פרשני:בבלי:קידושין מב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין מב א

חברותא[edit]

רבי יונתן אומר: מנין שכל ישראל כולן יוצאים  בפסח אחד בלבד, ואף על פי שאין בו כזית לכל אחד ואחד -  1  משום שנאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל כולם שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד,  2  אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. ואם כן תיקשי: שליח בקדשים מנא ליה?  3  ומשנינן: מיניה! מכתוב זה עצמו ד"ושחטו אותו", יש ללמוד שיש שליחות בשחיטת קדשים, שהרי פסח זה שהביאוהו כל ישראל, אין כולם שוחטים אותו, אלא האחד שוחט בשליחות כולם, הרי שיש שליחות לשחיטת קדשים. דוחה הגמרא את הלימוד הזה: ודילמא שאני התם - בפסח של כל ישראל - דאית ליה לשליח שותפות בגוייהו (שותף הוא עם השולחים באותו פסח), ועל כן נעשה הוא שליח עבור כולם, אבל שליח שאינו שותף, מנין שהוא נעשה שליח לשחיטת קדשים!?  4 

 1.  ללמד ד"אכילת פסחים לא מעכבא", אלא זריקת הדם לחוד, רש"י.   2.  הלשון לכאורה אינו מדוקדק, ולשון זה שייך בדברי רבי יהושע בן קרחה לעיל מא ב, אבל כאן הכוונה היא, משום דכתיב "אותו" משמע, שעל פסח יחיד אומר הכתוב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", ואם כן בין אם כולן שוחטין בין אם האחד שוחט, מוכח שכל ישראל יוצאים בפסח אחד.   3.  שהרי אי אפשר ללמוד שליחות בקדשים מהשלשה שנזכרו לעיל, וכמו שנתבאר לעיל, שהם חול ביחס לקדשים.   4.  הקשו התוספות: מנין לנו באמת שיכול אחר לשחוט כשאינו שותף, והרי הראיה שמביאה הגמרא לעיל שיש שליחות בקדשים הוא מאופן ששוחט אחד מבני החבורה על כל החבורה, והוא הרי שותף! ? ותירצו התוספות, דבפסחים פח ב שנינו: "הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח, ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה, יקח גדי וטלה ויאמר: אם גדי אמר לי רבי, טלה שלי וגדי שלו", ואם כן משמע, שהוא אינו שותף בפסח של רבו, ומכל מקום שוחט עבור רבו את הפסח. וב"שיטה לא נודע למי" הקשה, אחר שכתב כהתוספות: למה לא הביאה הגמרא לעיל משנה זו כהוכחה שיש שליחות בקדשים, כיון דבמשנה זו אין לו שותפות, מה שאין כן במשנה ד"חבורה שאבד פסחה" שיש לשוחט שותפות בפסח! ? (ומיהו בתוספות כאן ביארו, דמוכח ממשנה ד"חבורה שאבד פסחה" אפילו כשאין לו שותפות בגויה, ראה בדבריהם; אלא דמכל מקום תיקשי: הרי אותה משנה קודמת למשנה ד"חבורה שאבד פסחה", ולמה לא הביאוה! ?). עוד הקשו האחרונים, שהרי באותה משנה יש לומר ששחיטת העבד מועילה משום "יד עבד כיד רבו", שהרי בהכרח מועיל בזה סברת "יד עבד כיד רבו", שאם לא כן הרי תיקשי לרבי אלעזר בגיטין כג ב שהיה סבור לומר שעבד נתמעט מדין שליחות (ומשום דדרשינן: "אתם גם אתם" מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל, ראה שם), אם כן האיך תתבאר המשנה ד"הרי שאמר לו רבו", ובהכרח שהוא משום "יד עבד כיד רבו"; וראה מה שכתב בזה רבי עקיבא איגר במהדורא תניינא סימן קלט, ובמה שהביא שם משם ה"פנים מאירות".
אלא לדעת רבי יונתן מהכא נלמד שליחות בקדשים: שנאמר גבי פסח: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", הרי למדת מלשון הכתוב: "ויקחו להם איש", שהאיש האחד לוקח לכל המשפחה, הרי שיש שליחות בקדשים.  5  מקשה הגמרא: ודילמא התם נמי לכן נעשה הוא שליח, משום דאית ליה שותפות בגוייהו, שהוא לוקח עבורו ועבור שולחיו בשותפות!?

 5.  לכאורה נראה שהראיה היא ממה שהאחד מקדיש את הפסח שיתכפרו בו כל המשפחה, וזו היא שליחות בקדשים; אך ראה מה שכתב ב"עצמות יוסף". וראה ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" בהלכות קרבן פסח, שהוכיח מהמשך הסוגיא כאן, שענין "מינוי" הוא זכות ממון כשאר זכות ממון, ואינו כגדר "מתכפר" שבשאר קרבנות שאין הקרבן שלו בדוקא, ואפילו אחר מפריש כדי שיתכפר חבירו (ראה הערה 6) ; ולפי זה הרי מסתבר שאין צריך גם שיעשה המקדיש את בני החבורה כ"מתכפרים", אלא שבזה עצמו שיש להם זכות בקרבן, ממילא הם מתכפרים בו, ולפי זה צריך ביאור: מה ענין "מינוי" של בני החבורה לקדשים, והרי אין זה אלא ענין השייך לחושן משפט! ?
ומפרשת הגמרא: אם כן - שאין הוא נעשה שליח אלא משום שיש לו שותפות - תרי קראי ("ושחטו אותו" "ויקחו להם איש שה לבית אבות") למה לי!?
כלומר: אם לא בא הכתוב "ויקחו להם" אלא ללמד שליחות כשיש לו שותפות, הרי כבר למדנוהו מ"ושחטו אותו", ובהכרח שאם אינו - הפסוק "ויקחו להם" - עניין להיכא דשייך אף השליח בדבר דהיינו שיש לו שותפות, תניהו ענין - לכתוב "ויקחו להם" - ללמד שליחות להיכא דלא שייך השליח בדבר, שאין לו שותפות.
ואכתי מקשינן: והרי האי קרא "ויקחו להם" אינו מיותר שנוכל לומר: "אם אינו ענין", כי מיבעי ליה למקרא זה לכדרבי יצחק!? דאמר רבי יצחק:
לכך אמר הכתוב: "ויקחו להם איש", כדי ללמד: איש (גדול) זוכה עבור כולם את הפסח, ולא הקטן זוכה את הפסח לכולם.  6  ואכתי תיקשי שליחות בקדשים מנלן!? שאם ממקרא זה עצמו, הרי יש לו שותפות בגויה, ואינו מיותר ללמוד ממנו ב"אם אינו ענין".

 6.  א. הקשו התוספות: למה צריך מקרא לזה, והרי אין יד לקטן! ? ותירצו: דלגבי פסח צריך קרא, משום שהייתי אומר הואיל והקטן שייך באכילת פסחים וצריך להימנות עליו, אם כן הייתי אומר שאף לאחרים הוא זוכה. ובתוספות בפסחים צא ב ד"ה איש זוכה ואין קטן זוכה, הקשו: למה לי קרא, והרי זכייה מטעם שליחות היא, ואין שליחות לקטן! ? וראה שם שרצו לומר דמכאן הוא המקור דאין שליחות לקטן, וראה עוד שם. ויש לעיין בלשון קושיתם, למה הוצרכו להקשות משום שזכייה מטעם שליחות (והוא דבר שאינו מוסכם לכל השיטות), והרי מסוגיין מוכח דלקיחת הפסח עבור בני החבורה מדין שליחות היא, שהרי מכאן למדו שיש שליחות בקדשים, הרי שצריך בזה לדין שליחות, ואין שליחות לקטן. ב. ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" הלכות קרבן פסח (עמוד נב) כתב, דבקרבן פסח מלבד הדין שיש בכל הקרבנות שצריך שיהא שלו לכפרה, הרי בפסח צריך גם שיהיה שלו בקנין ממון, וזה הוא ענין המינוי, והוכיח כן מסוגייתנו, שלמדנו מדין מינוי שאיש זוכה ולא קטן זוכה, הרי להדיא דבהך קרא נאמרו גם דיני זכיה של קנין ממון, וכן מבואר במכילתא, דמהך קרא ד"משכו וקחו לכם" האמור גבי פסח, ילפינן דבהמה דקה נקנית במשיכה, והיינו משום דבעיקר הדין מינוי האמור בפסח, נאמר בזה שיהיה גם שלו לענין ממון שיוכל לאכול ממנו, ולא רק שיהא בעליו לינין כפרה; וראה מה שנתבאר בהערה 5.
ומשנינן: "ויקחו להם איש" אכן מיותר הוא, כי ההוא - דינו של רבי יצחק - מ"איש לפי אכלו תכסו (תתמנו) על השה" הוא דנפקא, מדאמר הכתוב: "איש" ולא קטן, ואכתי הפסוק: "ויקחו להם איש" מיותר, כדי ללמד שיש שליחות בקדשים אפילו כשאין לו שותפות בגוה.
ואכתי תיקשי: הא מיבעי ליה לכתוב "איש לפי אכלו תכוסו", כדי ללמד דשוחטין את הפסח על היחיד שאין עמו חבורה, ואם כן הכתוב "ויקחו להם איש" אינו מיותר כי הוא בא ללמד שאין הקטן זוכה, ואכתי תיקשי לרבי יונתן (שאינו לומד מ"ושחטו להם"), שליחות בקדשים מנלן!?
ומשנינן: סבר לה - רבי יונתן - כמאן דאמר (רבי יהודה): אין שוחטין את הפסח על היחיד.  7 

 7.  ומשום שנאמר (דברים טז ה): "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך", ודרשינן: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד", דהיינו ביחיד.
ואם כן אייתר "איש לפי אכלו תכוסו" ללמד שאין הקטן זוכה, ואייתר "ויקחו להם איש" כדי ללמד שליחות בקדשים, כי אם אינו ענין לשליח שותף, תנהו ענין לשליח שאינו שותף.
ומקשינן: ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב: מניין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר בחלוקת הארץ: "ונשיא אחד, נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ" -
למה צריך הוא ללמוד דין שליחות מאותו מקרא, והרי תיפוק ליה שליחות מהכא, מכל מה שהובא בסוגיין!?  8 

 8.  פירש הריטב"א: כלומר: מהני דלעיל (ועל פיו נתבאר בפנים) ; והוסיף הריטב"א על הקושיא: ומה באלו דלעיל, שאין לשליח שותפות בו, מכל מקום נעשה שליח, הנשיא שיש לו שותפות לא כל שכן; וראה מה שכתב הרמב"ן בכל זה.
ומשנינן בדרך תמיהה: ותיסברא, וכי סבור אתה דהא - חלוקת הארץ על ידי הנשיאים - שליחות הוא, והרי היו בנוחלי הארץ קטנים, והא קטנים לאו בני שליחות נינהו,  9  ואיך תאמר שזיכו להם הנשיאים מדין שליחות!?

 9.  פירש רש"י, שהוא נלמד משום דבפרשת שליחות האמורה בגירושין כתיב: "כי יקח איש", וראה עוד ברש"י בבא מציעא עא ב ד"ה קטן לית ליה שליחות, וברש"י בבא מציעא י ב ד"ה וכי היכי דשליחות לית ליה (לקטן).
אלא ודאי שהפסוק "ונשיא אחד" אינו בא ללמד דין שליחות, אלא ללמד כי הא דרבא בר רב הונא משמו של רב גידל בשם רב ! דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב:
מנין שזכין לאדם שלא בפניו (שלא מדעתו), שנאמר: "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ", והרי קטנים היו שם, וקטנים כשלא בפניו דמו.  10 

 10.  בפשוטו מוכח מכאן שזכיה לאו מטעם שליחות היא, שאם לא כן מה הועלנו, והרי סוף סוף קטנים לאו בני שליחות נינהו; וראה מה שכתבו בזה הריטב"א והר"ן כאן. וראה מה שכתב רבי עקיבא איגר בכתובות יא א, דזכין לקטן אף על פי שאין שליחות לקטן, משום שהקטן לא נתמעט מתורת שליחות, אלא שאין מעשה הקטן כלום, והמעשה שעשה למנות שליח אין בו ממש, ולפיכך בזכיה שאין צריך למנויו, אפילו קטן יש לו שליח.
ואכתי מקשינן: ותיסברא, וכי סבור אתה שהנחלת הארץ זכות היא, עד שאתה לומד משם ש"זכין לאדם שלא בפניו" -
והא חובה נמי איכא בהנחלת הארץ על ידי הנשיאים, דהא איכא מבין נוחלי הארץ דניחא ליה חלק בהר, ולא ניחא ליה חלק בבקעה, ואיכא (ויש מהם) דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר, ונמצא שהנחלת הנשיאים חובה היא להם.
ולכן מפרשינן: אלא הפסוק "ואיש אחד" אינו בא רק ללמד ש"זכין לאדם שלא בפניו", אלא ללמד שזכין לקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות, כגון חלוקת הארץ, שביסודה זכות היא להם, ויש מחמתה גם חובה, שהרי איכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בקעה, וכדברי רבא בר רב הונא משמו של רב גידל בשם רב ! דאמר עוד רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב:
מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, שבית דין מעמידים להן לקטנים שבהם אפוטרופוס לחוב ולזכות -
ומקשה הגמרא: וכי אמאי נעמיד להם אפוטרופוס לחוב ליתומים!? אלא כך הוא שאמר רב: מנין ליתומים שמעמידים להם אפוטרופוס לחוב על מנת לזכות, כלומר: אם יש דין ליתומים, מעמידים אנו להם אפוטרופוס שידון עבורם, ואף אם בסופו של דבר יפסיד בדין, מכל מקום מה שעשו עשו?
תלמוד לומר: "ונשיא נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ", והרי אף שם יש בזה חובה וזכות, שהרי איכא דניחא ליה בהר, ואיכא דניחא ליה בבקעה.
סוגיית הגמרא שעסקה בדיני שליחות מתגלגלת מענין לענין אגב הדינים שנזכרו בה, והיא שבה לדיני שליחות בעמוד ב, ודנה שם בדין שליח לדבר עבירה.
אמר רב נחמן אמר שמואל:
יתומים שבאו  11  לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להן - לכל יתום ויתום מן הקטנים שבהם - אפוטרופוס, ובוררים להם האפוטרופסים כל אחד ליתום שהוא אפוטרופסו, חלק יפה.

 11.  הגר"א בהגהותיו הביא בשם הרמב"ם, שהיו שם יתומים גדולים וקטנים, ורוצים הגדולים לח לוק.
ואם הגדילו היתומים, יכולים הם למחות ולבטל את החלוקה.
ורב נחמן דידיה - שלא משם שמואל רבו - אמר: אם הגדילו אינם יכולים למחות, דאם כן - שיכולים הם למחות - מה כח בית דין יפה!?
ומקשינן: ומי אית ליה לרב נחמן (וכי אטו סובר הוא): מה כח בית דין יפה!?
והתנן: שום (גביית נכסי לוה למלוה נקראת "שומא")  12  הדיינים, שכאשר העריכו את הנכסים שהגבו למלוה, פיחתו מערכם שתות (או יותר) והפסיד הלוה, או הותירו שתות (או יותר) על ערך הנכסים, והפסיד המלוה, הרי מכרן בטל, אבל אם טעו פחות משתות לכאן או לכאן, הרי שומתן קיימת.

 12.  כתב רש"י, ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה, או שלא מדעתו, משום דלא הוה ציית דינא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו טעו בשתות ויותר לכאן או לכאן, הרי מכרן קיים, שאם כן - כדעת האומר: מכרן בטל - מה כח בית דין יפה!?
והרי אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, שאינם סוברים: "אם כן מה כח בית דין יפה", ותיקשי מדברי רב נחמן עצמו, שאמר: "אם כן מה כח בית דין יפה"!?
ומשנינן: לא קשיא


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב