פרשני:בבלי:קידושין י א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין י א

חברותא[edit]

אמר תירץ רבי זירא תירוץ:
אמנם לענין נערה המאורסה, אין הבדל בין בעילת הבעל לבעילת אחר. אבל יש הבדל ביניהם לענין נערה שאינה מאורסה -
האונס או המפתה נערה בתולה, משלם קנס חמישים שקלים לאביה. ודין זה נאמר בנערה בתולה בלבד, ולא בבעולה.
ומודה רבי לענין קנס, דעשרה אנשים שבאו על בתולה שלא כדרכה, דין כל אחד מהם הוא כדין הבא על הבתולה, וכולהו משלמי, וכולם משלמים קנס (וטעם הדבר יבואר בסמוך).
ולפיכך נאמר "בעולת בעל", לומר, שכאשר יש לה בעל, היא נעשית "בעולה" על ידו אף אם בא עליה בעלה ביאה שלא כדרכה. אבל בביאה על ידי אחר, בעודה פנויה, אינה נעשית בעולה אלא רק בביאה כדרכה.  300  ומקשינן: מאי שנא מקטלא, מדוע דין הקנס על ביאה בנערה שאינה מאורסה, הוא שונה מדין עונש המיתה על ביאה בנערה המאורסה?

 300.  לשון הגמרא קשה: הרי יוצא מדברי הגמרא שאין כל חילוק בין ביאת הבעל לביאת אחר, אלא, לענין מיתה - ביאה שלא כדרכה עושה אותה בעולה ואפילו בביאת אחר, ואילו לענין קנס ביאה שלא כדרכה אינה עושה אותה בעולה. (ואין שייך שם בעילת בעל כלל שהרי היא פנויה!) ויש לומר: רבי סובר שנערה שהתארסה והתגרשה ונאנסה, יש לה קנס. כדעת רבי עקיבא (כתובות לח) ושלא כדעת רבי יוסי הגלילי (שם). ולפיכך רבי אמר "בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה", כלומר: אפילו לענין קנס אם בא עליה הבעל שלא כדרכה והתגרשה, הרי היא בעולה והאנס פטור מלשלם קנס. (על פי המקנה בתוספת הסבר. ועיין שם). ועיין תוספות ר"י הזקן.
כלומר, מנין לנו שדברי הכתוב "בעולת בעל", שאפילו בביאה שלא כדרכה היא נעשית "בעולה", מתייחסים רק לגבי עונש המיתה בלבד, ואינם מתייחסים גם לענין הקנס?
ומתרצינן: שאני התם, דין מיתה שונה הוא, משום דאמר קרא בענין העונש של האונס נערה בתולה מאורסה (דברים כב, כה כו): "ומת האיש אשר שכב עמה, לבדו. ולנערה לא תעשה דבר".
המילה "לבדו" מיותרת היא, שהרי נאמר בהמשך "ולנערה לא תעשה דבר". ומכאן למד רבי, שרק אדם אחד שבא על נערה בתולה מאורסה נסקל, ולא יותר.
ומכאן, שאם אחד בא עליה בהיותה מאורסה, אפילו שלא כדרכה, והתחייב עונש סקילה, הרי מכאן ואילך היא נחשבת "בעולה", והבא עליה נהרג בחנק.
אך רק לגבי עונש מיתה גילתה התורה במיעוט מיוחד, "לבדו", שאפילו בביאה שלא כדרכה היא נעשית בעולה, ומעתה אין חייבים עליה סקילה אלא חנק. אך לגבי קנס בפנויה, גם אחר שבא עליה אדם ביאה שלא כדרכה היא עדיין נחשבת בתולה.
ומקשינן על רבנן, החולקים על רבי, וסוברים שאפילו לענין עונש מיתה בסקילה אין הנערה נעשית בעולה על ידי ביאה שלא כדרכה, על ידי אחר:
ורבנן, האי "לבדו" - מאי עבדי ליה, מה דרשו ממנו?
ומתרצינן: מבעי להו לכדתניא, הפסוק נצרך כדי להשמיענו את הדין המובא בברייתא דלהלן:
נאמר (דברים כב כב) בענין אדם שבא על אשת איש "ומתו גם שניהם".  301 

 301.  מאחר שנאמר "ומתו" מובן שהפסוק מתייחס לשניהם, ולא לאחד מהם, נמצא שהמילים "גם שניהם" מיותרות. הריטב"א כתב שהפסוק "ומתו גם שניהם" מדבר במי שבא על אשת איש, ואילו הגמרא מתייחסת למי שבא על נערה המאורסה, ולפיכך יש לגרוס בגמרא "והוצאתם את שניהם", שפסוק זה נאמר בפרשת נערה המאורסה (דברים כד כד). ודברי הריטב"א הם לשיטתו, המובאת להלן בהערה הבאה. אבל מתוספות י א ד"ה עד מוכח שגרסו כגירסתנו. ועיין מאירי ושיטה לא נודע למי.
ופסוק זה מלמד שאין הם נהרגים עד שיהיו שניהם שוין כאחד. שיהיו שניהם בני עונשין, הראויים להענש במיתה. אבל גדול הבא על הקטנה פטור, כיון שהקטנה פטורה,  302  אלו דברי רבי יאשיה.

 302.  כך פירש רש"י. ותוספות הבינו מדבריו שגדול הבא על הקטנה פטור לגמרי. וכן כתוב בפירוש ברש"י ערכין ז א. ולפיכך הקשו עליו מדברי הגמרא להלן, ששנינו "בת שלש שנים ויום אחד, אם בא עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה, והיא פטורה". (והמאירי מתרץ שאכן המשנה הזאת סוברת כרבי יונתן, וכן כתבו תוס' בשם יש מפרשים"). אך הריטב"א פירש על פי דברי רש"י, שגדול הבא על הקטנה פטור רק ממיתת סקילה החמורה שנאמרה בנערה המאורסה, אך הוא חייב במיתת חנק כדין הבא על אשת איש (וזהו לשיטתו בהערה הקודמת, שהגמרא כאן דורשת את הפסוק "והוצאתם את שניהם" שנאמר בענין נערה המאורסה". אבל לגירסא שלפנינו אין לומר כדברי הריטב"א). ועיין תוספות וראשונים.
אבל רבי יונתן אומר: נאמר בענין האונס את הנערה המאורסה: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו".  303 

 303.  הבא על נערה המאורסה מדעתה, שניהם נסקלים. ואילו הבא עליה באונס הוא לבדו נסקל. והמילה "לבדו" מיותרת מאחר שנאמר בהמשך הכתוב "ולנערה לא תעשה דבר" (רש"י). ולפיכך רבי יונתן דורש את המילה "לבדו", ללמד שאפילו אם בא על קטנה שהיא פטורה ממיתה, בכל זאת הוא חייב.
המילה "לבדו" מלמדת שאפילו כאשר היא קטנה ואינה ראויה לחיוב עונשין, בכל זאת מת האיש הבא עליה, לבדו.
ורבנן, שנחלקו על רבי, סוברים כרבי יונתן, שהמילה "לבדו" באה ללמד שאף גדול הבא על קטנה המאורסה נסקל. ולפיכך המילה "לבדו", אינה נדרשת למעט מעונש סקילה את הבא על הנערה שנבעלה שלא כדרכה.
עד כאן הגמרא עסקה בבירור הדרשות לדעת רבי, שלמד את דין קדושי ביאה מ"ובעלה".
ועתה הגמרא חוזרת לדון בדברי רבי יוחנן, לעיל, שלמד את דין קידושי ביאה מהכתוב "בעולת בעל".
הרי רבי דורש מהכתוב "בעולת בעל", שרק הבעל עושה אותה בעולה אפילו אם בא עליה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה. אבל רבי יוחנן דורש את הכתוב הזה ללמד על קידושי ביאה.
ואם כן יש לדון: ורבי יוחנן, האי סברא - מנא ליה!? מנין נלמד, לדעת רבי יוחנן, שהבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ולא אחר?
ומתרצינן: אף על פי שרבי יוחנן דרש את הכתוב "בעולת בעל", ללמד על קידושי ביאה, עדיין יש ללמוד ממנו ענין זה, באמצעות דרשה נוספת -
שהרי אם כן, אם אכן הכתוב בא רק כדי ללמד על קידושי ביאה, נכתוב קרא, היה ראוי לכתוב לומר "בעולת איש"!  304 

 304.  אולי כוונת הגמרא שעדיף לומר "בעולת איש" מפני שבדרך כלל נאמר בתורה "אשת איש" ולא "אשת בעל". ואולי כוונת הגמרא שהלשון "בעל" מורה על בעילה, ולפיכך עדיף לומר "איש" שמשמע אף שלא על ידי בעילה.
מאי, מדוע נקט הכתוב בלשונו "בעולת בעל"? - לומר, שדוקא על ידי הבעל היא נעשית בעולה בביאה שלא כדרכה,  305  ולא על ידי אחר.

 305.  לפיכך הכתוב נקט "בעל" מלשון בעילה, לומר שרק בעילתו נחשבת בעילה. ובהכרח שהכתוב מדבר רק בבעילה שלא כדרכה, אבל בעילה כדרכה בודאי עושה אותה בעולה, שהרי נעקרו בתוליה.
ושמע מינה תרתי. יש לנו ללמוד מדברי הכתוב את שתי ההלכות: א. קידושי ביאה. ב. הבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ולא אחר.
ועתה הגמרא מסתפקת במי שמקדש אשה בביאה, באיזה שלב של הביאה הוא קונה אותה לאשה:
איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש: האם תחילת ביאה קונה באירוסין,  306  או סוף ביאה קונה?  307 

 306.  כך פירש רש"י. ובא להדגיש שאם נאמר שביאה עושה נישואין ולא רק אירוסין בלבד (והגמרא להלן בסמוך מסופקת בדבר), אזי אין ספק שלענין הנישואין בודאי אין תחילת ביאה קונה אלא גמר ביאה. חידושי הגר"ש שקאפ. וכן דעת הריטב"א כאן. אבל מתוספות (יבמות נט א ד"ה הא לא) ומשאר הראשונים (כאן) מוכח שלדעתם אם נאמר שביאה עושה נישואין אף בזה הגמרא הסתפקה שמא תחילת ביאה קונה.   307.  לדעת הריטב"א גמר ביאה היינו גמר ביאה ממש, ותחילת ביאה היינו נשיקת אבר או הכנסתו (ד"ה אמר אמימר). לדעת רבנו תם, הגמרא כאן מדברת על הכנסת העטרה, והספק הוא אם תחילת הכנסת העטרה קונה או סופה (תוספות ד"ה כל הבועל).
ויש נפקא מינה בשאלה זו, לענין שתי אפשרויות: האחת, כגון שהערה בה,  308  שעשה בה רק תחילת ביאה, ותוך כדי ביאה היא פשטה ידה, וקבלה קידושין מאדם אחר, לפני שהספיק לגמור את ביאתו בה.

 308.  א. נאמר בענין הבא על הנדה (ויקרא כ): "ואיש אשר ישכב את אשה דוה, את מקורה הערה". מכאן שהעראה בעריות אסורה (יבמות נד א). ונחלקו במסכת יבמות נה ב מה היא אותה העראה: יש אומרים: העראה זו נשיקת אבר (נגיעה בלבד), וגמר ביאה זו הכנסת עטרה. ויש אומרים: העראה זו הכנסת עטרה, וגמר ביאה היינו גמר ביאה ממש. לדעת רבנו תם ספק הגמרא כאן הוא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה. והספק הוא האם תחילת ההכנסה קונה או סופה. ולדעת הריטב"א בודאי "גמר ביאה" שהוזכר כאן היינו גמר ביאה ממש. וכמו בהערה הקודמת. ב. הראשונים הקשו: מדוע הגמרא מעמידה אפשרות באופן שאינו שכיח, כגון שפשטה ידה וקבלה קידושין באמצע הביאה לפני שסיים את ביאתו, ולא אמרה בפשטות: מי שעשה באשה רק תחילת ביאה ולא גמר ביאתו, האם קנה אותה, או לאו! ועיין להלן הערה 313.
אם תחילת ביאה קונה, הרי היא מקודשת למקדש בביאה, לפי שקידושיו חלו תחלה, ואין מעשה הקידושין לשני כלום. אבל אם נאמר שרק גמר ביאה קונה, אזי היא מקודשת לשני, שהרי קידושיו חלו לפני גמר ביאה של הראשון.
אי נמי, האפשרות השניה היא, לענין כהן גדול, דקא קני בתולה בביאה.
היות ונאמר בתורה בענין נישואי כהן גדול (ויקרא כא יד): "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה". מלמד הכתוב שאשה בעולה אסור לו לכהן גדול לקחתה לאשה, ואפילו אם בעל אותה הכהן הגדול בעצמו לפני הקידושין, אסור לו לקחתה לאשה.
אולם, הכהן הגדול מותר לו לשאת אותה ולבוא עליה אפילו לאחר שנבעלה לו, אם הבעילה הראשונה היתה אחר הקידושין.  309 

 309.  שנאמר (ויקרא כא): "והוא אשה בבתוליה יקח". כלומר: בשעת הלקיחה צריך שיקח בתולה ולא בעולה. ואם בשעת הלקיחה היא היתה בתולה, אזי לא איכפת לנו שאחר כך היא נבעלה והרי מותרת לו. (על פי הגמרא ביבמות נט א). הגמרא במסכת יבמות (שם) מסתפקת אם ה"קיחה" המוזכרת בכתוב ("יקח") היא אירוסין או נישואין. ומסקנת הגמרא שלענין דברים מסוימים "קיחה" היינו קיחת אירוסין, ולענין דברים אחרים "קיחה" היינו קיחת נישואין (עיין שם). ולענין איסור בעולה, נחלקו הראשונים אם "קיחה" היינו קיחת אירוסין או קיחת נישואין. ראה להלן הערה 311.
ומעתה יש להסתפק, האם מותר לכהן גדול לקדש אשה בביאה:  310  אם תחילת ביאה קונה, מותר לו לקדש אשה בתולה בביאה, שהרי מתחילת הביאה היא מתקדשת, ומיד היא אשתו, ומותר לו להמשיך בביאה, כי שוב אינה נאסרת עליו מצד "בעולת עצמו", שהרי באותה השעה שהוא בא עליה, מיד היא נעשית אשתו, ובאותה שעה היא היתה בתולה.  311 

 310.  רש"י, ר"ן.   311.  תוספות (יבמות נט א ד"ה הא לא) דייקו מדברי הגמרא כאן שלענין איסור בעולה לכהן גדול, האיסור נקבע בשעת הקידושין. כלומר, אם בשעת הקידושין הוא מקדש בעולה, הרי זה אסור. אבל אם לא היתה בעולה לפני הקידושין, אין איסור לקדשה ולבוא עליה למרות שהיא נעשתה בעולה לפני הנישואין (וכן כתב הריטב"א בפירושו השני כאן. ועיין מה שהקשו תוספות שם). אולם יש אומרים שהאיסור נקבע בשעת הנישואין (רמב"ן ורשב"א, וריטב"א בפירוש ראשון), ולפיכך הוקשה להם: אפילו אם תחילת ביאה קונה, הרי אינה נשואה אלא ארוסה, ומדוע היא מותרת לכהן גדול? ונאמרו על כך שלשה תירוצים בראשונים: (א) הגמרא כאן סוברת שביאה עושה נישואין (רשב"א, אבל עיין לעיל הערה 306). (ב) מדובר באופן שנכנסה לחופה ואחר כך נבעלה, נמצא שבשעת הביאה של הקידושין היא נעשית נשואה (ריטב"א). (ג) מדובר באופן שנכנסה לחופה, ונבעלה תחת החופה לשם קידושין. ומשעה שבא עליה נעשית נשואה (רשב"א). (ועיין באחרונים שנחלקו אם חופה שלפני קידושין עושה נישואין, עיין משנה למלך אישות י ב, ושער המלך שם בקונטרס חופת חתנים סעיף ח. ועיין הערת המהדיר על הריטב"א 912).
אבל, אם נאמר שרק סוף ביאה קונה, אסור לו לקדש בביאה. כי כבר משעת ההעראה נושרים בתוליה,  312  והיא נעשית בעולה בלי שתעשה לאשתו. ולכן, אסור לו לסיים את ביאתו, ולקדשה בסוף הביאה, שהרי בשעה שהוא מקדשה, בסוף הביאה, היא כבר אסורה עליו משום "בעולת עצמו".

 312.  כן נראה מדברי הריטב"א (בד"ה אמר אמימר ומטעם זה כתב שאין לומר שתחילת ביאה שהוזכרה בסוגיתנו היינו נשיקת אבר). לדעת רבינו תם (הובא לעיל בהערה 307) תחילת ביאה היינו תחילת הכנסת אבר, וקשה: הרי אין בכך הסרת בתולים! עיין קובץ שיעורים אות פב, ועוד.
ולכן יש להסתפק: מאי, אימתי האשה נקנית לבעלה אם מקדשה בקידושי ביאה, בתחילת הביאה או בסופה?
אמר אמימר משמיה דרבא: כל הבועל אשה - דעתו על גמר ביאה.
לפיכך גמר ביאה קונה, ולא תחילתה.
ולפי זה, אם קבלה קדושין מאדם אחר אחרי העראה, הרי היא מקודשת לשני.
וכמו כן, כהן גדול אסור לו לקדש אשה בביאה, מאחר שההעראה, גם כשהיא נעשית לשם קידושין, אינה קונה. וכשמקדשה בשעה שהוא גומר ביאתו, הרי היא כבר "בעולת עצמו" מחמת ההעראה, שהשיר בתוליה. ונמצא שבסוף הביאה, היא אסורה עליו.  313 

 313.  היינו אם לבסוף גמר את ביאתו. אבל המערה ואינו גומר את ביאתו, בודאי דעתו על תחילת ביאה, ותחילת ביאה קונה (תוספות בשם רשב"א, ומובא בראשונים ובשלחן ערוך אבן העזר לג ב). וכן, מי שפירש שדעתו לקדש בתחילת הביאה, קנה בתחילת ביאה. (תוספות בשם ריב"ם, ומובא בראשונים ובשלחן ערוך שם). ועיין עוד בתוספות ובראשונים. לעיל בבעית הגמרא אמרינן: "נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר". והקשו הראשונים: מדוע הגמרא לא נקטה נפקא מינה מצויה יותר, שלא גמר את ביאתו? ותירצו על פי דברי התוספות הללו: אם הערה ולא גמר את ביאתו, אין ספק שתחילת ביאה קונה (מאחר שביאת קידושין הוקשה לביאת עריות שאסורה בהעראה. יבמות נה ב). ובעיית הגמרא כאן היא דוקא באופן שגמר את ביאתו, שאז הספק הוא האם דעתו על תחילת ביאה או על גמר ביאה.
ומביאה הגמרא ספק נוסף בענין קידושי ביאה:
איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש, בענין המקדש אשה בביאה:
האם ביאה זו, שהיא קנין קידושין באמצעות מעשה אישות (ואין היא קנין רגיל בכסף או בשטר), אף נישואין היא עושה, שהיא גם משמשת במקום החופה הנעשית אחר קידושי כסף או שטר.  314  או קנין אירוסין בלבד היא עושה, כמו קנין כסף וכשטר?

 314.  מדוע עלה בדעת הגמרא לומר שביאה עושה נישואין יותר מאשר כסף או שטר? הר"ן (לעיל על דברי אמימר "כל המקדש דעתו על גמר ביאה) הוכיח מכאן שפשוט לגמרא שביאה בפני עצמה עושה נישואין. ולפיכך הגמרא הסתפקה האם די בביאה אחת לעשות את הקידושין והנישואין יחד, או שביאה עושה נישואין רק לאחר שכבר נעשו הקידושין קודם לכן. ואף על פי שלא מצאנו בפירוש שביאה עושה נישואין, יש ללמוד זאת מחופה, כי מאחר שחופה שהיא לצורך ביאה קונה, כל שכן שביאה עצמה תקנה! ונראה שדבריו הם לשיטתו בתחילת מסכת כתובות שחופה היינו יחוד. או הכנסה לרשותו לשם נישואין. אבל עיין ברמ"א אבן העזר נה א שהביא דעות אחרות מה היא חופה, ובריטב"א כאן למד שביאה עושה נישואין מיבמה. עיין שם. ובשלחן ערוך אבן העזר נה א פסק שביאה שלאחר קידושין עושה נישואין. אך יש אומרים שביאה בפני עצמה אינה עושה נישואין. (עיין בראשונים לעיל על דברי אמימר הנ"ל, ובהג' הגר"א אהע"ז לג ה). ועיין פני יהושע.
ויש נפקא מינה משאלה זו לכמה עניינים:
(א) ליורשה. כי רק לאחר הנישואין יורש הבעל את אשתו הנשואה כשמתה, אך אינו יורש את הארוסה.
(ב) וליטמא לה. כהן שאשתו מתה, אם היא היתה אשתו מן הנשואין מותר להטמא לה, ואם היתה ארוסתו בלבד, אסור לו להטמאות לה.
(ג) ולהפר נדריה. אחר האירוסין אבי הנערה והארוס מפירין את נדריה יחד. ואילו לאחר הנישואין הבעל מפר את נדריה לבדו.  315 

 315.  יש נפקא מינה בין נישואין לאירוסין לעוד כמה דברים. כגון לענין שהבעל זכאי במציאת אשתו ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, מן הנישואין. מה שאין כן בארוס (כמבואר בגמרא בסמוך). אלא שהגמרא קיצרה כאן, עצמות יוסף. (ועיין מגיד משנה אישות י א, ומאירי כאן. ועיין ס' בירורי השיטות).
אי אמרת ביאה גם נשואין עושה, אזי אם מתה, הבעל יורשה, ומיטמא לה אם הוא כהן, ומיפר את נדריה בלא האב.
ואי אמרת ביאה רק אירוסין עושה, אם מתה בלא נישואין אינו יורשה, ואינו מיטמא לה אם הוא כהן, ואינו מפר את נדריה בחייה בלא אביה.
ולכן יש לשאול: מאי? מה עושה הביאה, אירוסין בלבד או גם נישואין?
אמר אביי: תא שמע, בוא ושמע ראיה ממשנה, שביאה עושה אירוסין בלבד:
לפי ששנינו במשנה (כתובות מו ב): האב זכאי בבתו, בעודה קטנה או נערה,  315א  בקדושיה.

 315א.  רש"י כתובות מו ב.
שבידו לקדשה בכסף, ויהיה הכסף שלו.
ובידו לקדשה אף בשטר.
ובידו למסור אותה לקידושין בביאה, אפילו בעל כרחה.  316 

 316.  על פי רש"י לעיל ג ב, ד"ה זכאי בבתו (וכן בכתובות מו ב). ועיין בתוספות ובהערותנו שם.
וזכאי  317  האב במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.

 317.  כלומר, אפילו לאחר שהאב קידש את בתו עדיין הוא זכאי במציאתה וכו'. (מאירי, וכן מוכח מתוספות הרא"ש והריטב"א להלן על שאלת הגמרא "קתני ביאה וקתני נשאת"). אבל יש מפרשים שהמשנה חזרה ואמרה: "וזכאי" במציאתה וכו' למרות שכבר נאמר לעיל: "זכאי" בבתו בקדושיה וכו' מפני שמה ששנינו זכאי במציאתה זהו דבר בפני עצמו ואינו מתייחס לאב שקידש את בתו. אלא כל בת אביה זכאי במציאתה. (תוספות יום טוב כתובות פרק ד' משנה ד', וכן כתב מהר"י בירב בשם הראב"ד וראה להלן הערה 319).
ואם התארסה, אך עדיין לא נישאה,  318  ולא בגרה, אזי אם רצה הארוס לגרשה, האב מקבל את גיטה.

 318.  כך נראה מדברי רש"י. ומכאן שנערה שנשאת אין אביה מקבל את גיטה. וכן כתב רש"י כתובות מו ב. ומסקנת תוספות שאפילו קטנה שנשאת אין אביה מקבל את גיטה. אבל עיין גליון הש"ס על תוספות. ועיין ספר בירורי השיטות שם.
אך יש הגבלה בזכויותיו של האב בבתו.
ולכן, אם הבת ירשה קרקעות מאב אמה, הם שלה לחלוטין, והאב אינו אוכל אפילו את פירות הקרקע בחייה, למרות שהיא ברשותו, ואין היא דומה לאשה נשואה, שפירות רכושה שייכים לבעלה.
ורק אם היא מתה הבת בחיי אביה, יורש האב ממנה את הקרקעות.
ואם נישאת הבת - יתר עליו (על האב) הבעל, שהוא זוכה בכל הזכויות שיש לאב, אך יש לו זכות נוספת, שאם ירשה אשתו קרקע, הבעל אוכל פירות שגדלו שם משנשאת, בחייה.
וכל שכן לאחר מותה, שאז הוא יורש את הקרקע עצמה, והיא שלו, ופשוט שהוא אוכל את הפירות מהקרקע שלו.
עד כאן דברי המשנה במסכת כתובות (מו ב)
ומדברי המשנה הללו, יש ללמוד שביאה עושה קידושין בלבד, ולא נישואין.
שהרי קתני בתחלת המשנה קידושי ביאה. ואחר כך קתני נשאת. משמע שקידושי ביאה שהוזכרו לעיל אינם מקנים לבעל את זכות אכילת הפירות, אלא אם כן נישאת לו. ומכאן שביאה עושה אירוסין בלבד.  319 

 319.  תוספות ר"י הזקן. (ואילו לא הוזכרה הביאה לעיל במשנה היה אפשר לפרש ש"נשאת" היינו אחר קידושי כסף, אבל מאחר ששנינו לעיל "ביאה" וכאן שנינו "נשאת" ולא שנינו "ואם נתקדשה בביאה" הרי משמע שקידושי ביאה אינן כנישואין). ובתוספות הרא"ש פירש שהגמרא מוכיחה מן הרישא ששנינו "האב זכאי בבתו בקדושיה:. בביאה וזכאי במציאתה ומעשה ידיה ובהפרת נדריה. ומקבל את גיטה" עד שתנשא - ומכאן שאפילו לאחר הביאה האב זכאי בדברים הללו. ובעל כרחך שביאה אינה עושה נישואין. שהרי משנשאת אין לאביה רשות בה. (כלומר, מאחר ששנינו "נשאת יתר עליו הבעל" משמע שכל הדברים ששנינו לעיל בזכויות האב אינן עוברות לרשותו של הבעל אלא על ידי נישואין ולא על ידי ביאה השנויה לעיל, והגמרא מתרצת על כך. "כי קתני נשאת אשארא", כלומר, דוקא לענין קידושי כסף ושטר אין זכויות האב עוברות לרשות הבעל בלא נישואין, אבל לענין ביאה, אף בלא נישואין אחרים זכויות האב עוברות לידי הבעל. ונראה שתוספות הרא"ש פירש שמה ששנינו "וזכאי במציאתה" וכו' אינו המשך לרישא שקידשה בביאה, (וכדעת הראב"ד ותוספות יום טוב הנ"ל הערה 317), ולפיכך הגמרא לא יכלה להקשות מדברי הרישא בפני עצמה, אלא מכח מה ששנינו בסיפא "נשאת". אבל הריטב"א הבין שמה ששנינו "וזכאי במציאתה" וכו' זהו המשך לתחילת המשנה, ומדובר בהתקדשה בכסף, בשטר, או בביאה. ולפיכך הוקשה לו: מדוע הגמרא מקשה ממה ששנינו בסיפא "נשאת"? הרי גם בלא זה יש להוכיח ממה ששנינו ברישא שאם התקדשה בביאה האב זכאי במציאתה וכו'. ובכל הדברים הללו אין האב זכאי משנשאת! ועיין שם, ובשיטה לא נודע למי, ומהר"י בירב, ועצמות יוסף, ומהרי"ט. ומהרש"א על תוד"ה ומקבל את גיטה).
ודוחה הגמרא את ראיית אביי: יתכן שביאה עושה אף נישואין.
וכי קתני "נישאת" - אשארא.
מה ששנינו "ואם נישאת", ומשמע שצריך נישואין אחרים, מלבד הקידושין הראשונים, מתייחס רק לקידושי כסף ושטר. אבל לעולם בקידושי ביאה אין צורך בנישואין אחרים, והביאה עצמה עושה גם את חופת הנישואין.
וחוזרת השאלה: האם ביאה עושה אירוסין בלבד, או אף נישואין?
אמר רבא: תא שמע, בוא ושמע ראיה ממשנה אחרת, שביאה עושה אירוסין בלבד.
לפי ששנינו במסכת נדה (מד ב): תינוקת עד גיל שלש, אין ביאתה נחשבת ביאה כלל, ומי שבא עליה נחשב כ"נותן אצבע בעין". אבל, משנעשתה בת שלש שנים ויום אחד, ביאתה נקראת ביאה.
ולפיכך, הרי היא מתקדשת בביאה, מדעת האב.
וכן, אם מת בעלה, ובא עליה היבם (אחי בעלה), קנאה בביאה.  320  וכן, אם קיבל אביה קידושין עבורה, מעתה כל האנשים האחרים הבאים עליה חייבים מיתה משום אשת איש.  321   322 

 320.  לפני שהיבם בא עליה אינה נחשבת אשתו גמורה, אלא "זקוקתו" (שהיא זקוקה לכך שהיבם יבוא עליה ויקיים בה את מצות היבום), ואם היבם אינו רוצה ליבמה, אינו יכול לגרשה בגט, אלא בחליצה (דברים כה), ואם היבם בא עליה כשהיא בת שלש שנים ויום אחד קנאה לאשה, ומכאן ואילך היא מתגרשת בגט ולא בחליצה. אבל פחות מבת שלש אין ביאתה ביאה ואינה נקנית ליבם. ואם בא לגרשה בגט אינו יכול, אלא ימתין עד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויבעול. או שימתין עד שתביא שתי שערות ויגרש בגט. רש"י סנהדרין נה ב. ועוד, שאם בא עליה לאחר שלש שנים זוכה בנכסי אחיו, ויורשה ומיטמא לה. רש"י נדה מד ב.   321.  הראשונים הקשו: שנינו להלן בהמשך הברייתא: "ואם בא עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה", ואם כן מדוע התנא הוצרך לומר "וחייבין עליה משום אשת איש"? הרי אשת איש היא בכלל שאר העריות! עיין תוספות, ורשב"א בשם רש"י, וריטב"א ושיטה לא נודע למי.   322.  פחות מבת שלש שנים ויום אחד, קדושי כסף (ושטר) שלה נחשבים קידושין, והבא עליה לאחר שלש שנים נהרג משום שבא על אשת איש, אבל הבא עליה בתוך שלש שנים אינו חייב מיתה, למרות שהיא אשת איש, מפני שאין ביאתה ביאה. (רש"י סנהדרין נה ב).
וכן, אם היתה נדה,  323  ובא עליה אדם בנדתה, הרי היא מטמאה את בועלה כדין טומאת בועל נדה, שיש בו טומאה יתירה יותר מהנוגע בה.

 323.  תנוקת, אפילו בת יום אחד מטמאת בנדתה שנאמר (ויקרא טו): "ואשה כי תהיה זבה". והאות ו' (שבמילה "ואשה") מיותרת, ובאה לרבות תינוקת בת יום אחד. נדה לב ב. הנוגע בנדה, טמא טומאת ערב (טמא בו ביום, וטובל, ונטהר בערב), אבל הבועל את הנדה הרי זה טמא שבעת ימים (כמבואר בתורה ויקרא טו), וטומאתו חמורה כמבואר בגמרא להלן. הבא על נדה כשהיא קטנה פחות מבת שלש שנים, אין ביאתו נחשבת ביאה, והרי הוא כנוגע בה בלבד. ולפיכך הוא טמא טומאת ערב בלבד. וטומאתו היא טומאה קלה כטומאת מגע, ואינה חמורה כטומאת הבועל.
שהנוגע בנדה טמא רק יום אחד, וטומאתו היא טומאה קלה,  324  שאינו מטמא אדם וכלים. ואילו הבועל את הנדה טמא שבעת ימים, שנאמר (ויקרא טו): "ואם שכוב ישכב איש אותה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים".  325 

 324.  הנוגע טמא בתורת "ולד הטומאה" (רמב"ם מטמא משכב ומושב ג ג). "ולד הטומאה" מטמא רק אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים (שם הלכה ב). ועוד, שאין בו את החומרא (שנאמרה בבועל נדה) המובאת בגמרא להלן בסמוך.   325.  רש"י.
וטומאתו חמורה עד כדי כך,  326  שיש כח בטומאתו -

 326.  בועל נדה הוא אב מאבות הטומאה של תורה, והוא מטמא אדם וכלים: אדם - במגע ובמשא, וכלים - במגע. בניגוד ל"ולד הטומאה", שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג א-ב). כמו כן, בועל נדה מטמא בהיסט (רמב"ם שם). ומטמא משכב ומרכב. כפי שיתבאר בגמרא מיד בסמוך.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב