פרשני:בבלי:קידושין לט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לט ב

חברותא[edit]

כי בשלמא אי אשמעינן, אילו היה רב זורע הכל בערוגה אחת, ושומר על מרחק מסויים בין המינים כדי שלא יינקו זה מזה, כדין הרחקת כלאים (המובא במשנה במסכת כלאים, תחילת פרק ג ומבואר במסכת שבת פד ב), באופן שזרע  ארבע שורות של ארבע מינים שונים על ארבע רוחות צדדי הערוגה, ואחת, ושורה אחת, של מין חמישי, זרע באמצע הערוגה, שפיר, אז היה מקום ללמוד מכאן שאסור לזרוע כלאים בחוץ לארץ.
אלא הכא, שזרע רב כל מין בערוגה נפרדת, אין ראיה שעשה זאת משום כלאים, אלא יתכן שעשה כך משום נוי, שיהיה כל מין ניכר בפני עצמו בערוגה מיוחדת. ואי נמי, משום טרחא דשמעיה, כדי שהשמש ההולך ללקוט ירק מסוים מהגינה, לא יצטרך לטרוח ולחפש אותו בין שאר המינים, אלא יכיר אותו מיד לפי הערוגה.
מתניתין:
כל העושה מצוה אחת יתירה על עוונותיו, ונמצא שיש בידו רוב זכויות, הרי הוא נחשב לצדיק גמור, ושכרו הוא, שמטיבין לו בעולם הזה, ומאריכין לו ימיו לעולם הבא, ונוחל את ה"ארץ", ארץ החיים האמיתיים, בעולם הבא.  1 

 1.  עיין בביאור הר"ב ובתוספות יום טוב.
וכל שאינו עושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו, אלא זכיותיו הן רק כנגד חובותיו,  2  אין מטיבין לו בעולם הה, ואין מאריכין לו ימיו בעולם הבא, ואינו נוחל את הארץ, בעולם הבא.

 2.  עיין עוד שם.
גמרא:
והניחה הגמרא בתחילה, שכונת התנא במשנה היא לומר, שעל ידי עשיית מצוה כל שהיא, יכול האדם לזכות לטובה אפילו בעולם הזה (ואף לנחול גם את העולם הבא).
ורמינהי, מקשה הגמרא סתירה בין דברי המשנה כאן, הסוברת שאפשר לזכות בטובה בעולם הזה על ידי עשיית מצוה אחת כל שהיא, לבין דברי המשנה בתחילת מסכת פאה, הסוברת שרק עבור מעשים מסויימים זוכה האדם לשכר בשני העולמות:
דתנן שם: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם.  3 

 3.  להלן בדף מ א מביאה הגמרא את דברי המשנה הזאת ודנה בהם, ושם יתבאר בפנים ובהערות.
ומשמע שרק ב"אלו הדברים", ותו לא, יכול האדם לזכות לטובה בשני העולמות, ולא במצוה אחת כל שהיא!
ומשנינן: אמר רב יהודה, הכי קאמר התנא במשנתנו:
כל העושה מצוה אחת כל שהיא יתירה על זכיותיו, הרי הוא צדיק גמור. ולכן, מטיבים לו בעולם הזה, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה, ומשום כך הוא גם נוחל את העולם הבא.
ותמהה הגמרא: מכלל דברים אלו אתה למד, דהנך, אותן מצוות המנויות במשנה במסכת פאה, הרי אפילו בקיום מצוה חדא בלבד, נמי, אדם זוכה לאכול פירותיה בעולם הזה, והקרן תהיה קיימת לו לעולם הבא.
וזה דבר תמוה מאד, לומר שאפילו אם יש לו רוב עוונות, בכל זאת הוא זכאי ליהנות משני העולמות עקב קיום מצוה אחת בלבד כמו כבוד אב ואם או גמילות חסדים.
אמר רב שמעיה: כונת התנא במסכת פאה היא לומר, שאם היתה שקולה, שהיו לו לאדם זה מחצה זכויות ומחצה חובות, ובתוך מחצה הזכויות היתה מצוה של כבוד אב ואם או גמילות חסדים, אזי מכרעת המצוה הזאת את הכף לטובה, והוא זוכה מכוחה להיות כצדיק גמור. אבל שאר המצוות, אין בכוחן להטות את הכף, ואם היו זכויותיו ועוונותיו שקולים, אין הוא נחשב לצדיק, ואין מטיבין עמו, עד שיעשה מצוה יתירה.
אך עדיין מקשה הגמרא על מה ששנינו עתה: וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו, מטיבין לו בעולם הזה.
ורמינהו סתירה לכך מדברי הברייתא.
דתניא: כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו, מריעין לו, כדי שיתמרקו עוונתיו המועטים בעולם הזה, ולא ייענש בעונש עליהן בעולם הבא, אלא יקבל בו שכר בלבד.
ודומה בקבלת עונשו כאן, כמי ששרף כל התורה כולה, ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. והיינו, שמענישים אותו קשות, כדי שיתנקה לחלוטין.
וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו, מטיבין לו כאן, כדי שיקבל שכרו בעולם הזה, ולא בעולם הבא.
ודומה בקבלת הטובה בעולם הזה כמי שקיים כל התורה כולה, ולא חיסר אות אחת ממנה.
והרי זה סתירה למה ששנינו במשנתנו שמי שיש לו רוב זכויות מטיבין עמו גם כאן.
אמר אביי: אין משנתנו סותרת את הברייתא.
אלא, מתניתין, משנתנו האומרת שמטיבין לו ומרעין לו מתכוונת לומר אחרת:
דעבדין ליה יום טב, מי שזכויותיו מרובות יענש כאן, ובכך מכינים לו יום טוב לעולם הבא, לפי שלא יענש שם, כיון שכבר נענש כאן. וזו היא כוונת המשנה באומרה "מיטיבין עמו".
ומאידך, מה שאמרה המשנה שמרעין לו, כוונתה למי שעוונותיו מרובים, שיקבל את שכרו כאן על מיעוט זכויותיו, ובכך מכינים לו לעתיד לבוא יום ביש, שיפסיד את שכרו לעולם הבא, משום שקיבלו כאן.
ובכך שוה המשנה לברייתא, שגם היא סוברת שמי שעוונתיו מועטים, מרעין לו כאן, אלא שהברייתא נקטה לשון מפורשת שמרעין לו כאן, ואילו המשנה נקטה שעושים לו "יום טוב" בהרעה זו.
ואילו הברייתא רבא אמר תרוץ אחר, שנחלקו המשנה והברייתא במחלוקת תנאים אם יש שכר מצוה בעולם הזה:
הא, ברייתא זו, מני? רבי יעקב היא! דאמר: שכר מצוה בהאי עלמא, ליכא!
דתניא רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית
המתים תלויה בה, כדי ללמדך שהשכר האמור בה הוא לעתיד לבוא ולא כאן בעולם הזה.
והראיה לדבר, שהרי בכיבוד אב ואם כתיב שכר למצוה, "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".
וכן בשילוח הקן כתיב שכר למצוה, "למען ייטב לך והארכת ימים".
והמציאות מורה שאין השכר כאן, כי הרי שאמר לו אביו עלה לבירה, והבא לי גוזלות, ועלה לבירה (מגדל ובו קן יונים), ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל, ומת.
היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה, שאמרה תורה בשכר המצוות של כיבוד אב ושילוח הקן!?  4 

 4.  ואף שיתכן ויש לו עבירה שעבורה הוא חייב מיתה, קשה הדבר לומר שיתחייב את עונש המיתה דוקא בשעה שהוא עושה מצוה שהתורה מבטיחה עבור קיומה הארכת ימים.
אלא, בהכרח שכך הוא ביאור הכתוב:
"למען ייטב לך", לעולם שכולו טוב, "ולמען יאריכון ימיך", לעולם שכולו ארוך.
ופרכינן: ודלמא לאו הכי הוה? אולי השכר הוא בעולם הזה, ואכן לא תיתכן מציאות כזאת שימות הבן בשעת קיום מצוה שמובטחת עבורה אריכות ימים, כהבטחת התורה!?
ומשנינן: רבי יעקב, מעשה חזא, ראה בעיניו, ומכוח המעשה שראה בעיניו הוא הוכיח את דבריו.
ומקשה הגמרא על הראיה מהמעשה:
ודלמא אותו אדם שנהרג לא כיון לעשותה לשם שמים, אלא מהרהר בעבירה הוה בשעה שקיים את המצוה, ולכן לא הגינה עליו הבטחת התורה לאריכות ימים?
ומתרצת הגמרא: מחשבה רעה גרידא, אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולכן לא היה לו להענש בשעת קיום מצוה שהתורה מבטיחה עבורה אריכות ימים.
אך ממשיכה הגמרא ומקשה: ודלמא, מהרהר בעבודת כוכבים הוה אותו אדם בשעת קיום המצוה, ולפיכך נהרג, וכתיב על מחשבת עבודה זרה "למען תפוש את בית ישראל בלבם", ומלמד הכתוב שחייבים עליה במחשבה גרידא!?
ומשנינן: איהו, רבי יעקב, נמי, הכי קאמר: אי סלקא דעתך שיש שכר מצוה בהאי עלמא, אמאי לא אגין שכר מצות עליה, כי היכי דלא ליתי לידי הרהור, שלא יבוא לכלל הרהור עבירה בשעת קיום מצוה שכזאת!? אלא, מכאן הוכיח רבי יעקב שאין שכר על מצוות בעולם הזה, וכוונת הכתוב היא לאריכות ימים לעולם הבא.
ומקשה הגמרא, האיך אפשר לומר שרבי יעקב ראה מעשה שנהרג אדם בקיימו מצות כיבוד אב? והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אין נזוקין!
ומשנינן: התם, בהליכתן לקיום המצוה, שאני. ואילו במעשה שראה רבי יעקב היה זה בשעת חזרתו.
אך עדיין מקשה הגמרא: והא אמר רבי אלעזר, שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן!?
ומתרצת: סולם רעוע הוה, דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא, לא סמכינן אניסא, אפילו במקום שהנס מובטח, ולכן לא הועילה לו כאן הבטחת התורה לאריכות ימים.
דכתיב (שמואל א, כאשר שמע שמואל את ציווי ה' ללכת ולמשוח את דוד למלך על ישראל) "ויאמר שמואל אל ה': איך אלך, ושמע שאול, והרגני"? הרי שהיה שמואל ירא ללכת על אף שנשלח בציווי על ידי ה', והיה מובטח לו שיעשה את שליחותו! כיון שהיה זה בבחינת היזק קבוע, מחמת שנאת שאול לדוד.
אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה "אחר" (אלישע בן אבויה, שפירש לתרבות רעה), להאי קרא, של הבטחת אריכות ימים על קיום מצות כיבוד אב, כרבי יעקב, בר ברתיה (שהיה נכדו, בן בתו) , לא חטא.
ואחר, מאי הוא, מה ראה וחטא?
איכא דאמרי כי האי גוונא שראה רבי יעקב, חזא, ראה, ואמר: אם כן, אין דברי הפסוק נכונים, ולכן יצא לתרבות רעה.
ואיכא דאמרי לישנא דחוצפית המתורגמן, לשונו של רבי חוצפית המתורגמן שנהרג כאחד מעשרת הרוגי מלכות, חזא, ראה דהוה גריר ליה, כיצד היא נגררת על ידי דבר אחר (חזיר).
אמר "אחר": וכי יתכן הדבר כי פה שהפיק מרגליות - ילחך עפר!?
ולכן כפר בהשגחתו של הקב"ה, נפק, חטא!
רמי רב טובי בר רב קיסנא לרבא סתירה:
מצד אחד תנן במשנתנו: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ויש לנו לדייק מלשון המשנה, כי רק אם עשה מצוה, אין, אז מיטיבין עמו. אבל אם לא עשה מעשה מצוה, אלא רק רצה לעשות מצוה, אך לא עשאה בפועל, לא מיטיבין עמו על מחשבתו לעשות מצוה.
ורמינהי, סתירה לכך מברייתא:
דתניא: ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה.
אמר ליה רבא: התם, שמקבל שכר ללא מעשה, מדובר בכגון שבא דבר עבירה לידו, וכפה את יצרו, וניצול הימנה.
כי הא דרבי חנינא בר פפי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, תבעה אותו אשה נכרית לדבר עבירה.  5 

 5.  והיה בידה לכוף אותו על כך, ואם לא היה נשמע לה היתה יכולה להורגו, כך מבאר רש"י לקמן, והראשונים כאן. וכתבו הראשונים (עיין הריטב"א שהביא דבריהם) כי מעיקר הדין אין האיסור לבוא על נכרית נחשב מכלל העריות שנאמר בהן "יהרג ואל יעבור", אלא כיון שהבועל ארמית בפרהסיא קנאים פוגעים בו, וכאן היה הדבר בפרהסיא, שידעו מכך רבים, הוא היה חייב למסור את נפשו.
אמר מלתא, ומלי נפשיה שיחנא וכיבא, וכסה גופו בשחין ובכיבי מוגלה. ועשה את כדי להמנע מעבירה.
עבדה עשתה גם היא מילתא (לחש של כשפים) , ואיתסי, וריפאה אותו.
ערק, נמלט, טשא נחבא בההוא בי בני, במקום של בית מרחץ, שהיו בו מזיקים כאלה, דכי הוו עיילין בתרין, שאם היו נכנסים בו בזוגות של שני אנשים, הרי אפילו ביממא, הוו מיתזקי.
למחר אמרו ליה רבנן: מאן נטרך? מי שמרך מהמזיקים שם?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב