פרשני:בבלי:קידושין עא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין עא ב

חברותא[edit]

אמר רב הונא בר תחליפא, תירץ משמיה דרב: לא קשיא.  כאן - שבסתמא פסול - הוא לענין להשיאו אשה, שאין מתירים לסתם משפחה בארץ ישראל לבוא בקהל בלא בדיקה.
וכאן - שבסתמא כשר - הוא לענין להוציא אשה מידו. כי אחר שכבר נשא אשה, אין אומרים לו להוציאה כל זמן שלא נבדק ונמצא פסול.
אמר רב יוסף: כל שסיחתו כבבל, שמדבר בשפת אנשי בבל, אף משיאין לו אשה לכתחלה בלא בדיקה, משום שמוחזק לנו שהוא ממשפחות בבל, שהן בחזקת כשרות.
והאידנא, עתה דאיכא רמאים, שמלמדים את בני ארץ ישראל שפת בבל כדי שיוחזקו כמיוחסים, חיישינן אף במי שסיחתו כבבל, שמא הוא ממשפחות ארץ ישראל הטעונות בדיקה.
זעירי הוה קא מישתמיט (מתחמק) מיניה דרבי יוחנן, משום דהוה אמר ליה רבי יוחנן: נסיב ברתי (נשא את בתי לאשה)!
וזעירי לא היה חפץ לשאתה. משום שהוא היה ממשפחות בבל, ורבי יוחנן היה ממשפחות ארץ ישראל, המיוחסות פחות.
יומא חד, הוו קאזלי רבי יוחנן וזעירי באורחא, בדרך. מטו לעורקמא דמיא (הגיעו לתעלת מים). ארכביה לרבי יוחנן אכתפיה, וקא מעבר ליה (הרכיבו זעירי על כתפיו, והעבירו).
אמר ליה רבי יוחנן: הרי נוהג אתה כתלמידי. ואם אורייתן (תורתי) כשרה בעיניך ללומדה ממני, כיצד יתכן שבנתין (בנותי) לא כשרן בעיניך לשאת אותן?!
מאי דעתיך, משום מה אתה מחזיק את משפחות בבל כמיוחסות יותר? אילימא משום דתנן: עשרה יוחסין עלו מבבל, כהני לווי ישראלי, חללי גירי חרורי, וסבור אתה שכל הפסולים האמורים, כולם עלו לארץ ישראל, ולא נשאר מהם כלל בבבל?!
לא כן הוא. שהרי אטו, וכי כהני לווי וישראלי המוזכרים במשנה, כולהו סליקו (כולם עלו) מבבל?! הלא ודאי נשארו מהכשרים בבבל, ולא עלו כולם.
וכי היכי דאישתיור מהני, הכשרים, אישתיור נמי מהני הפסולים, ואם כן, אין בבל יותר מיוחסת מארץ ישראל.
אישתמיטתיה (נעלם) מרבי יוחנן הא דאמר רבי אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה, ועלה, שהעלה ממנה את כל הפסולים.
עולא איקלע לפומבדיתא לבי רב יהודה. חזייה (ראה) לרב יצחק בריה דרב יהודה, דגדל ולא נסיב (התבגר ולא נשא אשה).
אמר ליה עולא לרב יהודה: מאי טעמא לא קא מנסיב ליה מר איתתא לבריה (למה אינך משיא אשה לבנך)?!
אמר ליה רב יהודה: וכי מי ידענא מהיכא אנסיב?! איני יודע איזו אשה היא מיוחסת וראויה להשיא לבני.  49 

 49.  אף על גב שרב יהודה היה בבבל, שהיא מיוחסת, מכל מקום חשש, שמזמן עזרא, לאחר שעברו כבר שש מאות שנה, נתערבו בהם פסולים ממקומות הסמוכים לבבל. מהרש"א.
אמר ליה: אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן?! וכי על עצמנו אני יודעים מה מקורנו?!
דלמא אנו מזרע הנך נכרים שאנסו את בנות ישראל בזמן החורבן. כדכתיב (איכה ה יא): "נשים בציון ענו, בתולות בערי יהודה".
וכי תימא, מכל מקום כשרים אנו, משום שאמותינו הן מישראל, ועובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל ונתעברה ממנו, הולד כשר!?  50  -

 50.  ואפילו אם בא על אשת איש, גם כן הולד כשר למסקנת הגמרא ביבמות (מה ב). וגם לפי ההוה אמינא שם שמאשת איש הולד ממזר, מכל מקום רוב בעילות אחר הבעל. מהרש"א.
מכל מקום, עדיין יש לחשוש עלינו שמא פסולים אנו, כי דלמא, שמא אנו מזרע הנך דכתיב בהו (עמוס ו ד): "השוכבים על מטות שן, וסרוחים על ערסותם" -
ואמר רבי יוסי בר חנינא בביאור הכתוב הזה: אלו הם אותם בני אדם המשתינים מים בפני מטותיהם כשהם ערומים (שהוא דבר מגונה ומסריח להשתין על הארץ, סמוך למטה, ולחזור ולהמשיך לישון כך, וזהו לשון "סרוחים" שנקט הכתוב).
ומגדף (מחה) בה רבי אבהו בפירוש זה, ואמר: אי הכי, אם כך היא כוונת הכתוב, יקשה, מאי היינו דכתיב בהמשך הכתוב בעונשם של אלו, "לכן עתה יגלו בראש גולים"?!
וכי משום שמשתינים מים בפני מטותיהם ערומים (שהוא רק דבר מגונה) ייענשו בעונש חמור כזה, שיגלו בראש גולים?!
אלא, אמר רבי אבהו: אלו הם בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ומדביקין מטותיהם זו בזו, ומחליפים נשותיהם זה לזה, ומסריחים ערסותם בשכבת זרע שאינה שלהם,  51  ונמצאו בניהם ממזרים.

 51.  מתוך שהם מחליפים נשותיהם לזנות, אינם רוצים שיתעברו נשותיהם, ועל ידי זה השכבת זרע מסריחה, ששכבת זרע מסרחת אין ראוי להיות ולד נוצר ממנו. מהרש"א.
וזהו שאמר לו עולא לרב יהודה: מנין לנו שאין אנו מזרעם של אותם אנשים, ופסולים אנו מדין ממזר?
אמר ליה רב יהודה: אם כן, היכי נעביד?! איך אוכל לברור אשה מיוחסת לבני?
אמר ליה עולא: זיל בתר שתיקותא. בחר לך משפחה שתקנית, ושתיקתה מוכיחה על יחוסה.
כי אנשים צעקנים ובני מריבה, חשודים בפסול. כי מתוך שהציבור פרשו מהם משום פסולם, התרגלו לנטור איבה, ולהחזיק במריבה עם הציבור.  52 

 52.  כך פירש רש"י. וכתב המהרש"א שהוא דוחק, שהרי יש לומר להיפך, מתוך שהם פסולים, יראים הם להחזיק במריבה כדי שבעל ריבו לא יגלה את פסולו. וכתב המהרש"א לפרש בענין אחר, שדרך בעלי מריבות שכל אחד מזלזל בחבירו ואומר לו איזה פסול שיש בו. ולפעמים האחד, מתוך שהוא חושש שמא חבירו יגלה את פסולו, הוא מתחכם, ומקדים לומר לחבירו אותו פסול. וזה הטעם שכל הפוסל במומו פוסל, כדי שלא יאמר לו חבירו אותו פסול. ולכן, מי שאינו מקדים לפסול את חבירו אלא שותק, הוא מיוחס יותר מחבירו שאמר לו איזה פסול, שהרי אם היה אמת, היה הוא מקדים לומר זאת לחבירו. מהרש"א.
כי האי דבדקי בני מערבא (כמו שבדקו בני ארץ ישראל), דכי מינצו בי תרי בהדי הדדי (כששנים רבו ביניהם), חזו הי מינייהו דקדים ושתיק (ראו מי מהם הקדים לשתוק ולחדול מן הריב), ואמרי: האי, מיוחס טפי!
אמר רב: שתיקותיה דבבל, היינו יחוסו! ואין צריך לבדוק ביחוס, אלא די לבדוק על אדם אם הוא שתקן, ובכך נעשה מיוחס.
ומקשינן: איני, והלא אין הדבר כן ; דהא איקלע רב לבי בר שפי חלא (נזדמן לבית אדם שהיה מוזג חומץ), ובדק בהו בכשרות משפחתם.
מאי לאו, בדק רב את כשרותם ביחסותא של משפחתם, ולא הסתמך על שתיקתם?
ודחינן: לא כן היה, אלא בדק בשתיקותא.
והכי קאמר להו: בדוקו, אי שתקי או לא שתקי. ועל פי זה קבע את יחוסם.
אמר רב יהודה אמר רב: אם ראית שני בני אדם שמתגרים זה בזה, שמץ פסול יש באחד מהן!
ועל כן רבים הם ביניהם, משום שאין מניחין אותו מן השמים לידבק אחד בחבירו, ומשום כן הטילו מן השמים מריבה ביניהם.
אמר רבי יהושע בן לוי: אם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו, שמץ פסול יש באחת מהן. ועל כן יש מריבה ביניהן, משום שאין מניחין אותה מן השמים לידבק בחבירתה.
אמר רב פפא סבא משמיה דרב:
בבל - בריאה היא, מיוחסת ונקיה מפסולים.
"מישון" - מקום מיתה הוא, שכל תושביו הם ממזרים גמורים.
מדי - חולה היא, אינה בריאה ואינה מתה, אלא רוב תושביה כשרים, ומיעוטם פסולים, כחולים הללו, שרובם מבריאים ומיעטם מתים.
עילם - גוססת! כמו גוססים, שרובם למיתה ומיעוטם לחיים,  53  כך רוב תושביה פסולים, ומיעוטם כשרים.

 53.  יש לפרש על פי הנאמר ביבמות (עח ב), שממזרין אינם חיים כדי שלא יטמעו בהם. ולכן בבל בריאה. וכן כולם. מהרש"א.
ועל כן מכנה את מדי "חולה" ואת עילם "גוססת", שהרי מה בין חולין לגוססין? -
רוב חולין, לחיים, וכן היא מדי, שרובה כשרה.
ורוב גוססים, למיתה, וכן היא עילם, שרובה פסולה.
שנינו במשנה: ארץ ישראל עיסה לבבל.
ודנה הגמרא: עד היכן היא בבל, לענין יוחסין?
הסוגיה לפנינו מתבארת לפי שיטת התוספות.
שני נהרות גדולים עוברים בבבל, הפרת והחידקל. והולכים הם מצפון לדרום. הפרת נמצא בצד המערבי של בבל, ואילו החידקל נמצא בצידה המזרחי. שני הנהרות מתקרבים האחד לשני למטה, בצדה הדרומי של בבל, ולבסוף הם מתאחדים לנהר אחד.
כל השטח שבין הפרת והחידקל, ודאי ארץ בבל הוא, לענין יוחסין.
והנידון בגמרא הוא, עד היכן מתפשט רוחבה של בבל (לענין יוחסין) מעבר לשפת החידקל ולחוץ, לצד מזרח.
רב אמר: עד נהר עזק, הנמצא בצדו המזרחי של החידקל נמשך רוחבה של בבל.
ושמואל אמר: עד נהר יואני.
הגבולות הללו הם גבולות בבל ממזרח וממערב (והיינו, כל השטח שבין הפרת לחידקל, וגם השטח שמעבר לחידקל מזרחה עד נהר עזק לרב, או עד נהר יואני, לשמואל).
ועתה דנה הגמרא היכן הם גבולות בבל בצפון ובדרום לענין יוחסין.
ותחילה דנה הגמרא היכן הוא הגבול הצפוני של בבל:
לעיל, למעלה, בדיגלת (חידקל), עד היכא?! עד היכן מתפשטת בבל למעלה, בצידו העליון של החידקל?
רב אמר: עד בגדא ואוונא, שהם מקומות סמוכים זה לזה, והחידקל מפסיק בינותם.
ושם היא הפינה הצפונית מזרחית של בבל לענין יוחסין.
ושמואל אמר: עד מושכני נמשכת בבל לצד צפון, ולא מושכני בכלל. ש"מושכני" עצמה כבר אינה נחשבת כבבל לענין יוחסין.
ומקשינן: והאמר רבי חייא בר אבא, אמר שמואל: מושכני, הרי היא נחשבת כמו חשיבותה של "גולה" ליוחסין. ו"גולה" היינו פומבדיתא. ומוכח שאף היא בתוך גבולות בבל.
ומסקינן: אלא הכי אמר שמואל: עד מושכני, ואף מושכני בכלל בבל היא.
ועתה מבארת הגמרא מהו צידה הדרום מזרחי של בבל לענין יוחסין:
לתחתית, למטה בדיגלת, בחידקל, עד היכא?! עד היכן נמשכת בבל בצדו התחתון של החידקל, שהוא בצד הדרומי?
אמר רב שמואל: עד אפמייא תתאי (אפמייא התחתית), ולא עד בכלל.
כי תרתי אפמייא הויין, חדא עליתא וחדא תתייתא (אחת עליונה יותר, ואחת תחתונה יותר). חדא (העליונה) כשרה ליוחסין, לפי שעדיין היא מבבל. וחדא (תחתונה) פסולה, שכבר מחוץ לגבולות בבל היא.
ובין חדא אפמייא לחדא (לחבירתה), ישנו מרחק פרסה.
וקא קפדי אהדדי, ואפילו נורא לא מושלי אהדדי (מקפידים הם בני הכשירה על בני הפסולה שלא להתקרב אליהם, ואפילו אש אינם משאילים זה לזה), כדי שלא יתרגלו אצלם, ויבואו להתחתן זה בזה.
וסימניך, סימן זה יהיה בידך לדעת איזו היא הכשרה ואיזו הפסולה: דפסולתא, הא דמישתעיא מישנית. הפסולה היא זו המדברת בלשון "מישון", לפי שהיא יותר קרובה אליה. וכבר שנינו לעיל: מישון מתה (פסולה).
ועתה דנה הגמרא היכן היא הפינה הצפונית מערבית של בבל:
לעיל למעלה בפרת - עד היכא? עד היכן נמשך למעלה, בצידו העליון של נהר פרת, הגבול הצפוני של בבל?
רב אמר: עד אקרא דתולבקני.
ושמואל אמר: עד גישרא דבי פרת, הגשר שעל גבי נהר פרת. והיינו, שהיה שמואל מוסיף יותר, לצד צפון.
ורבי יוחנן אמר: עד מעברת דגיזמא.
לייט (קילל) אביי, ואיתימא, רב יוסף הוא שקילל את כל מי שיסמוך לענין יחוס בבל אדרב (על דברי רב), לפי שסברו שאין גבול בבל משוך כל כך, ואין כל התחום האמור בכלל יחוסה של בבל.
ותמהינן: וכי רק על מי שסומך אדרב לייט אביי; ואילו על מי שסומך אדשמואל לא לייט?! והלא שמואל מרחיב יותר את תחומה של בבל לצפונה.
ומשנינן: אלא, לייט אביי אפילו על מי שסומך אדרב, וכל שכן דלייט אדשמואל.
ואיבעית אימא: לעולם רק אדרב לייט, ואדשמואל לא לייט. משום שבצד הצפוני מערבי הפחית שמואל את אורכה של בבל. כי גישרא דבי פרת, מקום הגשר שעל נהר פרת, שהוא הגבול הצפוני מערבי לדעת שמואל, לתתאיה (למטה, מצפון לגבולו של רב, בתוך המדינה) הוה קאי, היה עומד בימי שמואל, ועתה בנו אותו יותר צפונה, ושמואל התייחס לגשר שהיה בזמנו.  54 

 54.  עיין מהרש"א ומהרש"ל למה לא לייט ארבי יוחנן.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב