רבי עקיבא איגר (מובא בבכורות דף י') נשאל על דברי רש"י בבכורות ובחולין (דף קכ"א) שסופו לטמא טומאה חמורה, מועיל רק לגבי שלא צריך הכשר מים, אבל צריך מגע שרץ כדי לטמאותו טומאה קלה, והקשה השואל מגמרתנו, שמבואר בה בפירוש שלא צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. וכתב רבי עקיבא איגר שלחומרת השאלה חובה עלינו לטרוח למצוא יישוב, ולכן הוא מבאר ששיטת רש"י שסופו לטמא טומאה חמורה, פוטר רק מהצורך להכשר מים, וזה פשטות לשונו של תנא דבי רבי ישמעאל שדורש את הפסוק "וכי יתן מים על זרע", שמדבר לגבי הכשר מים, ודורש רבי ישמעאל שפסוק זה לא נאמר על מי שסופו לטמא טומאה חמורה, ואם כן, יש לנו מיעוט רק על הכשר מים, ודברי הגמרא אצלנו, "מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא, כדתנא דבי רבי ישמעאל, הכשר מים נמי לא תבעי", זה בדרך כל-שכן, שאם אנחנו מפרשים את דרשת רבי ישמעאל לגבי הכשר שרץ, שכלל לא הוזכר בפסוק, קל וחומר לגבי הכשר מים שכתוב מפורש בפסוק. אבל להיפך, לומר שרק הכשר מים ממעטים, והכשר שרץ לא ממעטים, יתכן שעל זה הגמרא לא דברה. ועוד מתרץ רבי עקיבא איגר שרש"י סבר שזו היא מחלוקת בין הסוגיא בנדה לבין הסוגיא בזבחים דף ק"ה, שמשמע שם בפשטות שסופו לטמא טומאה חמורה מועיל רק לגבי הכשר מים. ועיין בחברותא למסכת עוקצין, בסימנים שבסוף הספר, שהתבאר שם בהרחבה הענין של סופו לטמא טומאה חמורה.
דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בפרשת טומאת אוכלים "על כל זרע זרוע אשר יזרע", מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה, שאין אוכל מטמא אדם לעולם, צריכין הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר.
יצתה נבלת עוף טהור, שסופה לטמא את האדם האוכל אותה בהיותה בבית הבליעה בטומאה חמורה, שאין צריך הכשר. וכשם שהתמעט הכשר שרץ התמעט גם כן הכשר מים.
אלא, אמר רבא, ואיתימא רב פפא: כך אמרו רבנן לדחות את הקל וחומר של רבי יוחנן בן נורי: שום טומאה, חמורה בעולם, שום טומאה, קלה בעולם.
והיינו, נכון שנבלת עוף טהור אינה צריכה מחשבה, אבל באופן עקרוני טומאה חמורה, חמורה מטומאת אוכלים הקלה, שטומאת אוכלים צריכה מחשבה בכל מקום (חוץ מנבלת עוף טהור), ואילו טומאה חמורה לעולם אינה צריכה מחשבה. ולכן אין מקום לקל וחומר של רבי יוחנן בן נורי.
אמר רבא: ומודה רבי יוחנן, שאמר לעיל בעולשין שזרען לבהמה ונמלך לאדם שמחשבת חיבור אינה נחשבת מחשבה לענין טומאת אוכלין, אלא צריך לחזור ולחשוב עליהם לאכילת אדם כשיתלשו, הוא מודה לענין מעשר, דמחשבת חיבור שמה מחשבה, לחייבן במעשר כדין אוכלי אדם, ואפילו לא יחזור ויחשוב לכשיתלשו.
אמר רבא: מנא אמינא לה, דתנן: הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין, ומבינה הגמרא עכשו שהכוונה שנשמרו לאכילת אדם, חייבין במעשר.
היכי דמי?
אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם, וכי צריכא למימר שחייבים במעשר?
אלא לאו, דזרעינהו מתחלה לבהמה. וקתני אם היו נשמרין, והיינו שנמלך בו וחזר לשומרן לאכילת אדם, חייבים במעשר.
אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן. וסתמא, לאדם קיימי. והכי קאמר: רק אם החצר משמרת פירותיה דהיינו שזה לא הפקר, חייבין, ואם לאו, פטורין, כדין הפקר.
מתיב רב אשי: הרי שנינו בדף הקודם במשנה: כל שחייבין במעשרות, מטמאין טומאת אוכלין.
ואם איתא, הא איכא הני עולשין שזרעם לבהמה ונמלך עליהם רק כשהיו במחובר, דקחייבין לרבי יוחנן במעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין!
אמר רבא, הכי קאמר: כל מין שחייב במעשר, מטמא טומאת אוכלין.
הכי נמי מסתברא. מדקתני סיפא: כל שחייב בראשית הגז, חייב במתנות, ויש שחייב במתנות כגון בקר ואין חייב בראשית הגז.
ואם איתא, האיכא בהמת טרפה, דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות!
אלא ראיה שמתחשבים במין הבהמה ולא במקרה מסוים.
אמר רבינא: זו לא ראיה, כי אני יכול לומר, הא מני, רבי שמעון היא.
דתנן: רבי שמעון פוטר את הטרפה מראשית הגז. ולשיטתו טריפה פטורה גם ממתנות וגם מראשית הגז.
אמר רב שימי בר אשי, תא שמע: המפקיר את כרמו, והשכים בבקר ובצרו, חייב בפרט, ובעוללות, ובשכחה, ובפאה. מריבוי של פסוק מיוחד (עיין רש"י). ופטור מן המעשר.
והא אנן תנן: כל שחייב בפאה, חייב במעשרות!
אלא לאו שמע מינה: מין קתני, שמע מינה.
תנן התם: מודים חכמים, הסוברים שמשדה "מנומרת" (דהיינו שליקט את הקלחים הבשלים ושייר את אלו שעדיין צריכים לגדול, ונראית השדה כמו "נמר", ערוגות פזורות פה ושם), מפרישים פאה מצד אחד בלבד, ואין צריך להפריש מכל חלק בשדה פאה נפרדת, גם הם מודים לרבי עקיבא, המחייב להפריש פאה מכל חלק בשדה, בזורע שבת צמח מסוים או חרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד.

דרשני המקוצר[עריכה]