פרשני:בבלי:נדרים ד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים ד ב

חברותא[עריכה]

דסלקא דעתך אמינא, הואיל  ואם גילח הנזיר על אחת משלשתן, משלשת הקרבנות שהוא חייב (עולה, חטאת ושלמים), יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחכות עם תגלחתו עד שיקריב את כל שלשת הקרבנות שהוא חייב בהם, אם כן לא הקפידה התורה על הבאתם מיד עם סיום הנזירות, ולכן לא ליעבור הנזיר עליה, על עיכוב הבאת קרבנות הנזיר, בבל תאחר -
לכן קא משמע לן ההיקש שיש בל תאחר על עיכוב בהבאת קרבנות הנזיר.
ואיבעית אימא: מאי חדושיה של נזיר? - משום דלא מתפיסו לחטאת הנזיר בנדר.
והא דקא קשיא לך, הרי כל חטאת חלב אין להתפיסה בקרבן חטאת אלא אם כן חטא, ומה חידוש לקולא יש בחטאת נזיר!? -
תשובתך: חטאת חלב - קאתיא לכפרה, כיון שהיא באה לכפרה, חייב האדם להביאה כדי להתכפר, ויש בכך חומרא, שהיא מאזנת את הקולא שאי אפשר להתפיס חטאת חלב אם לא חטא.
אבל חטאת נזיר - למאי אתיא? הרי היא אינה באה לכפר על חטא, ומדוע שלא יוכל אדם להתפיס בהמה בחטאת נזיר גם אם אינו נזיר? וכיון שיש קולא בדבר, היה מקום לומר שאין בה בל תאחר, והוצרך ההיקש לומר שגם בה יש בל תאחר.
אך מקשה הגמרא: הרי חטאת שמביאה יולדת, דלא אתיא לכפרה, ויש בה קולא, שאין אדם יכול להתפיס בה חטאת, ובכל זאת עבר עלה משום בל תאחר. וזאת, מבלי צורך בהיקש לגלות על כך. ואם כן, מדוע הוצרך הכתוב בנזיר לחדש שיש בו בל תאחר.  1 

 1.  רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס נשאר בצריך עיון, מנין יודעת הגמרא שיש בחטאת יולדת בל תאחר יותר מאשר בחטאת נזיר! ?
ומשנינן: ההיא חטאת של יולדת, יש בה חומרא מצד אחר, דקא שריא לה שהיא מתירה ליולדת למיכל בקדשים. כי עד שאין היולדת מביאה את קרבן חטאת יולדת אסורה היא לבוא אל המקדש ולאכול בשר קדשים. ואילו חטאת נזיר יש בה רק צד קולא, שהרי אין היא מתירה דבר, ולכן הוצרך הכתוב לומר שבכל זאת עוברים עליה בבל תאחר.
אמר מר בברייתא: ומה נדרים - האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות - האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.
והוינן בה: למה לי היקשא של נזיר לנדרים שיכול האב להפר נזירות בתו והבעל את נזירות אשתו? -
תיתי תלמד זאת בלימוד רגיל של "מה מצינו" מנדרים! כמו שבנדרים מפר האב והבעל, כך גם בנזירות, שהרי יסוד הנזירות הוא נדר.
ומשנינן: דילמא דוקא גבי נדרים הוא דמיפר האב או הבעל, משום דלא אית ליה קיצותא. והיינו, שאיפשרה התורה לאב ולבעל להפר היות ואין לנדר קיצבת זמן והוא איסור לעולם.
אבל גבי נזירות, דאית ליה קיצותא, שיש זמן קצוב לנזירות, דסתם נזירות הוא ל' יום - אימא לא איפשרה התורה להפר, אלא ימתינו עד כלות ימי הנזירות -
קא משמע לן הכתוב שגם את נדר הנזירות מפר האב והבעל.  2 

 2.  האור שמח מבאר את מהלך הגמרא בהוה אמינא ובמסקנא, שהוא תלוי בשאלה האם כאשר מפר האב או הבעל את נדרי אשתו או נזירותה, הוא "מיגז גייז", כאילו הוא חותך את חלותו של הנדר מכאן ולהבא, או "מיעקר קעקר", שעוקר את נדרה כאילו לא נדרה מעיקרא. כי אם נאמר שאין הבעל עוקר את הנדר אלא רק חותכו ומתירו מכאן ולהבא, הרי זה מועיל רק בנדר ולא בנזירות. כי גם אם יפר לה את נזירותה מכאן ולהבא, תשוב ותתפשט הנזירות שהיתה קיימת לפני שהפר לה, ותחול על כל שלשים היום, בדומה למי שמקבל על עצמו נזירות ליום אחד, שמתפשטת הנזירות של היום האחד לכל שלשים הימים, היות וגדר נזירות הוא שלשים יום. דהיינו, שלא יתכן לחתוך נזירות באמצעה, כי עצם קיומה של הנזירות עד עתה, ימשיך את קיומה, גם לאחר ההפרה, עד שימלאו לה שלשים יום, היות ונזירות זמנה קבוע לשלשים יום, ולא תיתכן מציאות שתהיה נזירות חמשה עשר יום! אך מסקנת הגמרא היא, שהבעל עוקר את הנדר מעיקרו, והרי זה כאילו לא נדרה כלל בנזיר, ולכן יכולים הבעל או האב להפר את נדר נזירותה.
שנינו במשנה: האומר לחבירו מודר אני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך.
אמר שמואל: בכולן, בכל הלשונות הללו - אינו נאסר עד שיאמר בנוסף להם, גם את הלשון שבסוף המשנה - "שאני אוכל לך", או "שאני טועם לך".
מיתיבי לשמואל מברייתא, ששנינו בה: א. האומר לחברו מודר אני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך - הרי זה אסור.
ב. שאני אוכל לך, שאני טועם לך - הרי זה אסור!
ומשנינן: הכי קתני בברייתא:
א. האומר לחברו: מודר אני ממך, או מופרשני ממך או מרוחקני ממך.
ב. במה דברים אמורים שמודר אני ממך וכדומה אסור - באומר בסיום דבריו: שאני אוכל לך, שאני טועם לך.
ומקשינן: והתניא איפכא, שנשנו דברי הברייתא בצורה הפוכה, בהקדמת דברי הסיפא לרישא, כך שאי אפשר לומר שהסיפא היא השלמת דברי הרישא:
דתניא: שאני אוכל לך שאני טועם לך - אסור.
מודרני ממך, ומופרשני ממך, מרוחקני ממך - הרי זה אסור!
ומשנינן: תני להאי ברייתא הכי: "שאני אוכל לך" אסור, ובלבד שכבר הקדים ואמר "מודרני ממך".
ומקשינן: אי הכי, היינו ממש דברי הברייתא שהובאו ברישא (דהיינו הברייתא הקודמת, ולא "רישא" כפשוטו), ומה באה ברייתא זו להוסיף?!
ועוד, זה שכפל התנא ואמר "אסור" ברישא, וחזר ואמר "אסור" בסיפא - למה לי למתני פעמיים "אסור"? והרי לדבריך כל דברי הברייתא ענין אחד בלבד הוא, והיה צריך התנא לומר פעם אחת בלבד, בסופה, "אסור"!
ומכח קושיה זו חזר שמואל מדבריו:
אלא, אמר שמואל, לעולם ב"מודרני ממך" גרידא או ב"שאני אוכל לך" הוא נאסר, ואכן שתי הברייתות נקטו בדבריהן שני דברים, הן "מודרני ממך", והן "שאני אוכל לך", ונאמר בהן פעמיים "אסור", ואין לשנות אותן כאילו אמרו רק דבר אחד, בלשון "במה דברים אמורים".
אך במשנתנו, שנאמר בה רק פעם אחת אסור, יש להעמידה בענין אחד, כגון שאמר "מודרני ממך שאני אוכל לך", ובאה המשנה לחדש, ולומר:
טעמא דאמר בלשונו בנוסף ל"מודרני ממך" גם "שאני אוכל לך", או "שאני טועם לך"
- הוא דרק לו אסור להנות מחברו, ואילו חבירו - מותר להנות ממנו!

דרשני המקוצר[עריכה]