פרשני:בבלי:קידושין מו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין מו ב

חברותא[edit]

ג. ושמע מינה: מעות בעלמא חוזרים, כלומר: כל קידושין שאינם קידושין,  1  אין אומרים שהמעות מתנה הם, אלא פקדון הם, וחוזרים למקדש; ומשום כך חשובות התמרה הראשונה והשניה כמלוה, כי היות וכבר אכלתם ואינם בשעת חלות הקדושין, אינה מתקדשת בהן, והרי הם כפקדון שאכלה אותו ונעשה מלוה על ידי אכילתה, שאינה מתקדשת בו.

 1.  נתבאר על פי לשון רש"י, והיינו שמדברי רבי אמי מוכח כשיטת רב שבהמשך הענין שאמר: "המקדש אחותו מעות חוזרים", וראה מה שביאר הריטב"א את שיטת רש"י; והתוספות כתבו בנוסח אחר: "ובעוד שלא נגמרו הקידושין חזר בו מלקדשה", והיינו שאין הנידון כאן תלוי במחלוקת רב ושמואל שנחלקו במקדש אחותו אם מעות חוזרים או לא, וכמו שכתבו בתוספות ד"ה דאיתמר, וכן פירש הרשב"א.
כי אם תמצי לומר שקדושין שאינם קדושין הרי הם מתנה, ואם משום טעם כל שהו לא נגמרו הקדושין, אין היא צריכה להחזירם, אם כן אף כאן כשגמר את קידושיו, אין זה חשוב מקדש במלוה, ומאידך אף מתנה אינם, שהרי על מנת קדושין נתנם, וגמר את דבריו.
אגב שנזכר בסוגייתנו ענין "מעות בעלמא חוזרים", מתגלגל הענין לדין המקדש אחותו; ואחר כך שבה הגמרא לדין משנתנו.
איתמר:  2 

 2.  בתוספות כתבו שיש שאין גורסים "דאיתמר" כי אין זה שייך לנידון הקודם שאמרו: "מעות בעלמא חוזרים", וכפי שיטתם בביאור "מעות בעלמא חוזרים", אבל לשיטת רש"י שנידון אחד הוא, לכאורה הגירסא היא "דאיתמר".
המקדש אחותו שאין קדושין תופסים בה, נחלקו רב ושמואל מה יהא דין המעות שקיבלה בתורת קדושין:
רב אמר: המעות שקיבלה חוזרים הם לאחיה המקדש.
ושמואל אמר: המעות שבידה מתנה הם, ואינה צריכה להחזירם לאחיה.
ומבארת הגמרא את טעמיהם:
רב אמר: מעות חוזרים: משום דסבירא ליה דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר המקדש ונתן לה את המעות לשום פקדון.
ואי קשיא לך: לימא לה לשום פקדון (יאמר לה בפירוש שלכך נותנם לה), זה אינו, כי סבר הבעל לא מקבלה האשה את המעות כפקדון.  3 

 3.  משמע שכוונת הגמרא, שמשום כך נותן הוא לה לשם קידושין, והיא טועה וחושבת שהיא מתקדשת בו; אך צריך עיון, שהרי כשם שאדם יודע שאין קידושין תןפסין באחותו, כך אשה יודעת, ואם כן למה קיבלתם! ?
ושמואל סבר מעות מתנה: משום דסבירא ליה דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר המקדש ונתן לה את המעות לשום מתנה.
ואי קשיא לך: נימא לה לשום מתנה, זה אינו, כי סבר הבעל: כסיפא לה מילתא (בושה היא לקבל מתנה).  4 

 4.  כעין זה נחלקו רב ושמואל, גבי מי שהכיר בה (בשדה שלקח) שאינה שלו (של מוכר) ולקחה ממנו, אם המעות מתנה או פקדון, וכמבואר בבבא מציעא טו ב, ושם ביארה הגמרא למה נחלקו בשני דברים דומים; וכתבו הראשונים, שמקור הגמרא בהמשך הסוגיא לדמות לזה גם הפרשת חלה מקמח, הוא משום שבהכרח לא נחלקו דוקא במקדש אחותו, שהרי נחלקו גם בהכיר בה שאינה שלו.
מתיב רבינא לשמואל, ממה ששנינו במשנה בחלה ב ה:
עיסה מתחייבת בחלה בשעת גלגול העיסה,  5  והמפריש חלתו מן הקמח, אינו חלה, וגזל הוא ביד כהן, אם אינו מחזיר לבעלים.

 5.  א. כתב הרמב"ן (הביאו הריטב"א), שיש שלשה שיעורים בחלה: א. עד שלא נתן מים לעיסה אין החלה שמפריש ממנה כלום (ושיעור זה שוה ל"עונת המעשרות" שהיא בהבאת שליש) ; ב. משנתן מים לעיסה ועדיין לא גלגל, לא נתחייב בחלה, אבל אם הפריש חל שם חלה עליה, (ושיעור זה שוה לפירות שהגיעו ל"עונת המעשרות" ועדיין לא נתמרחו בכרי) ; ג. משגלגל נתחייב בחלה (ושיעור זה שוה למירוח בכרי לענין מעשרות). ב. ברש"י כתב שאינו חל משום שנאמר "ראשית עריסותיכם (היינו עיסותיכם) חלה תרימו תרומה", והראשונים הקשו על זה, שהרי גבי מעשרות נאמר "ראשית דגנך" דהיינו לאחר דיגון ומירוח, ומכל מקום אם הפריש בשבלים חל עליו שם תרומה; וראה מה שכתבו הראשונים בישוב שיטת רש"י. ולדעת רש"י אין אלא שני שיעורים בחלה, שקודם הגלגול אינו חייב בחלה ואפילו אם הפריש אין חל עליה שם חלה, ומשנתגלגלה העיסה נתחייבה היא בחלה.
ולשיטת שמואל תיקשי: אמאי הוי גזל ביד כהן!? והרי נימא: אדם יודע שאין מפרישים חלה קמח, וגמר הישראל ונתן את החלה לכהן לשם מתנה!?
ומשנינן: שאני התם גבי חלה, שחייבו חכמים את הכהן להחזירה, משום שאם לא יאמרו כן, יש לחוש דנפיק חורבה מינה (שמא תצא תקלה), כי:
זימנין (פעמים) דאית ליה לכהן פחות מחמש רבעים קמח (חמשת רבעי קב במידת צפורי שהם חמשה לוגין, שהוא השיעור המחייב בחלה), ובדעתו לעשות מהם עיסה הפטורה מחלה -
והאי חלה שקיבל בעודה קמח אליש ליה בהדי הדדי (ילושנה עם קמח שלו כאחד) באופן שיש בשניהם כדי שיעור חלה ; ומן הדין חייבת העיסה בחלה, שהרי קמח זה טבול הוא לחלה, היות ולא היתה הפרשתו כלום, ומצטרף לקמח שלו להשלים שיעור עיסה החייבת בחלה - ואילו הוא קסבר: קמח זה חלה הוא ואינו טבול לחלה, ונתקנה עיסתו (מתוקנת היא עיסתו), כלומר: אינה חייבת בחלה, ואתי למיכלה בטיבלה (ויבוא לאוכלה בטיבלה), קודם שיפריש ממנה חלה.  6 

 6.  מה שלא אמרה הגמרא בפשטות, שיטעה הכהן לומר שקמח זה אינו חייב בחלה ויאכלנו בטיבלו, היינו משום שאין דרך לקבל קמח בשיעור המחייב בחלה, וכל החשש הוא שיצרפנו עם קמח אחר, תוספות הרא"ש.
ולכך אמרו חכמים שיחזירנה הכהן לישראל, וידעו הכל שקמח זה עדיין טבול לחלה.
ותמהה הגמרא על חשש זה: והאמרת: אדם יודע שאין מפרישים חלה כשהיא קמח, ואם כן ודאי שיפריש הכהן חלה, אם יצרפנה לקמח שלו!?
ומשנינן: יודע הכהן וגם אינו יודע, דהיינו:
יודע הוא שאין מפרישין חלה כשהיא קמח.
ואולם אינו יודע טעמו של דבר היטב,  7  דסבר: (טעמייהו) (טעמא) מאי, מה הוא הטעם שאין מפרישין חלה קמח - משום טירחא דכהן שיצטרך ללוש את הקמח, ואם כן סבור הכהן בלבו: טירחא דכהן הא אחילתיה (מוחל אני על טרחתי), וחל על הקמח שם חלה.

 7.  א. ביאר בתוספות רי"ד, שאף ידיעתו אינה מכח הפסוק, שאם כן לא היה נותן טעמים משלו לדין זה, אלא שמכח מנהג העולם יודע הוא שאין מפרישין חלה קמח. ב. לכאורה דברי הגמרא תמוהים, שהרי כל מה שאנו באים ליישב הוא למה לא נאמר שמתוך ידיעתו שאין זו חלה נותן הוא לשם מתנה, ובתוך כדי ישוב אנו אומרים שאינו יודע שאין חלתו חלה! ? ומטעם זה ביאר הריטב"א, שאף כי יש לומר ששניהם טועים וחושבים שאין הדין אמור אלא בעל כרחו של כהן, ויכול הוא למחול, מכל מקום הבעלים שאינם יודעים אם הוא מוחל, יש לנו לומר שנותנים הם לשם מתנה; וראה עוד בהערה שעל תירוצה השני של הגמרא, וראה מה שכתב המהר"ם בישוב קושיית הריטב"א.
ומקשינן: לדבריך שאתה אומר: הישראל אכן נתנה לכהן לשם מתנה, אלא שמשום חשש זה ציווהו חכמים להחזירנה, אם כן למה אמרו לו להחזירה!?
והרי היה להם לסמוך על כך שיאמרו: תיהוי החלה הזו תרומה, כלומר: תישאר החלה ביד כהן כאילו היתה תרומה חלה, ומכל מקום לא תיאכל, עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר  8  מעיסה אחרת החייבת בחלה בפני עצמה.

 8.  יש לדקדק מלשון רש"י, שלא היה גורס "ממקום אחר"; וכן משמע מרש"י ד"ה עד שיפריש שכתב שם: "ממקום אחר" לאו דוקא, ולא כתב כן על דברי הגמרא כאן, ומיהו ראה ב"שיטה לא נודע למי" שפירש לשון "ממקום אחר" כאן, שהוא משום דמסתמא ליכא בחלה כדי עיסה שחייבת בחלה.
שהרי מי לא תנן במשנה בדמאי (ה י) כי האי גוונא:
שכך שנינו: התורם פירות שבאו מן העציץ הנקוב החייבים בתרומה מדאורייתא, על פירות שבאו מן העציץ שאינו נקוב שאינם חייבים אלא מדרבנן, שמעיקר הדין לא חל שם תרומה על הפירות, כי זה כמי שתורם מן החיוב על הפטור, שאין על מה שתרם שם תרומה, ועדיין טבול הוא לתרומה -
הרי פירות אלו תרומה ואין הכהן צריך להחזירם,  9  ולא תיאכל תרומה זו שהיא טבל מן התורה, עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר.  10 

 9.  כן כתב רש"י; והתוספות ישנים הוסיפו: וגם אין בעל הבית חייב להפריש עוד תרומה אחרת מן הפירות שבאו מעציץ שאינו נקוב "דכיון דאין עליו חיוב תרומה אלא מדרבנן, הם אמרו דאין צריך תיקון אחר לשאינו נקוב", ונראה מלשונם שאין עליו שם תרומה אפילו מדרבנן, ורק משום "הם אמרו והם אמרו" אינו צריך להפריש עוד משאינו נקוב. ורש"י ביבמות פט ב כתב: "כיון דאפטור קא מפריש, לא חייל עלה שם תרומה, הלכך טבל הוא (התרומה שתרם מהעציץ הנקוב) ואסור אף לכהן, ורבנן הוא דגזרי למתבה לכהן, הואיל וקרא עליה שם תרומה, וישראל זה שנתנה צריך להפריש עלה תרומה ומעשר, ואין צריך לחזור ולהפריש ממה שאין נקוב דתרומה דיליה מדרבנן היא, והא אפריש". וראה כאן ב"שיטה לא נודע למי" שהביא שלש שיטות בענין הפרשת תרומה מן העציץ שאינו נקוב אחר שהפריש עליו מן הנקוב: א. צריך לחזור ולהפריש ממנה, ומה שלא הזכירה זאת המשנה, הוא משום שהיות ותני תקנתא דאורייתא שבק לתקנתא דרבנן. ב. אינו צריך להפריש משאינו נקוב, "דכיון שאינו נקוב מדרבנן הוא דמחייב בתרומה, היכא דתרם עליה מן הנקוב בדיעבד תרומתו תרומה". ג. "מן הנקוב על שאינו נקוב ודאי דינא הוא דלפטריה לשאינו נקוב, דמה נפשך: אי מדאורייתא, (הרי) שאינו נקוב פטור, ואי מדרבנן, (הרי) שאינו נקוב בר חיובא הוא, ומן הנקוב על שאינו נקוב הוה ליה מן החיוב על החיוב, דלא גרע כי תרים עליה מן הנקוב"? ולכאורה דברי התוספות בסוגייתנו הם כשיטה שניה; ובדברי רש"י ביבמות שם יש לכאורה סתירה מרישא לסיפא, דברישא ("רבנן הוא דגזרי למתבה לכהן הואיל וקרא עליה שם תרומה"), משמע כשיטה שניה, ובסיפא ("דהא אפריש") משמע כשיטה שלישית. וראה עוד מחלוקת הריב"ן עם הר"י בתוספות יבמות פט ב, אם התרומה שהפרשה אסורה לזרים, שלדעת הריב"ן אינה אסורה לזרים, (ויש להסתפק לשיטתו אם סובר כשיטה ראשונה או כשיטה שניה הנזכרים), ושיטת הר"י בתוספות שם הוא, שהתרומה אסורה לזרים, (ויש לפרש שיטתו כשיטה שניה או שלישית הנזכרים). ויש לעיין, לשיטות הסוברים שמדרבנן נפטר על ידי התרומה הפירות שבעציץ שאינו נקוב, אם כן מאי מדמה הגמרא! ? שהרי הניחא שם, לכן לא אמרו חכמים שיחזירנה לישראל, משום שהוא לא ישמור דיני תרומה בפירות, אם יחזירום לו, מה שאין כן במפריש חלתו קמח, הרי אין לחוש לזה, היות ואפילו מדרבנן אין עליו שם חלה! ?   10.  ביארו התוספות ביבמות פט ב בשם הר"י, שלכך שנינו: "ממקום אחר", לומר שלא יפריש מן התרומה בעצמה תרומה ומעשר, משום שאם כן יבואו לאכול את השיריים כשאר חולין, והרי תרומה הם מדרבנן; וזה הוא לשיטתו שהוא סובר: חל שם תרומה מדרבנן על התרומה שתרם; אבל רש"י כתב שהוא הדין מיניה וביה, ולאו דוקא אמרו "ממקום אחר", ואין להוכיח שרש"י חלוק על התוספות וסובר כהריב"ן, אלא שיש לומר שרש"י אינו סובר כהגזירה שגזרו התוספות, או שסובר הוא כי זה גזירה לגזירה כיון שאין עליה שם תרומה אלא מדרבנן. וצריך ביאור: איך יוציא עליה מעשר ממקום אחר, והרי הפירות שתרמן תחילה אינם חייבים מדרבנן במעשר, ואם יוציא כנגדן מעשר ממקום אחר החייב במעשר מדרבנן נמצא שהוא "מרבה במעשרות" שהמעשרות מקולקלים המה! ? ובהכרח, שאם כי יש עליהם לחומרא דין תרומה מדרבנן, מכל מקום אין אומרים שאין הם חייבים בתרומה מדרבנן, שהרי מדאורייתא חייבים הם, ולא אמרו דבריהם לקולא. ומיהו, אם כי מתייחסים אנו אל הפירות האלו כאילו הם חייבים בתרומה ואפילו מדרבנן, מכל מקום מסתבר שאינו יכול להפריש פעם שנית את התרומה על פירות אחרים, ולא מיבעיא שאינו יכול להפריש אותם שנית על עציץ שאינו נקוב שאינו חייב אלא מדרבנן, אלא אף על פירות אחרים החייבים מדאורייתא יש לדון שאינו יכול לתרום אותם שנית, הואיל וכבר תרם אותם, ומדרבנן חלה התרומה, וצריך תלמוד.
הרי שסמכו חכמים על כך, שיתקננה, ולא יאמר, כיון שבידי היא, בהכרח תרומה היא, ולא יתקננה כשאר תרומה שאינה צריכה תיקון אחר; והוא הדין כאן, יורו לו חכמים שהקמח חייב עדיין בחלה וכיצד יתקן את הקמח שבידו, ולא ייאלץ להחזיר את החלה שניתנה לו לשם מתנה!?
ומשנינן: אף שלא חששו חכמים גבי תרומה מן הנקוב על שאינו נקוב שלא ישמע בקולם, מכל מקום גבי הפרשת חלה מן הקמח, חששו חכמים שלא ישמע בקולם, ומשום דבתרי מני צאית (בשני כלים, יציית), כלומר: כשיורו לו חכמים על תרומה שניתנה מכלי נקוב על כלי אחר שאינו נקוב, שצריכה היא תיקון, אכן יציית לדבריהם, שמקובלים הם עליו.
אבל בחד מנא, לא צאית (בחלת קמח שניטלה על שאר הקמח שבאותו כלי, לא יציית), כלומר: כשיורו לו חכמים שחלה זו אינה חלה אף שניטלה על הקמח שבאותו כלי, לא יציית להם, ויבוא לאוכלה בתורת חלה מבלי להפריש עליה חלה אחרת, ולכן ציוו חכמים שיחזירנה.
ואיבעית אימא בטעם הדבר שחייבו את הכהן להחזיר את הקמח, שהוא אינו משום שמא יסבור הכהן שחלה היא, כי לעולם כהן שהוא זריז וכשר  11  מיצת ציית, ואם לא היה החשש אלא משום הכהן, אכן היו מורים לו חכמים שיתקננה.

 11.  פירש רש"י: דכהנים זריזים וכשרים הם, שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר.
ואולם טעם הדין שציוו חכמים להחזיר את הקמח, הוא משום תקלתו של בעל הבית, דקסבר בעל הבית נתקנה עיסתו (שלש מן הקמח שנותר בידו) על ידי הפרשת החלה כשהיתה קמח, ומן הדין לא נתקנה עיסתו, ואתי למיכל את עיסתו בטיבלא (ויבוא לאכול את עיסתו כשהיא עדיין טבולה לחלה).
ומקשינן אף לפירוש זה: והאמרת: אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח, ולמה יטעה בעל הבית!?
ומשנינן: יודע בעל הבית ואינו יודע! יודע שאין מפרישין חלה קמח, ואינו יודע טעמו של דבר, דסבר בעל הבית: טעמא מאי משום טירחא דכהן, טירחא דכהן הרי קבלה הכהן עליה.  12 

 12.  לכאורה דברי הגמרא תמוהים, שהרי כל מה שאנו באים ליישב הוא למה לא נאמר שמתוך ידיעתו שאין זו חלה נותן הוא לשם מתנה, ובתוך כדי ישוב אנו אומרים שאינו יודע שאין חלתו חלה! ? וכעין זה הקשה הריטב"א על תירוץ הגמרא הקודם, ותירץ, שהכהן הוא שאינו יודע אבל הבעלים יודעים; ואם כן מה נענה על תירוץ הגמרא הנוכחי! ? ולתוספות הרא"ש היה קשה הקושיא הזו, ולכן כתב: ואף על פי שמתחילה נתכוין לשם מתנה, לבסוף כשרואה שאין כהן מקפיד, סבור הוא שנתקנה עיסתו; וראה מה שכתב מהרש"א בדברי התוספות.
ומקשינן אף לפירוש זה: ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום, כלומר: יורו לו חכמים לבעל הבית, שאף כי החלה נשארת ביד כהן כתרומה, מכל מקום עליו לחזור ולתקן את הקמח שנותר בידו!?
כי מי לא תנן במסכת דמאי (שם) כעין זה: התורם משאינו נקוב על הנקוב, הרי זו תרומה ביד כהן, ויחזור בעל הבית ויתרום על הנקוב מפירות החייבים בתרומה מן התורה; הרי שלא חששו חכמים שמא יסבור בעל הבית שנתקנו פירותיו, ואף כאן נאמר כן!?
ומשנינן: הא אוקימנא (הרי כבר יישבנו): בתרי מאני צאית בחד מנא לא צאית, ובעל הבית שאינו בחזקת כשר וזריז, יש לחוש שלא ישמע לנו, כיון שהוא בכלי אחד.  13 

 13.  לפי המבואר כאן צריך לומר, שהטעם שאמרה הגמרא "ואיבעית אימא" אינו כדי שלא נצטרך לחלק בין חד מנא לתרי מאני, אלא אומרת הגמרא מסברא שכהן צאית.
ותמהינן: וכי אטו לא צאית בעל הבית, ואפילו בכלי אחד!?
והתנן:
התורם קישות ונמצאת שהיא מרה, או שתרם אבטיח ונמצא סרוח, ונמצא שתרם מן הרעה על היפה, הרי מה שתרם תרומה היא, ויחזור ויתרום תרומה אחרת מן הקישות והאבטיחים היפים שבידו.
הרי שסמכו חכמים על בעל הבית שיחזור ויתקן את פירותיו, אף שהתרומה שתרם תחילה מתוכם הוא שתרם, ולא אמרו שיחזירנה הכהן, כי בעל הבית לא יציית לתרום שוב!? ומשנינן: שאני התם שאי אפשר לחכמים שיאמרו לכהן להחזירה לישראל להיות טבל בידו, וגם החשש שמא לא יחזור ויתרום אינו חשש חמור כל כך, וכל זה כיון דמדאורייתא הרי אף התרומה הראשונה שתרם תרומה מעליא היא, מדרבי אלעאי! ולכן לא אמרו חכמים שיחזירנה הכהן.
דאמר רבי אלעאי:
מנין לתורם אפילו מן הרעה על היפה, שתרומתו תרומה,  14  שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו (היפה שבו) ", כלומר: אם תתרמו מן היפה שבו, כי אז לא תשאו עליו חטא, ומשמע: אם לא תתרמו את היפה שבו, או אז תשאו עליו חטא, ואם אינו קדוש מה שתרם מן הרעה, הרי צריך הוא לחזור ולתרום, ואם כן נשיאות חטא למה!?  15 

 14.  בפשוטו ביאור דברי רבי אלעאי הם, כי מאחר שאמרה תורה (במדבר יח כט): "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה', מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו, ונחשב ללויים כתבואת גורן ויקב", אם כן הייתי אומר שאין זו מצוה להרים את החלב או איסור שלא להרים את החלב, אלא עיקרו הוא דין בהפרשת תרומה שצריך ליתנו מן החלב שבו, ולכן הייתי אומר שאם תרם מן הרעה על היפה אין תרומתו תרומה; ומיהו אינו מוכרח לפרש כן, כי יש לפרש דפשיטא ליה שהוא דין איסור, אלא שהיה דן אם נאמר בזה "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני".   15.  בתוספות הקשו: והרי שיטת רבא בתמורה ד ב: "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", ומבואר שם בגמרא, שאין זה סתירה לחיוב מלקות שחייבה התורה על העובר, משום דסוף סוף "עבר אמימרא דרחמנא", ואם כן איך אמרו: "אם אינו קדוש נשיאות חטא למה", והרי עבר אמימרא דרחמנא! ? והנה נסתפקו האחרונים בטעם הדין ד"כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" אם הוא משום שעשה נגד רצון התורה, או שהוא גילוי על כל הלאוין שגם אינם חלים. ואם נאמר שהוא סיבה ומשום שעשה נגד רצון התורה, אם כן אינו דומה לנידון דידן, כי רבי אילעאי נסתפק אם יסוד דין "חלבו" הוא דין או איסור, ואם ביסודו הוא דין בתרומה, אם כן הרי זה כמטלטל פירות שלא עשה ולא כלום, ואינו דומה לכל מקום, שסיבת אי החלות היא האיסור עצמו. וראה בתוספות הרא"ש, שתירץ: "ויש לומר אם אינו קדוש, אז אין כאן שם תרומה כלל, כאדם המטלטל תבואתו ממקום למקום ולא קרינן ביה "בהרימכם" ולא שייך בה נשיאות חטא"; וראה ב"שיטה מקובצת" בבבא בתרא פד ב בשם תוספות הרא"ש; וראה מה שתירצו התוספות, ובמה שכתב רבי עקיבא איגר בהבנת דבריהם ; וב"תוספות ישנים" יבמות פט ב; ובחידושי הגר"ח בענין תורם מן הרעה.
אלא מכאן לתורם מן הרעה על היפה, שתרומתו תרומה, ולכן נושא הוא עליו חטא, שהרי לא הרים את התרומה מן החלב שבו.
כאן שבה הגמרא לדין משנתנו ששנינו: "בזו ובזו ובזו, אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת; היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן (כלומר: באחרונה) שוה פרוטה":
אמר רבא:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב