פרשני:בבלי:קידושין פב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין פב א

חברותא[edit]

דאמר שמואל:  הכל לשם שמים!  1  הכל תלוי בכונה. ודוקא לשם חיבת אישות אסור, אבל אני לא התכונתי אלא לעשות קורת רוח לאמה, להראות שאני מחבב את בתה, שהיא נכדתי.

 1.  הכל לפי דעת שמים. כך היא גירסת הריטב"א. והוסיף הריטב"א שכך היא ההלכה, שהכל הוא כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו, עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור (כדאיתא במסכת עבודה זרה כב). ומאידך, אם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה, ולשאול בשלום אשת איש (אם כי לעיל אמר רב יהודה שאין שואלים בשלום אשה, לפי שהוא לא היה מחזיק בעצמו שאין לבו מעלה טינא כלל). וזהו גם ביאור הנהגתו של רבי יוחנן, שהיה יושב לפני שערי מקום הטבילה של הנשים, ולא חשש בעצמו ליצר הרע. וכן מצינו שכמה מהתנאים והאמוראים דברו עם "מטרוניתא". וכן מצינו שרב אדא בר אהבה היה נוקט את הכלה על כתפו והיה רוקד עמה, ולא חשש להרהור, בגלל שהכיר בנפשו שאינו בא לידי כך. אלא, שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחים ביצרם, והראיה מכל המעשים המתוארים כאן!
מתניתין:
לא ילמד (לא ירגיל) אדם רווק להיות מן הסופרים (מלמדי תינוקות).
וכן לא תלמד (תרגיל) אשה להיות מן ה סופרים.
רבי אלעזר אומר: אף מי שאין לו אשה, לא ילמד סופרים. ובגמרא יתבאר, מה הוא מוסיף על דברי תנא קמא.
רבי יהודה אומר: לא ירעה רווק בהמה, כדי שלא יתאוה לבהמות, ויבא לידי משכב בהמה.
ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת, כדי שלא יבואו לידי משכב זכור.
וחכמים מתירים, כיון שלא נחשדו ישראל על כך.
גמרא:
שנינו במשנה: לא ילמד אדם רווק סופרים.
והוינן בה: מאי טעמא? אילימא, משום שיש לחוש שמא יבואו לחטוא עם הינוקא (התינוקות) במשכב זכור? -
הרי אי אפשר לפרש כן.
כי והא תניא: אמרו לו לרבי יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על הבהמה. ומשום כך נחלקו חכמים עליו בסיפא דמתניתין.
ומסקינן: אלא, רווק לא ילמד סופרים, משום אמהתא דינוקא. כי אמותיהם של התינוקות מצויות תדיר אצל המלמדים להביא את בניהן לבית הספר.
ואשה לא תלמד סופרים, משום אבהתא דינוקא הבאים עמם לבית הספר.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אף מי שאין לו אשה, לא ילמד סופרים.
איבעיא להו: האם אסר רבי אלעזר רק למי שאין לו אשה כלל, ובא להוסיף על דברי תנא קמא (שאמר רק רווק, שלא נשא אשה מעולם, אסור לו ללמד תינוקות, אבל אם היתה לו כבר אשה, ומתה, מותר לו ללמדם, על אף שעתה אין לו אשה), ובא רבי אלעזר לומר שאם מתה אשתו, ואין לו עתה אשה כלל, אסור לו ללמד תינוקות.
אבל אם יש לו אשה, אך היא לא נמצאת אתו עתה, מודה רבי אלעזר שמותר לו ללמדם.
או דלמא, כוונתו של רבי אלעזר להוסיף ולהחמיר, שאף באם יש לו אשה, אלא שאינה שרויה אצלו (שלא נמצאת עמו עתה), גם כן לא ילמד תינוקות.
ופושטת הגמרא: תא שמע מברייתא (שהיא בהכרח לדברי רבי אלעזר):
דתניא: אף מי שיש לו אשה, ואולם היא אינה שרויה אצלו, לא ילמד סופרים. וברייתא זו, בהכרח לרבי אלעזר היא, שהרי לרבנן אין הוא רווק, ומותר הוא ללמד תינוקות.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: לא ירעה רוק בהמה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת. וחכמים מתירים.
תניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על הבהמה. ולכן אין לאסור זאת על הרווק.
מתניתין:
אף שמותר לסתם אדם להתייחד עם שלש נשים ומעלה, אבל כל מי שעסקיו עם הנשים (שמלאכת אומנותו היא לצורך נשים), לא יתייחד עם הנשים, ואפילו הרבה יחד, לפי שלבו גס בהן, ואינו בוש מפניהן. ויש לחשוש שמא אם יחטא עם אחת, שאר הנשים תחפנה עליו.
ולא ילמד אדם את בנו אומנות שהיא לצורך הנשים. משום שאומנות זו גורמת לו להיות רגיל אצל נשים.
רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה.
ואל יאמר בלבו, שאומנות זו אינה מעשירה, אלא יתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, ומן השמים ישלחו לו את פרנסתו.
שהרי אין אומנות שאין בה עניות ועשירות, ובכל אומנות אפשר להצליח, ואפשר להכשל.
שלא באה העניות מן האומנות, ולא באה העשירות מן האומנות, אלא הכל נמדד לאדם מן השמים, לפי זכותו.  2 

 2.  לפי התוספות, ה"זכות" האמורה כאן, היא מזלו של האדם, ולא שפרנסתו תהיה לפי זכויותיו. ופירשו כך, לאור דברי רבא במסכת מועד קטן (כח א) ש"בני, חיי, ומזוני" אינם תלויים בזכויותיו של האדם אלא במזלו שנקבע לו בשעה שנולד, שאז נקבע אורך ימיו, וכמה ומי יהיו ילדיו, ומה תהיה מידת פרנסתו. אך המהרש"א הביא את דברי התוספות במסכת שבת (קנו א), שזכויות האדם מסוגלות לשנות את מזלו, ולזה התכוון רבי מאיר, שיכול אדם לשנות את מזל פרנסתו בזכויות שיעשה.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: וכי ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? ובכל זאת הן מתפרנסין שלא בצער.
והרי קל וחומר הוא: הלא בעלי החיים האלו לא נבראו אלא לשמשני (את האדם). ואילו אני נבראתי לשמש את קוני.
ואם הם מתפרנסים שלא בצער, אינו דין שאף אני אתפרנס שלא בצער?!
וכך אמנם היה בשעה שהיה אדם הראשון בגן עדן.
אלא, שהרי <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  ותי את מעשי, כשאדם הראשון חטא בהיותו בגן עדן, ולכן קפחתי את פרנסתי. דהיינו, נגזר על כל בני האדם, להצטער על פרנסתם.  3 

 3.  הפני יהושע מביא פירוש נוסף, שאדם השלם במעשיו ללא חטא, יסבבו לו מן השמים שתהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים. ורק מחמת החטא אין האדם זוכה להתפרנס ללא עמל.
אבא גוריין, איש ציידן, אומר משום אבא גוריא: לא ילמד אדם את בנו להיות חמר, מנהיג חמורים, או גמל, או קדר (מוכר קדירות), או ספן, או רועה, וחנוני. משום שאומנותן של אלו - אומנות של ליסטים היא.
החמר והגמל והספן והקדר, הולכי דרכים הם. וכשהם לנים בדרך, דרכם ללקוט פירות משדות זרים. וכן נשכרים הם לבני אדם, ואינם עומדים בהתחייבותם לעבוד במלואה. ומשום כן בחזקת ליסטים הם.
ואף הרועה את בהמות בעצמו, חשוד הוא לרעותם בשדות זרים.
ואף החנוני חשוד בהונאה, לערב מים ביין, וצרורות בחיטים.
רבי יהודה אומר משמו של אבא גוריא: החמרין - רובן רשעים מפני שחשודים על הגזל, כאמור.
אבל הגמלין - רובן כשרים, משום ששוהים הרבה במדבריות, שהם מקום סכנה, משום גדודי חיות ולסטים המצויים שם. ומתוך כך הם יראים על נפשם, ומשברים את לבם לפני הקדוש ברוך הוא.
הספנין - רובם חסידים, משום שהם מצויים תדיר במקום סכנה, ותמיד הם ברעדה, יותר מן הגמלים.
טוב שברופאים - לגיהנם! לפי שהוא בטוח בעצמו ואינו ירא מן החולי, משום שיודע להזהר על בריאותו, ואוכל תמיד מאכלים בריאים. ומשום כך אינו משבר את לבו לפני המקום.
וגם לפעמים הוא הורג נפשות כשמתרשל במלאכתו. ולפעמים בידו לרפא עניים שאין בידם לשלם, ואינו רוצה לרפאם ללא קבלת שכר.  4  והכשר שבטבחים (בעלי בית מטבחיים), שותפו של עמלק הוא! שהרבה ספיקות טריפה באים לידו, ומתוך שהוא חס על ממונו, הוא מאכילן לישראל.

 4.  המהרש"א מביא ביאור נוסף, שרופא המתגאה בכך שמחזיק עצמו ל"טוב שברופאים", עושה הכל על דעת עצמו מבלי להתייעץ עם רופאים אחרים, ומתוך גאוותו הוא בא לכלל טעות ופוגע בחולה.
רבי נהוראי אומר: מניח אני כל את כל מיני האומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.  5 

 5.  הרמ"א (יו"ד רמ"א ד) פסק: ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה גמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא. אבל לא בלימוד שאר החכמות. ומכל מקום, מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים. ומביא הגר"א, שמקור הדברים הוא ממסכת כמי שפוטר עצמו מלימוד תורה, שהוא חמור ממי שמבטלה לצורך הנאתו גרידא. וסיבת הדבר, כי אילו היתה עוד השתלמות בהשכלה אנושית, היה הקב"ה נותנה לנו על הר סיני. ומשלא ניתנה לנו בסיני אלא התורה, הרי מי שלומד חכמות חיצונית שלא לצורך פרנסה אלא לומד בהן בקביעות, משום שהן חשובות בעיניו להתפאר בהן, הרי לא רק שמבטל הוא מלימוד תורה. אלא נחשב כמי שמסיר לבו מן התורה, ואף נהנה מעבירה זו. אבל, מי שמפסיק מדברי תורה לצורך קיום מצוה, ובכלל קיום דרך ארץ, שגם היא, כאמור, מצוה, שמחמתה יכול האדם לעסוק בתורה ובמצוות, הרי גם הזמן של ההפסקה מהלימוד נחשב בכלל "ללכת בהם", שהרי הולך הוא תחת העול הקדוש של תלמוד תורה!
שהרי אדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.
ושאר כל אומנות, אינן כן. שהרי כשאדם בא לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי יסורין, וכבר אינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב.
אבל התורה אינה כן. אלא היא משמרתו מכל רע בנערותו, ואף נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. שאף בזקנותו, כשכבר אינו יכול לעסוק בה, הרי הוא נהנה ממתן שכרה.
בנערותו, מהו אומר? - (ישעיהו מ לא) "וקוי ה' יחליפו כח".
בזקנותו, מהו אומר? - (תהילים צב טו) "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".
וכן הוא אומר באברהם אבינו (בראשית כד א): "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל". והיה זה בשכר התורה שעסק בה. שכן מצינו, שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה, עד שלא ניתנה (אף שעדיין לא ניתנה). שנאמר (בראשית כו ה): "עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור את משמרתי, מצותי, חוקותי ותורותי".
גמרא:
תנו רבנן: כל שעסקיו עם הנשים, סורו רע! כלומר, מנהגו רע. ורע הדבר להיות בקרבתו ("סורו", מלשון להיות "סר" אליו).
כגון הצורפים, צורפי זהב, העושים לנשים תכשיטי זהב.
והסריקים, הסורקים בגדי נשים.
והנקורות, המנקרים ריחים של יד שהנשים טוחנות בהם.
והרוכלין, המוכרים קישוטי בשמים לנשים.
והגרדיים, האורגים בגדים לנשים.
והספרים, שהנשים באות אליהם, כדי שיספרו את בניהן.
והכובסים, שהנשים מביאות להם את כבסיהן לכבס.
והגרע (מקיז דם).
והבלן (מחמם מרחצאות).
והבורסקי, המעבד להן עורות למלבוש ולמנעל -
כל אלו - אין מעמידים מהם מלך, ולא כהן גדול.
מאי טעמא? - לא משום דפסילי, אלא משום דזיל אומנותיהו (שאומנותם מזולזלת) בעיני בני אדם, ולכן, אין זה מכבוד המלכות והכהונה למנותם.
תנו רבנן: עשרה דברים נאמרו בגרע (מקיז דם):
א. מהלך על צידו, בדרך גאוה.
ב. ורוחו גסה.
ג. ונתלה ויושב. אינו יושב אלא אם כן הוא נסמך לאחוריו או על צידו.
ושלשה דברים אלו, סימני גאוה הם. שמתגאה הוא בכך שבני אדם מוסרים את נפשם בידו.
ד. ועינו צרה בממונו, שאינו מבזבז ממנו כלום, לפי שרגיל הוא לאכול אצל המזמינים אותו להקיז להם.
ה. ועינו רעה, שנותן עיניו בבריאים, ומצפה שיחלו, כדי שיצטרכו לו.
ו. אוכל הרבה, שהוא רגיל לאכול עם כמה אנשים בכל יום, כאמור.
ז. ומוציא קימעא, משום שאוכל עם החולים הצריכים הקזה, כאמור, והם מקפידים לאכול לחם נקי ובשר שמן. ומאכלים אלו ממעטים את הזבל.
ח. וחשוד על עריות מתוך שעסקו עם הנשים.
ט. וחשוד על הגזל משום שהנשים גוזלות מבעליהן ונותנות לו.
י. ואף חשוד על שפיכות דמים! שלפעמים מקיז יותר מדי דם, וגורם למיתה.
דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה.
והוינן בה: מאי היא "אומנות נקיה וקלה"?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב