פרשני:בבלי:נדרים י א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים י א

חברותא[עריכה]

אפילו תימא, תאמר שמשנתנו בשיטת רבי יהודה היא -
כי, היכן אמר רבי יהודה שהנודר ומקיים הוא "טוב מזה ומזה" - רק במי שנודר נדבה. כגון המקדיש בהמה, ואומר "הרי זו עולה", וכדומה, שאין הוא מתחייב באחריות לקיום נדרו.
אבל בנדר, שמחייב עצמו, ואומר "הרי עלי עולה" - לא אמר רבי יהודה שהנודר ומקיים הוא טוב מזה ומזה.
ופרכינן: והקתני בדברי רבי יהודה במפורש: טוב מזה ומזה - נודר ומקיים!?
ומשנינן: תני, יש לך לשנות בדברי רבי יהודה כך: טוב מזה ומזה, מי שנודב ומקיים.
ורבי יהודה דורש את הפסוק כרבי מאיר, שטוב מזה ומזה הוא מי שאינו נודר בכלל. אלא שרבי מאיר מייחס את דברי הכתוב הן לנודר והן לנודב, ואילו רבי יהודה מייחסו רק לנודר ולא לנודב. כי לדעת רבי יהודה הנודב ומקיים - טוב מזה ומזה.
והוינן בה: מאי שנא נודר, דלא טוב לו לנדור - כי דילמא אתי בה לידי תקלה, באם לא יקיים נדרו.
אם כן, קרבן נדבה נמי לא טוב לנדוב - כי דילמא אתי לידי תקלה, שלא יביא למקדש את הבהמה שהקדיש לקרבן תוך שלשה רגלים, ויעבור בבל תאחר!?
ומשנינן: לכך אין לחשוש! כי רבי יהודה הולך בכך לטעמיה, דאמר: אדם הרוצה לנדוב קרבן, אין לו להקדיש את הקרבן בביתו, אלא מביא כבשתו כשהיא חולין, עד סמוך לעזרה, ורק שם הוא מקדישה, ואז הוא מכניסה לעזרה, וסומך עליה שם, ושוחטה.
ולכן, לשיטת רבי יהודה אין לחשוש בנדבה שמא יאחר את הבאת קרבנו.
ופרכינן: תינח נדבה דקרבנות, אין לחשוש שמא יאחרנה, שהרי מקדישה סמוך לעזרה.
אבל "נדבה" דנזירות, שבשעת קבלת הנזירות הוא גם מקבל עליו, כחלק מנדר הנזירות, להביא את קרבנות הנזיר, לאחר שימלאו שלשים ימי נזירותו - מאי איכא למימר? הרי כאן הבאת הקרבן היא לאחר שלשים יום מקבלת הנזירות, ויש לחשוש שמא יתאחר מלהביא את הקרבן!
ומשנינן: רבי יהודה הולך בכך לטעמיה, שיש אנשים כשרים שמתאווים להביא קרבנות חובה, מלבד קרבנות נדבה, ומתוך כך הם נודרים בנזיר, ואז מחוייבים הם להביא את קרבנות החובה של נזיר. והם נקראים "נודבים" ולא "נודרים", היות שכוונת נדרם נובעת מנדבת לבם.
ובנזירים הצדיקים הללו אין לחשוש בהם שיבואו לידי תקלה של בל תאחר, ועליהם אמר רבי יהודה "טוב מזה ומזה - הנודב ומקיים".
דתניא, רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה של עשיית חטא בשגגה על ידיהם, ולא היתה מזדמן להם קיום המצוה של הבאת קרבן חטאת.
מה היו עושין? -
היו עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום, שהרי הנזיר מביא בסוף נזירותו קרבן חטאת, בנוסף לעולה ולשלמים.
רבי שמעון אומר: לא נדרו החסידים הראשונים בנזיר!
אלא, הרוצה להביא עולה - מתנדב ומביא. שלמים - מתנדב ומביא. תודה וארבעה מיני לחמה - מתנדב ומביא.
אבל בנזירות - לא התנדבו כלל, כדי שלא יקראו "חוטאין".
לפי שנאמר (במדבר ו): בנזיר שנטמא, בשעה שמביא קרבנות נזיר טמא - "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש".
אמר אביי: שמעון הצדיק, ורבי שמעון, ורבי אלעזר הקפר - כולן שיטה אחת הן, דנזיר - "חוטא" הוי!
ומבארת הגמרא:
שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן.
ורבי אלעזר הקפר ברבי -
דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: נאמר בחטאת הנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" -
וכי באיזו "נפש" חטא נזיר זה?
אלא, צריך הוא כפרה על החטא שחטא בנפשו בכך שציער עצמו מן היין.
והלא דברים קל וחומר: ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא "חוטא" -
המצער עצמו בנדר מאכילת כל דבר - על אחת כמה וכמה שנקרא "חוטא"!
מכאן אמרו חכמים: כל היושב בתענית - נקרא "חוטא"!
ופרכינן: והרי הדין קרא, מקרא זה - בנזיר טמא, שחטא בטומאה, כתיב! והאיך אתה למד ממנו למי שלא חטא!?
ומשנינן: לעולם מדבר הכתוב בכל נזיר, גם אם לא חטא בטומאה.
ומה שאמר זאת הכתוב דוקא בענין נזיר טמא - משום דשנה בחטא הוא, שהכפיל חטאו, שקיבל נזירות, וגם לא שמר על נזירותו.
מתניתין:
שנינו במשנה בתחילת הפרק "כל כינויי נדרים - כנדרים", ועתה באה המשנה לבאר מה הם הכינויים: האומר: קונם, קונח, קונס - הרי אלו כינויין לקרבן.
האומר: חרק חרך חרף - הרי אלו כינויין לחרם.
האומר: נזיק נזיח, פזיח - הרי אלו כינויין לנזירות.
והאומר: שבותה, שקוקה,
או שאמר: הריני נודר (נשבע) בשבועת מוהי ("מוהי" הוא כינוי למשה רבנו, אשר נשבע ליתרו שיישב עמו במדין) -
הרי אלו כינויין לשבועה.
גמרא:
איתמר: כינויין -
רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן, שבלשונם הם קוראים לקרבן "קונם" או "קונח".
רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון מיוחדת היא, שבדו שחידשו להם חכמים, להיות נודר בו.  1 

 1.  הריטב"א בתחילת הפרק כתב שרק במקום שנהגו לידור או להשבע בכינויים אלו חלים הנדר והשבועה מן התורה. ומסתברא שלשון לע"ז וער"ב וכיוצא בו ככינויין חשיבי, ואסור בה ן. ולאור זאת פסק המשנה ברורה (בביאור הלכה סימן סב) לענין קריאת שמע (שההלכה היא שיוצאים בה בכל לשון), כי רק במקום שאנשי המדינה מדברים בשפה הזאת יוצאים שם ידי חובת קריאת שמע, אך אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע בשפה זרה אם קורא אותה במקום ששפה זו אינה השפה המדוברת באותו מקום, מלבד אם קורא אותה בלשון הקודש, היות וכל השפות הן כינויים ולשון הקודש היא השפה בעצם. ועיין בחידושי רבי שמואל (סימן א אות ב), שהוכיח מהרמב"ם ומהשולחן ערוך שרק לענין להחשיב את הכינויים כלשון עצמה, יש הבדל בין המקום שמשתמשים בו בכינוי הזה למקום שלא משתמשים בו, אבל שפה זרה, שאינה כינוי אלא לשון, יוצאים בה בכל מקום. וביאר שם, שיש לתלות ענין זה במחלוקת שבין הריטב"א והר"ן לבין הרמב"ם. כי אפשר לבאר שנקודת המחלוקת ביניהם היא בשאלה האם התחדשה פרשת כינויים בנדרים, או שכינויים נחשבים כמו הלשון עצמה בכל מקום, וכל מה שהתחדש בנדרים הוא רק שהם נאמרים בכל לשון, וממילא הכינויים גם הם חלק מהלשון. מהר"ן בתחילת הפרק מוכח, שלדעתו אין צורך בפסוק לחדש את ענין הכינויים לצד שהם לשונות של נכרים, וכל חידוש המשנה שכינויי נדרים כנדרים הוא לומר שהנדרים נאמרים בכל הלשונות. וכן מוכח מהריטב"א הסבור שבכלל הכינויים האמורים במשנה הם לשונות הלע"ז, וכתב שאין הם נוהגים אלא במקום שמדברים בהם. ולפי ביאור זה, אי אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע אלא במקום שמשתמשים בשפה הזאת. אולם הירושלמי דורש מהכתוב את כינויי הנדרים, ומוכח שיש חידוש בעצם הכינויים, והם אינם מכלל הלשון. וכך גם יסבור הרמב"ם, ולכן לפיו יתכן שבלשון אין חסרון בלשון במקום שאין משתמשים בה, ויכול לצאת ידי חובת קריאת שמע (וכן לנדור נדר) גם במקום שלא משתמשים בשפה הזאת. והביא שם (באות ד) ששמע בשם הגרי"ז שאין יוצאים ידי חובת קריאת שמע בכינויים אלא רק בלשון עצמה.
וכן הוא אומר (מלכים א יב): "בחדש אשר בדא מלבו".
וטעמא מאי תקינו רבנן את לשון ה"כינויין" המיוחדת? -
דלא לימא, כדי שאדם ירגיל עצמו, שלא לומר בשעה שהוא נודר "הרי עלי דבר זה כקרבן", אלא יהיה רגיל לומר "הרי עלי דבר זה כקונם" או "הרי עלי דבר זה כקונח", וכן שאר כינויים.
והוינן בה: ולימא, ויאמר "קרבן", ומה איכפת לנו שיאמר כך!?
ומשנינן: יש לנו לחוש דילמא אמר, שמא יאמר "הרי עלי דבר זה קרבן לה"'.
אך עדיין הוינן בה: ולימא, ויאמר הנודר "הרי עלי דבר זה קרבן לה"', ומה איכפת לנו שיאמר כך!? ומשנינן: חששו חכמים דילמא אמר, שמא יתכוון הנודר לומר "הרי עלי דבר זה לה' קרבן", ויתחיל לומר "הרי עלי דבר זה לה"', אך בטרם ימשיך לסיים את לשון נדרו ולומר "קרבן", הוא יחזור מכוונתו לנדור, ולא אמר "קרבן ".
ונמצא, שבאומרו "לה'" גרידא, בלי לנדור, הוא קא מפיק מוציא שם שמים לבטלה.
ולכן, תיקנו חכמים את הכינויים לקרבן, לפי שאדם רגיל לומר בשעה שמקדיש דבר לקרבן "הרי זה קרבן לה'", כלשון הכתוב, ויש לחשוש שישתמש במטבע של הלשון הזה גם בבואו לנדור נדר, ושמא יתחרט אחר שיזכיר שם שמים, ולא ינדור, ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה.
אך כיון שתיקנו חכמים לשון מיוחדת לנדור בה, בלשון "קונם" או "קונח", שוב לא יאמר אדם "דבר זה עלי לה' קונם", לפי שאין הוא רגיל להקדיש קרבן בלשון הזאת.

דרשני המקוצר[עריכה]