פרשני:בבלי:קידושין סב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין סב ב

חברותא[edit]

א. גוי שבא להתגייר, צריך למול אותו ולהטבילו לשם יהדות, וכן צריך הוא לקבל על עצמו את קיום כל המצוות.
ב. בשעת הגירות, מודיעים למתגייר מקצת מן המצות הקלות ומקצת מן המצות החמורות.
גר צריך שלשה ישראלים  1  שיטבילו אותו ויודיעו לו מקצת מצות קלות וחמורות.  2 

 1.  ואין צורך שיהיו מומחים, אלא כל ישראל ראויים לכך אם יכולים הם להודיעו מקצת מצות.   2.  א. רש"י. ובתוספות כתבו שמדין תורה אין צריך לטבול בפני שלושה, ורק לקבלת המצות צריך שלשה. (תוספות הוכיחו את שיטתם ממה שאמרו ביבמות מז ב, ראה שם בתוספות ד"ה מי דכל שטבילתו מפורסמת לכל נחשב כמו שטבל בפני שלשה). וב"נמוקי יוסף" ביבמות מה ב כתב שגם הטבילה צריכה להיות בפני שלשה, כי גירות "משפט" היא, ומי שמל ולא טבל כאילו לא מל, ומשמע מדבריו, דהמילה עצמה פשיטא שצריכה להיות בפני שלשה. (וב"שלטי גבורים" שם בשם ריא"ז סובר להיפך: טבילה בפני שלשה דוקא ומילה לא, וראה ב"אחיעזר" ג כז ד"ה וע"ד.) ב. ב"שיטה לא נודע למי" כתב: ולמאי דכתב הגאון רבי יצחק ז"ל (הרי"ף) בפרק החולץ דלכתחילה צריך שלשה (ולא לעיכובא) נמי לאו בידו מיקרי, דמסתמא לא יתגייר אלא כהלכה וכמו שראוי לעשות לכתחילה, הלכך איכא למימר מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ממורי נר"ו וצריך עיון. כלומר, לדעת הרי"ף: בשום חלק מן הגירות אין מעכב שיהיו שלשה דיינים, ואף על פי כן לא חשיב "בידו".
ומאי טעמא, צריך הוא שלשה? כי משפט כתיב ביה (לענין גירות)  3  והרי הוא כמו דין, ודין צריך שלשה.  4 

 3.  רש"י כתב שהכוונה למה שנאמר בפרשת אמור (ויקרא כד כב): "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח" ובתוספות ביבמות מו ב ד"ה משפט כתבו שכוונת הגמרא למה שכתוב בדברים (א טז): "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (ופירש רש"י יבמות מז א: מדכתיב "גרו" אצל "ושפטתם" מכאן אמר רבי יהודה גר בעי בית דין, וראה ב"תורה תמימה" על פסוק זה) אי נמי "משפט אחד יהיה לכם ולגר" (במדבר טו טז). וראה בפירוש המלבי"ם פרשת ויקרא אות קצא.   4.  כדילפינן בסנהדרין ג ב. ואף שבכל "משפט" צריכים הדיינים להיות מומחין וסמוכין ובזמן הזה בטלה ה"סמיכה", מכל מקום לענין גירות סגי בשלשה הדיוטות, היות והם פועלים בשליחותם של הדיינים המומחין - תוספות (ראה ברמב"ן יבמות מו ב ש"שליחותיהו דמומחין" אפשר שהוא דין תורה.) והרמב"ן (שם) כתב דהא דבעינן שלשה הלכתא גמירי לה, ומה שאמרו דמשפט כתיב ביה הוא אסמכתא, וההלכתא הצריכה שלשה ולא הצריכה מומחים.
והיות שצריך הוא שלשה שיזדקקו לו ויטפלו בגירותו, נמצא, שאין "בידו" להתגייר, כי, מי יימר דמזדקקו ליה הני  5  תלתא, אולי לא ירצו השלושה לטפל בגירותו.

 5.  כתב הרש"ש: מה שאמרו מי יימר דמזדקקי ליה הני תלתא, הוא משום דאף דלא בעי מומחים, מכל מקום בעי חכמים שידעו להודיעו מקצת מצות, לכן לקמן גבי גט לא אמרו מי יימר דמזדקקו ליה עדים משום דלעדים רובן כשירים (וב"שיטה לא נודע למי" חילק בין היכא דבעינן שלשה לבין היכא דסגי בשנים.)
והיות שאין "בידו" להתגייר, נמצא, שקידושין לאחר הגירות, הם קידושין של "דבר שלא בא לעולם", ואינם קידושין.
מתקיף לה (הקשה) רבי אבא בר ממל: אם כדברי רבי יוחנן האומר: כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, אלא מעתה (אם כן) הנותן פרוטה לשפחתו  6  ואמר לה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך" (שאשחרר אותך),  7  והרי "בידו" לשחררה.  8  הכי נמי דהוו קידושין (וכי אכן קידושין הם)!?  9 

 6.  יש לשאול: איך היא זוכה בכסף הקידושין, הא אין עבד זוכה במתנה שקיבל מרבו (כמבואר בריטב"א לעיל כג ב ד"ה דכולי עלמא)! ? יש לומר: האדון אמר לשפחתו שתזכה בכסף לכשישחררנה, או דכסף קידושיה דאין לרבה שייכות אליהם שאני מסתם מתנה. (ועוד משכחת לה שיוכל לקדש את שפחתו בקידושי כסף בשחק ורקד לפניה אי נמי בנתן לה אחר פרוטה עבור הרב). - "חזון איש".   7.  יש גורסים שאשחרריך. ואף על פי שהמשחרר עבדו עובר בעשה ד"לעולם בהם תעבודו" (גיטין לח ב), בכל זאת נחשב "בידו" - הגהות הרד"ל. ולעיל הערה 2 ב. הובאו דברי ה"שיטה לא נודע למי", שאם צריך לעבור על דין "לכתחילה" אינו נחשב בידו, אך יש לחלק ולומר: התם שאני שהוא תלוי בדעת אחרים, והם לא יתרצו לעבור על דין דלכתחילה, אבל הכא הוא תלוי בדעת עצמו, ורוצה לשחרר אותה, הוה ליה "בידו", אף שאיסור יש בדבר. וב"קובץ הערות" (הובאו דבריו לעיל עמוד א) כתב בדעת תוספות ש"בידו" היינו שמצד הדין בכוחו לעשות זאת, אך יתכן שאף אם אינו עושה כהוגן נחשב "בידו". ומה אמרו לעיל עמוד א שאין בידו לקדש את אחות אשתו, כי אין בידו להרוג את אשתו, רציחה שאני. ויש שתירצו את קושיית הרד"ל על פי מה שכתב הר"ן (גיטין לח ב) שאם עושה לצורך עצמו אינו עובר באיסור עשה ד"לעולם בהם תעבודו" והכא נמי הרי משחררה כדי לישא אותה לאשה.   8.  כתבו בתוספות דמקושיית הגמרא מוכח שאין עבד צריך קבלת מצות בשעה שהוא משתחרר ונעשה יהודי גמור, כי אם צריך הוא לקבל עליו מצות פעם נוספת, הרי קבלת מצות צריכה שלשה, ויכולה היתה הגמרא לתרץ כמו לעיל "מי יימר דמיזדקקי ליה הני תלתא". אך בתוספות ר"י הזקן כתב דיש לחלק בין גוי שיתכן ולא יזדקקו לו שלשה לגיירו, לבין ישראל שרוצה לשחרר שפחתו בודאי יזדקקו לו שלשה ובידו הוא. ב. עוד כתב הר"י הזקן (לפי השיטות שצריך שלשה בין לענין טבילה ובין לענין קבלת מצות) דלענין גר שצריך קבלת מצות מי אמר שימצא תלמידי חכמים הראוים להודעת המצות. אבל בעבד המשתחרר אף על פי שצריכים שלשה לטבילתו, הרי אין צריך שיהיו חכמים, ובידו הוא שכל אדם ילך לשם דמצוה קעביד. ומדבריו מבואר: א. טבילה בפני שלשה מעכבת בשחרור עבד. ב. מצוה להטביל את העבד המשתחרר. ויש לתמוה הא המשחרר עבדו עובר בעשה! ? ואכן בריטב"א יבמות מח א כתב להוכיח דאף אם טבל בשעת שחרורו שלא בפני שלשה טבילתו טבילה, היות שטבל בפני בית דין כשנעשה עבד, כי אם בעי שלשה מה הקשתה הגמרא בסוגין, שמא לא יזדקקו לו בית דין כי המשחרר עבדו עובר בעשה! ? וכתב שם המגיה בציון 291 שלדעת הריטב"א מדובר בטבילה קודם שמקבלת השפחה גט שחרור, על כן יש איסור בהטבלתה, ולדעת הר"י הזקן יש לומר שהוא סובר כמו שכתב הגר"ח (בספרו על הרמב"ם איסורי ביאה יג יב) שצריך לטבול אחרי קבלת הגט (למאן דאמר שטבילה מעכבת) וראה עוד מה שהאריך שם ובציון 290. ג. ברשב"א ובתוספות הרא"ש כתבו שטבילת עבד משוחר אינה מדין תורה אלא מדבריהם. (ויש להסתפק אם כוונתם לומר שנחשב "בידו" היות שאין צורך בטבילה זו מדין תורה, או שמסתבר לומר שאין צריך שלשה אם אין טבילה זו מדאורייתא.)   9.  הוה קים ליה בפשיטות דאינה מקודשת - "עצמות יוסף".
ומשנינן: הכי השתא (וכי קושיא היא זו), הרי התם שאני, דמעיקרא היתה השפחה חשובה כבהמה, והשתא נשתחררה ויש לה דעת אחרת, והרי אין לך "מחוסר מעשה" גדול משינוי מהותי זה.  10 

 10.  א. שכשנשתחררה היא ברייה אחרת שאין לה שום דמיון עם מה שהיתה תחילה - תוספות ר"י הזקן. וראה עוד ב"חזון איש" סימן קמח ד"ה ומ"מ י"ל. ב. ברש"י מבואר שהיות והויא ברייה אחרת על כן נחשב כ"מחוסר מעשה". וראה בשערי יושר (ו יז ד"ה ונראה לי) ו"קובץ ביאורים" (גיטין אות לח) ש"בידו" עושה כאילו הדבר ראוי עכשיו, אבל אם הדבר אינו נמצא כלל בעולם, אי אפשר להחשיבו כאילו בעולם על ידי שבידו להביאו לעולם. וה לשון הריטב"א: פירוש וכדבר שלא היה בעולם דמיא. ג. כתב הרשב"א: תירוץ זה מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת מתרץ גם את הקושיא הראשונה לענין גר וגיורת, אי נמי לענין גר לא שייך לומר מעיקרא בהמה, דבעבד דוקא הוא דאיכא למימר הכי משום דאיתקש לבהמה דכתיב: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב ה) אבל גוי לא כדמשמע ביבמות כב א. וכתב ב"תורת אבירים" אות לד דלפי הטעם שהוי כמחוסר מעשה יש מקום לחלק בין עבד לגוי דלא הוי כבהמה, אבל לפי הטעם שהוי כדבר שלא היה בעולם גוי ועבד שוים. (ואכן, הריטב"א שכתב את הטעם של דבר שלא היה בעולם השוה בין גוי לעבד).
לפיכך, קודם השחרור נחשבת היא כדבר שלא בא לעולם, ואינה מקודשת לו, אף על פי שבידו לשחררה.
ומקשינן: ואלא הא דאמר רבי אושעיא: הנותן פרוטה לאשתו, ואמר לה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך" (נתן לה כסף קידושין, ורוצה הוא שיחולו הקידושין מיד אחרי שיגרש אותה), אינה מקודשת לו, אם גירשה.
וכי אטו הכי נמי דלרבי יוחנן נימא דהוו קידושין ואינם קידושין "בדבר שלא בא לעולם", היות ובידו לגרשה!?
ומשנינן: רבי יוחנן אינו חולק על רבי אושעיא, ואין אשה זו נחשבת כדבר שבא לעולם כי נהי (אמנם) דבידו לגרשה, וכי אטו בידו לקדשה אם יגרשנה, שמא לא תתרצה בקידושיו.  11  ולא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה אלא במה שאין העושה תלוי בדעת אחרים.  12  ושאלינן: לדבריך, שאי אפשר לקדש אשה, ואפילו את אשתו, לאחר גירושיה, אם כן תפשוט את ספיקו של רב אושעיא.

 11.  הקשה הרשב"א: והלא שניהם מרוצים עכשיו בכך, וביד שניהם הוא להתקדש, ואמאי נחשב מחוסר מעשה! ? ותירץ: כיון שאינו בידו של אחד מהם, מחוסר מעשה הוא, שאף היא אם תרצה להתקדש לו אחרי שתתגרש, הלא אין בידה להתקדש לו בעל כרחו. אי נמי: שמא תשתנה דעתה אחרי הקידושין וראה בתוספות ר"י הזקן.   12.  כתבו הראשונים: תירוץ זה עולה לכל השנויים במשנה, וכן הוא דרך התלמוד להקשות ולתרץ תירוץ שאינו מספיק אלא לאותה קושיא, כדי שיחזור ויקשה ויתרץ לבסוף תירוץ שהוא מספיק לכל הקושיות.
דבעי (הסתפק) רב  13  אושעיא: הנותן שתי פרוטות בבת אחת לאשה, באחת אמר לה: "התקדשי לי היום", ובאחת אמר לה: "התקדשי לי לאחר שאגרשיך", האם אכן תהיה מקודשת לו אחר שיגרשנה?

 13.  א. כך היא גירסת הגמרא לפנינו וכן בנדרים ל א, אך ברש"י כתוב תפשוט דבעי רבי אושעיא. ויש לשאול: מדוע שאלה הגמרא שיש לפשוט ספיקו של רבי אושעיא מדברי רבי יוחנן, הרי יש להקשות יותר: תיפשוט מדברי עצמו, שהרי לעיל אמר רבי אושעיא: הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת! ? וברשב"א כתב דלעיל גרסינן רב הושעיא ולא רבי. ב. וברמב"ן תירץ דמעיקרא קא סלקא דעתין טעמא דר' אושעיא משום דכיון דמחוסרת גירושין חשיבא כדבר שלא בא לעולם, אף על פי שבידו לגרשה, אם כן לא דמיא לבעיא דר' אושעיא דהשתא פנויה היא, אבל השתא דקאמר רבי יוחנן דלא חשיבא מחוסר מעשה היות ובידו לגרשה, ורק מחמת שאין בידו לקדשה, אם כן תפשוט הא דר' אושעיא.
האם תפשוט מינה (ממה שאמרנו: אין בידו לקדשה אחר כך) דלא הוו קידושין.
ודחינן: מהכא לא תפשוט, כי יש לומר: דלמא (שמא) כי היכי (כמו) דתפסי קידושין אם יקדשנה השתא, תפסי נמי אם יקדשנה עכשיו, על הזמן שלאחר כן, אבל אם נתן פרוטה לאשתו, שאי אפשר לו לקדשה השתא, שמא אינה מקודשת אף אם מקדשנה לאחר שיגרשנה.  14 

 14.  ואם תאמר, מאי שנא מהאומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים", דמקודשת היא! ? יש לומר: הכא שאני שאינו רוצה שיחולו קידושין שניים עד שיעבור עליה זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קידושין, אבל במקדש אשה "לאחר שלשים" בשעה שקידשה ראויה היתה לקידושין וכל אותו זמן של שלשים יום גם הוא ראוי לקידושין והלכך מקודשת היא - רשב"א.
תניא בברייתא כותיה דרבי יוחנן: אין תורמין מן התלוש המחוייב בתרומה, על המחובר הפטור, ואם תרם אין תרומתו תרומה.
כיצד? אם אמר: "פירות ערוגה זו שהם תלושין, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שהיא מחוברת" ; או שאמר: "פירות ערוגה זו שהיא מחוברת, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שהם תלושין, לא אמר כלום, שאין תורמין מן הפטור על החיוב ולא מן החיוב על הפטור.
אבל, אם אמר: "תהיה ההפרשה חלה לכשיתלשו הפירות ויתחייבו בתרומות ומעשרות", ונתלשו הפירות. דבריו קיימין, כי בידו לתלוש, וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי.
אין הפירות חייבים בתרומות ומעשרות עד שיגיעו ל"עונת המעשרות".
איזו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות לשלב שיוכלו לזרעם ויצמיחו.
בתבואה: "עונת המעשרות" היא כאשר תגיע התבואה לשליש בישולה.  15 

 15.  שנאמר (ויקרא כה כא): "ועשת את התבואה לשלש השנים" אל תיקרי לשלוש אלא לשליש (ראש השנה יג). כלומר, "עשיית התבואה" היא כאשר הגיעה לשליש בישולה, וכתיב (דברים יד כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" עד שתעשה "תבואה" (רמב"ם מעשר ב ג)
יתר על כן (תוספת על דברי תנא קמא), אמר רבי אליעזר בן יעקב: אפילו אם אינו בידו, כלומר, לא רק אם אמר: "פירות ערוגה זו שהם תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שעתה היא מחוברת", או, אם אמר: "פירות ערוגה זו שהיא מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שהן תלושין לכשיתלשו", ונתלשו דבריו קיימין.
אלא אפילו אם לא הביאו הפירות המחוברין שליש, ואין בידו לחייבם בתרומות ומעשרות, בכל זאת, אם אמר: "תחול התרומה לכשיביאו הפירות המחוברין שליש ויתלשו" ואחר כך הביאו שליש ונתלשו, דבריו קיימין.
כי רבי אליעזר בן יעקב סובר: אדם מקדיש ומקנה דבר שלא בא לעולם. לפיכך, יכול הוא להפריש תרומה מפירות שלא הביאו שליש, אף על פי שאין בידו להביאן לידי חיוב.
אמר (פירש) רבה: לא אמר רבי אליעזר בן יעקב: אדם מקנה ומפריש דבר שלא בא לעולם, אלא בערוגה של שחת, שאף על פי שלא הביאו הגרעינים שליש, על כל פנים שחת יש כאן, שראוי לקצור ולהאכיל לבהמה, ונמצא שיש כאן דבר הניכר וחשוב.
אבל באגם, והיא ערוגה, שיש בה צמחים רכים שלא גדלו אלא מעט, ואין במה שמבצבץ מן הקרקע, אלא כדי לכופף את ראשו, לא אמר רבי אליעזר בן יעקב, כי מודה הוא בדבר שאינו חשוב שאינו יכול להקנותו כשעדיין לא בא לעולם.
ורב יוסף חלק על רבה ואמר: רבי אליעזר בן יעקב סובר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אף בדבר שאין לו כל כך חשיבות, לפיכך, אפילו באגם אמר רבי אליעזר בן יעקב: דבריו קיימין.  16 

 16.  אבל אם כלל לא בא לעולם מודה רב יוסף שאין אדם יכול להפריש עליו אליבא דרבי אליעזר בן יעקב, כמו שמבואר בהמשך הסוגיא.
ושאלינן: ומאי משמע, דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא? כלומר, מנין ש"אגם" משמעותו תבואה שאפשר לכופף אותה ועדיין אינה "שחת" שהיא קשה ואינה מתכופפת?  17  אמר רבי אלעזר: דאמר קרא (ישעיה נח ה): "הלכוף כאגמון  18  ראשו", משמע ש"אגם" (מלשון אגמון) ראוי לכוף את ראשו.

 17.  על פי "נחלת משה". ראה בתוספות חולין נט ב ד"ה והרי: ומבוצלות לשון כפיפה כדאמר בקידושין פרק האומר מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו. וברש"י משמע שלשון "בוצלנא" הוא תחילת גידול התבואה ראה בעירובין כט ב רש"י ד"ה דלא איבצל.   18.  ב"אבן עזרא" וב"מצודת ציון" פירשו ש"אגמון" הוא כמו גומא - שם של צמח רך. וכן כתב הרד"ק (שם ט יג) וברש"י בישעיה כתב: אגמון הוא כמין מחט כפוף וצדין בו דגים.
ושאלינן: כמאן מהאמוראים אזלא הא מימרא דרבי חנינא (לקמן)?
דתנן:  19  האומר לחבירו: "אם ילדה אשתך נקבה, תהיה בתך זו מקודשת לי", לא אמר כלום.

 19.  כך נראית גירסת רש"י. וכתב ב"פני יהושע" דלא דק בלישנא דמתניתין וברשב"א גרס דתניא. ראה בדבריהם ובתוספות הרא"ש שנחלקו אם גוי קודם שנתגייר הוי כמו עובר או דגרע ממנו, שהרי בלאחר שאתגייר אינה מקודשת, ואם הוי כמו אשתו מעוברת, אם כן על כרחך משנתינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב.
והיות  20  שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב, על כן אמר רבי חנינא: לא שנו במתניתין: לא אמר כלום, אלא כשאין אשתו מעוברת, ולא בא לעולם אפילו מקצתה של הבת המתקדשת.

 20.  על פי רשב"א (וכן משמע מרש"י). אלא שהרשב"א כתב דאמנם רבי חנינא סובר כרבי אליעזר בן יעקב ועל כן פירש את הברייתא כמותו, אבל אנן קיימא לן כרבנן ואין כאן קידושין אף על פי שהוכר העובר.
אבל, אם היתה אשתו מעוברת דבריו של מקדש קיימין, היות ומקצתה בא לעולם.
והשתא, יש לשאול: כמאן (כמו מי) מן האמוראים (רבה ורב יוסף) נאמרה מימרא זו, האם לכולי עלמא היא, או רק אליבא דחד מינייהו?
ומפרשינן: לכולי עלמא היא, אלא שיש חילוק בין רבה ורב יוסף, באיזה שלב בעיבור נמצאת האשה, כדי שיתפסו הקידושין, אם תלד נקבה.
כי, אי כרבה סבירא ליה לרבי חנינא, אם כן, מתניתין מיירי כשהוכר עוברה, שכאשר הוכר עוברה, דבר הניכר וחשוב הוא, כמו שחת בתבואה.
ואי כרב יוסף סבירא ליה לרבי חנינא, אם כן, סגי במה שבא מקצתה לעולם, ואין צריך דבר הניכר וחשוב, ועל כן, אף על פי שלא הוכר עוברה מקודשת היא, לדעת רבי אליעזר בן יעקב.
ואיכא דאמרי: בין רבה ובין רב יוסף סוברים: ב"אגם" מודה רבי אליעזר בן יעקב שאין אדם מפריש עליו, וב"שחת" עצמה נחלקו רבה ורב יוסף.
וכך אמר רבה: לא אמר רבי אליעזר בן יעקב: דבריו קיימין, אלא בשחת דבי כיבשא (של בית בעל), שדי לה במי גשמים, ואין חשש שתיפסד השחת ותתקלקל, לפיכך, נחשבת היא כמי שבאה לעולם, ויכול להפריש עליה.
אבל בשחת דבי שקיא (של בית השלחין), שצריכה השקאה, לא אמר רבי אליעזר בן יעקב, כי עשויה היא להפסד, אם לא ישקנה כראוי, הלכך, הרי היא כמו שלא באה כלל לעולם.  21 

 21.  ולא סגי במה שבידו להשקות, כי על יצירת דבר חדש לא מהני בידו, כדלעיל גבי מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת - "אילת השחר" וראה מה שנתבאר לעיל.
ורב יוסף חלק על רבה ואמר: אפילו בשחת דבי שקיא אמר רבי אליעזר בן יעקב.
ושאלינן: כמאן מן האמוראים (רבה ורב יוסף) אזלא (הולכת, מתאימה) הא מימרא דרבי חנינא דלקמן?
דתנן: האומר לחבירו: "אם ילדה אשתך נקבה, הרי בתך זו מקודשת לי" לא אמר כלום, ואמר רבי חנינא: לא שנו במתניתין שאינה מקודשת, אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים.
והשתא יש לשאול: כמאן אזלא מימרא דרבי חנינא.
ומפרשינן: מימרא דרבי חנינא מיירי, כשהוכר עוברה וכדברי הכל היא, כי, גם לדעת רב יוסף: באגם לא חלה ההפרשה, ורק בשחת, שהוא דבר הניכר וחשוב, וכן באשה רק אם כבר הוכר עוברה הוו קידושין, ולא קודם לכן.
אמר אביי:  22  רבי אליעזר בן יעקב וגם רבי וגם רבי מאיר כולהו  23  (שלשתם) סבירא להו: אדם מקנה דבר שלא בא ביאה גמורה  24  לעולם, ומפרש לה ואזיל:

 22.  בראשונים הובאה שיטה שאביי חולק על רבה ורב יוסף, כי הם סברו אליבא דרבי אליעזר בן יעקב שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובשחת או אגם וכן באשתו מעוברת דבריו קיימין אפילו לרבנן. ואביי סבירא ליה דבכל גונא מיירי רבי אליעזר, אפילו בפירות שלא באו לעולם כלל. (וכך ביארו בדעת הרמב"ם אישות ז טז, וראה ב"פני יהושע", בחידושי רבינו חיים הלוי ובביאור ההלכה בספר "דרך אמונה" תרומות ה ט שביארו מה שכתב הרמב"ם שהיא מקודשת וצריך לחזור ולקדשה לכשתיוולד). אבל הראשונים דחו שיטה זו וכתבו שבודאי גם לרבה ורב יוסף סובר רבי אליעזר בן יעקב אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ורבי חנינא סבר בעובר כמאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל לרבנן לא קנה, אף אם הוכר עוברה.   23.  א. לאו משום דכולהו סבירא להו כי הדדי, דהאי לית ליה סברא דהאי, ומיהו בחדא שיטה הולכין, משום הכי לא קאמר אביי אמרו דבר אחד, כי אמרו דבר אחד משמעו דכולהו כי הדדי - רשב"ם בבא בתרא עח ב. ואף על פי גב דרבי מאיר ורבי אליעזר פליגו אהדדי, דלרבי מאיר אפילו בפירות שלא באו לעולם קנה ואילו לרבי אליעזר לא קנה אלא בשחת, מכל מקום כולהו דלא כרבנן - ריטב"א. אבל תוספות ותוספות הרא"ש כתבו שרבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב מודים זה לזה ויתכן הם גרסו בגמרא אמרו דבר אחד ראה בלשון תוספות. ב. הקשו בתוספות הרא"ש: תימה דבכל דוכתא אמרינן דלרבי מאיר אדם קונה פירות דקל לחבירו אף על פי שלא באו לעולם כלל ולא בעינן לא שחת ולא אגם, ואיך אמרינן דרבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב קיימי בחד שיטתא! ? ויש לומר: שחת או אגם לענין תרומה הוי כפירות דקל שלא באו לעולם, דלענין קנין כשיבואו כל דהו לעולם יראו לקנין, אבל שחת או אגם לא יראו לתרומה עד הבאת שליש. וראה עוד במהרי"ט ובתוספות יבמות צג. (וברשב"א: שרבי מאיר ורבי אליעזר נחלקו בסברות הפוכות.) ג. כתב הר"ן: ויש מי שאומר דכשאמרו בלשון אמרו דבר אחד אפשר דהוי הלכתא כוותייהו, אבל היא דאמרינן רבי פלוני ורבי פלוני כולהו סבירא להו כי הכא, הויא "שיטה" שהיא קבלה ביד הגאונים דלית הלכתא כחד מינייהו. וראה בראשונים שכתבו דלית הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב כיון שאביי העמיד את דבריו ב"שיטה" (כי הם גרסו: כולהו סבירא להו) אבל תוספות הביאו ראיה מיבמות צג דלית הלכתא כוותייהו (כי הם גרסו: אמרו דבר אחד).   24.  רש"י. שהרי לרבי אליעזר בן יעקב צריך שהתבואה תתחיל לצמוח ושהעובר יהיה כבר בעולם.
א. רבי אליעזר בן יעקב סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ביאה גמורה, הא דאמרן (מה שהזכרנו) לעיל: דבריו קיימין אף אם לא הביאו שליש.
ב. רבי נמי, סבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דתניא בברייתא.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב