פרשני:בבלי:קידושין נח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין נח א

חברותא[edit]

ואין לי אלא חולין תמימים  הראוים ליקרב שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה, מנין לרבות אף חולין בעלי מומין שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה -
ואפילו אם הייתי נדחק ואומר שמרבה אני בעלי מומין שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה, שכן מין הכשר להקרבה -
עדיין הייתי אומר: ומנין לרבות את החיה שהיא אסורים באכילה כשנשחטה בעזרה -
ואפילו אם הייתי נדחק ואומר, שמרבה אני את החיה שהיא אסורה באכילה כשנשחטה בעזרה, משום שהיא בשחיטה כבהמה -
עדיין הייתי אומר: מנין לרבות את העופות שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה? ולפיכך תלמוד לומר: "ושחטו" "ושחט אותו" "ושחט אותו", כלומר: היות ונתרבו אלו לאיסור שחיטה כמו התמימים, נתרבו גם לאיסור אכילה כמו התמימים.
יכול לא ישחוט חולין בעזרה, ואם עבר ושחט ישליכנו לפני כלבים, כלומר: יהא מותר בהנאה?
תלמוד לומר: "ובשר בשדה טריפה (הוא בשר שיצא חוץ ממחיצת היתירו, כגון עובר שהוציא את ידו ממעי אמו, שבטן אמו היא מחיצתו של העובר לענין שחיטה, ששחיטת אמו מתירתו) לכלב תשליכון אותו".
ולפיכך הוסיפה התורה ואמרה: "אותו", כדי ללמד: אותו - את הבשר שנאסר משום שיצא חוץ למחיצתו - אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב את מה שאסר משום שנכנס לפנים מן המחיצה, דהיינו חולין שנשחטו בעזרה, וללמד שהם אסורים אף בהנאה.
מספרת הגמרא, דאשכחינהו (מצאם) מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה, דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה (כשהיו עומדים על פתח ישיבתו של רבה), אמר להו מר יהודה:
תניא: המקדש בפטר חמור קודם עריפה, בבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה:
רבי שמעון אומר: מקודשת, כי לדעתו בשר בחלב מותר בהנאה, כמבואר לעיל משמו; וכן אמר רבי שמעון לעיל שפטר חמור מותר בהנאה קודם עריפה ; וטעם חולין שנשחטו בעזרה מתבאר בסוגייתנו.
וחכמים אומרים: אינה מקודשת, כי לדעתם כל אלו איסורי הנאה הם.
והקשה להם מר יהודה: אלמא, הרי מוכח מברייתא זו חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו אסורים מדאורייתא בהנאה.  1 

 1.  א. ולשיטתו, אף השחיטה עצמה מותרת בעזרה; אבל מדרבנן אסרו בהנאה חולין שנשחטו בעזרה, משום שמא יאמרו: "קדשים הם שנפסלו לאחר שחיטה ולא נזרק דמם", שהם הרי אסורים מן התורה בהנאה, כי אין מה שיתירם בהנאה, רש"י. ב. הקשו התוספות: סוף סוף כיון שאסורים הם בהנאה, ולו יהא דמדרבנן, אם כן למה היא מקודשת, והרי בפסחים ז א מבואר: שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו אם קידש ב"חיטי קורדנייתא" (שאינם אסורים אלא מדרבנן) אינה מקודשת; הרי שאפילו באיסורי הנאה מדרבנן אין מועילים הקידושין! ? ותירצו: "דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא וכו', אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן"; ולשון הרא"ש הוא: "ויש לחלק, משום דחמץ בפסח עיקרו מדאורייתא, אבל חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון, כל איסורו מדרבנן", וראה עוד שם; ובגדר הדבר ביארו האחרונים (ראה "זכרון שמואל" סימן נג אות ב, וראה ב"שערי יושר" שער א ובקונטרס "דברי סופרים") ; דאיסורי הנאה שאי אפשר לקדש בהם, אינו משום שאין להם ערך, דבזה לא די, (ראה ב"בית שמואל" סימן כח סקנ"ב, וב"אבני מלואים" שם סקנ"ד), אלא שפקע מהם שם ממון, ובאיסורי הנאה מדרבנן תלוי הדין כיצד תיקנו חכמים, ובזה יש חילוק, שבדבר שיש לו עיקר מן התורה היה הגדר שאף חכמים הפקיעו שם ממון מן הדבר, ובאיסור שאין לו עיקר מן התורה לא הפקיעו. וראה ברשב"א שכתב בשם התוספות: "דשאני חמץ שחומר הוא שהחמירו עליו כאילו הוא של תורה, אבל באיסורים אחרים הקילו בשל דבריהם ומקודשת, כמו שמקודשת בחמץ דרבנן (חמץ נוקשה) ושעות דרבנן (קודם שש שעות) "; ובסוף הענין כתב בזה"ל: "דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשותו כאילו אינו דמריה (כאילו אינו של הבעלים), ויש שלא החמירו עליו כל כך, וכדכתבינן לעיל". ועוד כתבו התוספות: "ולפירוש הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא, דהא אפילו לרבי שמעון אינה מקודשת", וראה מה שביאר דבריהם רבי עקיבא איגר הנדפס בליקוטים כאן, בד"ה ובאמת ראיה.
ורמינהו מהא דתניא: רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה.
והשתא תיקשי: הניחא אם אסורים הם בהנאה מן התורה, יש לומר שגזרו חכמים שיישרפו ולא די להם בקבורה (כשאר איסורי הנאה שלא ציותה התורה לשורפם), משום שמא יאמרו: "קדשים הם שנפסלו", ויאמרו, שדי לפסולי המוקדשין בקבורה, ואינו כן אלא דינם בשריפה מן התורה ; ומאחר שחייבו חכמים שריפה בבהמה שנשחטה בעזרה, שוב לא חילקו ואמרו:  2  כל הנאסר משום חולין שנשחטו בעזרה ואפילו חיה שאין בה גזירה זו, אף היא תישרף.

 2.  שהשוו חכמים דבריהם בכל מקום שלא תפקפק בהם, רש"י.
אבל אם כל עיקר איסור הנאת חולין שנשחטו בעזרה הוא מדרבנן, אם כן לא היה להם להחמיר ולחייבם בשריפה, אלא בבהמה בלבד, ומשום גזירה שלא יאמרו פסולי המוקדשים נקברים, אבל בחיה שאין שייך בה גזירה זו, לא היה להם להחמיר.
אישתיקו רב יוסף ורב שמואל, כי לא ידעו לענותו! אתו לקמיה דרבה (באו רב יוסף ורב שמואל לפני רבה), וסיפרו את אשר הקשה להם מר יהודה:
אמר להו רבה לרב יוסף ורב שמואל: פלגא  3  אוקמינכי (איש קנתרן ורגיל לחלוק על חביריו, השתיקכם)! ואין קושיתו קושיא, כי:

 3.  הפ"א פתוחה, והלמ"ד והגימ"ל קמוצות, ואפשר שצריך לומר: "פלגאה".
לעולם סובר רבי שמעון: חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ולכך תישרף גם החיה, ואילו הכא - בברייתא שאמר בה רבי שמעון, שהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה הרי היא מקודשת - במאי עסקינן: כגון שנשחטה בעזרה ונמצאת טריפה, ורבי שמעון לטעמיה שהוא מתיר חולין שנשחטו בעזרה כשנמצאו טריפה ; וכדתניא:
השוחט את הטריפה הניכרת, וכן השוחט ונמצאת טריפה על ידי בדיקה לאחר השחיטה, וזה וזה הם חולין שנשחטו בעזרה: רבי שמעון מתיר בהנאה, משום שהוא סובר בכל מקום:  4  "שחיטה שאינה ראויה (להתיר את הבשר באכילה) לא שמה שחיטה", ואין אלו חולין "שנשחטו" בעזרה.

 4.  כגון לגבי כיסוי הדם, כמבואר בחולין פה א ; ולענין איסור שחיטת אותו ואת בנו, כמבואר בחולין פ א; וכן לענין "טביחה" של גניבה, כמבואר בבבא קמא עא א, רש"י; וראה עוד לעיל נז א גבי שחיטת צפרים שלא נשחטו כמצותן אם אסורים הם בהנאה, ובמה שנתבאר בהערה שם.
וחכמים אוסרים לשיטתם בכל מקום, שאף "שחיטה שאינה ראויה" שמה שחיטה.
שנינו במשנה: מכרן וקידש בדמיהן מקודשת:
ומפרשינן: מנלן, שאין איסורי הנאה אלו תופסין את דמיהן באיסור הנאה?
מדגלי רחמנא, היות וגילתה התורה בעבודת כוכבים: "פסילי אלהיהם תשרפון באש ... ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו", וללמד: כל שאתה מהייה הימנה (מן התועבה היא עבודה זרה), כגון שמכרה וקיבל דמיה, הרי הוא כמוהו ליאסר בהנאה, הרי למדנו: מכלל דכל איסורים שבתורה שנאסרו בהנאה שרו דמיהם.
ומקשינן: ואדרבה נילף מינה (נלמד מעבודת כוכבים) לכל איסורי הנאה שבתורה, שהם תופסין את דמיהם באיסור!?
ומשנינן: משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית, שני כתובים הבאים כאחד שהם תופסים את דמיהם באיסורם, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין למקום אחר.
שואלת הגמרא: הכתוב בעבודת כוכבים היינו הא דאמרן (זה שאמרנו): "והיית חרם כמוהו".
והכתוב השני בשביעית מאי היא? דתניא:
כתיב: "יובל היא קודש תהיה לכם", השוה הכתוב את היובל לקודש, כדי ללמד: מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת דמיה, כלומר: הפסוק בא ללמד שהיובל תופס את דמיו, ושביעית נלמד ממנו משום שאף הוא אסור בחרישה וזריעה, והוקש ליובל.  5 

 5.  על פי ריטב"א לעיל נג א, גבי "והרי שביעית דכתיב בה יובל היא קודש תהיה לכם".
שמא תאמר: אי מה קודש תופס את דמיו והוא עצמו יוצא לחולין, אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין!?
תלמוד לומר: "קודש תהיה" בהוייתה תהא ולא תהיה מותרת.
כיצד השביעית תופסת את דמיה ואין יוצאת לחולין:
לקח בפירות שביעית בשר: אלו ואלו מתבערים בשביעית בזמן הביעור של הפירות, כי השביעית תפסה את דמיה, והיא עצמה אינה יוצאת לחולין.
אבל אם הלך ולקח בבשר - שנתפס בקדושת שביעית - דגים: יצא בשר מקדושת שביעית,  6  ונכנסו דגים תחתיו, ומתבערים הדגים בזמן הביעור של הפירות.

 6.  יצא בשר מקדושת שביעית, דבפירות שביעת עצמם נאמר "בו" לומר שבהוייתם יהיו, אבל בחילופיהן לא נאמר, והן יוצאים לחולין, רש"י.
הלך ולקח בדגים יין: יצאו דגים ונכנס יין.
ביין שמן, יצא יין ונכנס שמן -
הא כיצד: אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו (פירות שביעית עצמם) לעולם אסור.
ואכתי מקשינן על מה שנתבאר מקור לאיסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם שהוא משום ד"שני כתובים הבאים כאחד" הם:
הניחא למאן דאמר: שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר!? והרי אדרבה יש לנו ללמוד מעודה זרה ושביעית, שאיסורי הנאה תופסים את דמיהם.
ומפרשינן: מיעוטי כתיבי הן בעבודה זרה והן בשביעית, ללמד שהם ולא אחרים:
דכתיב הכא בעבודה זרה: "כי חרם הוא", "הוא" למעט הוא בא איסורים אחרים ; וכתיב התם בשביעית: "יובל היא", ו"היא" בא למעט: היא אין, אבל מידי אחרינא - לא.
מתניתין:
המקדש בתרומות,  7  והמקדש במעשרות, והמקדש במתנות (זרוע לחיים וקיבה), ובמי חטאת (מים שמערבים בהם את אפר הפרה האדומה), ובאפר פרה אדומה -

 7.  תרומה ותרומת מעשר וחלה הכל בכלל, כמבואר לעיל בגמרא נג א.
הרי זו מקודשת.
ואפילו ישראל, ומפרש לה בגמרא.
גמרא:
אמר עולא:
טובת הנאה שיש לישראל בתרומות מעשרות ובמתנות, אינה ממון לקדש בו את האשה,  8  כלומר: המקדש את האשה בפירות של מתנות כהונה (תרומה וזרוע לחיים וקיבה, או במעשרות) שהוא צריך ליתנם לכהן או ללוי, אך יכול הוא ליתנם לכל כהן שירצה, ויכול הוא לקבל טובת הנאה מאדם כדי שיתננה לכהן מסוים, והוא מקדש באלו את האשה, אין היא מקודשת.  9 

 8.  כן פירש רש"י; ובפשוטו צריך ביאור, שהרי הנידון אם טובת הנאה ממון הוא שאלה כללית, שיש בה כמה נפקא מינה מלבד לענין קידושי אשה, וכגון לענין חמץ (ראה הערה 9), ולענין גניבה, כמבואר בהמשך הסוגיא; ואם כן מסתבר יותר לפרש שעולא אמר דין זה כדבר כללי, וצריך ביאור למה פירש רש, י שאמרה לענין קידושי אשה.   9.  ברש"י פסחים מו ב פירש מה שנזכר שם ש"טובת הנאה ממון" לענין תרומה בבית ישראל לענין "בל יראה": "טובת הנאה: דבר מועט, דתניא (בכורות כז א): רשאי ישראל לומר לחבירו, הילך סלע ותן כל תרומותיך לבן בתי כהן, והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל, שרשאי ליתנה לכל כהן שירצה, וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתננה לו (ומה שלא אמרו שיטול מכהן, ראה בתוספות ר"י הזקן כאן) ; רבי אליעזר סבר: טובת ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עליה אי מחמיצה גביה".
איתיביה רבי אבא לעולא ממשנתנו: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות, במי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל.
ומשמע דהכי קאמר: אפילו אם ישראל מקדש באלו, הרי היא מקודשת; הרי שאף על פי שאין לו בהם אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל כהן או לוי שירצה, הרי היא מקודשת, משום שנתן לה את אותה הזכות!?
אמר ליה עולא לרבה:
כהן ולוי שיש להם טבלים, הרי הם מפרישים תרומה ומעשר להוציא את הפירות מידי טבל, ואולם אין הם צריכים לתת אותם לכהן או ללוי, אלא הם עצמם זכו בהם.
כהן או לוי שהיו לו טבלים, והורישום לבני בנותיהם, שהם ישראלים; הרי דין המקבלים תלוי בדין "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין" או לא, שאם הם חשובים כמי שכבר הורמו, הרי שביד הכהן כבר היתה התרומה וזכה בה, וכן המעשר ביד הלוי, וכשהורישום לבני בנותיהם, זכו הם בטבל ובמתנות שבו, ואף הם אין צריכים אלא להפריש, ונוטלים לעצמם.
הכא - מה ששנינו: אפילו ישראל - בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן,  10  וקא סבר התנא של המשנה: "מתנות שלא הורמו - בבית הסב הכהן - כמי שהורמו דמיין",  11  וזכה בהן הסב להורישם לקרוביו שלא יצטרכו ליתנם לכהן לכשיפרישום, אלא יפרישום ויקיימום לעצמם.

 10.  כתב הריטב"א: פירוש, ומעשרות טבולים מבית אבי אמו לוי, וחדא מינייהו נקט; אי נמי כולהו (אף המעשרות) באבי אמו כהן, ובתר דקנסינהו עזרא (ללויים) ויהבי מעשר ראשון לכהן, וראה רש"י בעמוד ב ד"ה ה"ג לא.   11.  הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך, רש"י.
ובתרומה זו אמרו במשנתנו שהוא מקדש בה, כי שלו היא, והיא לכשתקבל ממנו שלה תהא, ותמכור את התרומה לכהן שיאכלנה.  12 

 12.  כתב רש"י, שיכולה היתה הגמרא לפרש את משנתנו בתרומה עצמה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, אלא שאי אפשר לפרש כן, היות ואם כן אין במשנתנו חידוש.
בעא מיניה רבי חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה ממון היא, או אינה ממון?
אמר ליה רב הונא לרבי חייא בר אבין: תניתוה במשנתנו:
המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל.
הרי שהישראל שאין לו בתרומה אלא טובת הנאה יכול הוא לקדש בה את האשה, הרי מוכח ש"טובת הנאה ממון".
אמר ליה רבי חייא בר אבין לרב הונא: וכי אטו לאו אוקימנא (לא פירשנוה) בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן!? וכפי שדחתה הגמרא לעיל את הראיה ממשנתנו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב