פרשני:בבלי:נדרים נה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים נה א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
הנודר הנאה מן הדגן, הרי הוא אסור בהנאה מכל דבר, ואפילו אינו דגן אלא שהוא "מידגן", שנאסף מהשדה על ידי העמדתו בגורן, בערימת כרי, כמו דגן.
ולכן, הוא נאסר גם בפול המצרי יבש, לפי שגם צורת האסיפה שלו מהשדה היא על ידי העמדת הפולים בכרי, דברי רבי מאיר.
ואילו חכמים חולקים עליו, ואומרים: אדם שאסר הנאת דגן, אינו מתכוון לצורת אסיפה של תבואה, אלא הוא מתכוין לתבואה של דגן, ולכן אינו אסור אלא בחמשת המינין הרגילים של הדגן.
ואלו הם: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון, וכוסמת.
רבי מאיר אומר: רק הנודר ומקבל על עצמו איסור הנאה מן התבואה, שלא אמר בלשונו דגן אלא תבואה, אינו אסור אלא מחמשת המינין. כי כשאומר "תבואה" הוא לא מתכוון לכל דבר שנאסף בכרי, אלא רק לחמשת מיני דגן.
אבל הנודר מן הדגן, הרי הוא אסור בכל דבר שצורת אסיפתו היא על ידי כרי.
כי היות שאמר "דגן", הוא מתכון לכל מידי ד"מידגן", שנאסף על ידי כרי.
ומותר הוא בהנאה בפירות האילן ובירק, שאינם נאספים על ידי כרי - ואין הם נכללים בלשון נדרו.
גמרא:
שנינו במשנה, שלדעת רבי מאיר, אדם שנודר מדגן, כוונתו היא לכל דבר שנאסף בכרי. ואומרת על כך הגמרא:
למימרא, הרי שמענו מדברי המשנה, לפי רבי מאיר, ד"דגן" - כל דבר דמידגן משמע.
מתיב רב יוסף מדברי הכתוב בספר דברי הימים ב (פרק לא), לגבי חזקיהו המלך, שחיזק את דורו בידיעת ההלכות של הפרשת תרומות ומעשרות, שנאמר שם:
"וכפרוץ הדבר (שהתרגלו בני ישראל להלכות תרומות ומעשרות), הרבו בני ישראל להביא תרומות ומעשרות מראשית דגן תירוש ויצהר, וכל תבואת שדה לרוב". וגומר.
וכיון שחילק הכתוב בין "דגן" ובין "כל תבואת השדה", משמע שאין שאר דברים נכללים ב"דגן", ואין "דגן" אלא חמשת המינים של דגן בלבד!
ואי אמרת ש"דגן", כל דבר דמידגן משמע, הרי לדבריך נכללת בדגן כל תבואת השדה הנאספת בכרי, ואם כן מאי "כפרוץ הדבר, הרבו דגן תירוש ויצהר, וכל תבואת השדה"?
הרי לאחר שאמר הכתוב שהביאו דגן, נכללו בכך כל המינים של תבואת הארץ ש"מידגן", ומה בא הפסוק להוסיף באמרו "וכל תבואת השדה"?
ומתרצת הגמרא:
אמר אביי: לעולם דגן כולל כל דבר שנאסף בכרי, וכולל בכך גם את כל תבואת השדה.
ומה שבא הפסוק להוסיף לנו בכך שאמר שהביאו בני ישראל מתבואת השדה, הוא בא לאתויי שהביאו גם מפירות האילן וירק, שהם אינם נאספים בכרי, ואינם נכללים ב"דגן", וחידש הכתוב שגם מהם הביאו בני ישראל תרומות ומעשרות.
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה וכו':
והיינו, שלדברי רבי מאיר, כאשר אוסר אדם עליו את התבואה, הוא לא נאסר אלא בחמשת מיני דגן.
ואילו כשאוסר עצמו מדגן, לדברי חכמים הוא נאסר רק בחמשת מיני דגן, ואילו רבי מאיר סובר שהוא נאסר בכל דבר שנאסף בכרי.
ודנה הגמרא: מה הדין לפי חכמים כשאסר על עצמו בלשון תבואה, האם מודים הם לרבי מאיר שנאסר רק בחמשת מיני דגן, או שחולקים עליו?
אמר רבי יוחנן: הכל מודים, בין חכמים ובין רבי מאיר, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין.
תניא נמי הכי כדברי רבי יוחנן: ושוין חכמים ורבי מאיר, למרות שנחלקו לגבי מי שאסר דגן, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מה' המינין.
ומקשינן: פשיטא ש"תבואה" אינה אלא חמשת המינין ולא יותר, ומה היה צריך רבי יוחנן לומר שלפי רבנן לא יאסרו אלא חמשת המינין כשנדר מ"תבואה"?
ומשנינן: מהו דתימא, הייתי אומר, שאדם שאסר תבואה, כונתו לכל מילי משמע, וכל דבר שצומח יאסר.
קמשמע לן רבי יוחנן, דלא משמע כל מילי, אלא רק חמשת המינין בכלל תבואה.
מתיב רב יוסף, שלכאורה בפסוק שהבאנו לעיל משמע שהמילה תבואה כוללת יותר מחמשת מיני דגן, שכתוב בפסוק " וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל" וכו', ובהמשך שם כתוב שהביאו תבואת השדה לרוב, הרי משמע שיש הרבה סוגים שנקראים תבואה כמו שכתוב תבואת השדה לרוב? ולמה אמרנו שרק חמשת המינין כלולים במילה תבואה?
אמר רבא: יש הבדל בין הפסוק למשנה.
שבמשנה כתוב תבואה וזה דבר לחוד, והפסוק מדבר על תבואת השדה וזה דבר לחוד - שתבואה כוללת רק את חמשת המינין ותבואת השדה כוללת הרבה מינין.
ומספרת הגמרא מעשה בבר (בנו) של מר שמואל, פקיד, צווה בצוואתו, דליתנון תליסר אלפי זוזי - שיתנו שלוש עשרה אלף זוז לרבא, מן עללתא (תרגום המילה תבואה הוא עללתא) דנהר פניא - התבואה שגדלה בנהר פניא.
שלחה רבא את השאלה לקמיה דרב יוסף:
עללתא - היכי מיקריא?
אמר לו רב יוסף: מתניתין היא! אפשר לפשוט את הספק ממה שכתוב במשנה לגבי מחלוקת רבי מאיר וחכמים: ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין.
ומוכח, שתבואה היא חמשת המינין, ומחמשת המינין יגבה את חובו.
אמר ליה אביי: מי דמי? אין דומה דין המשנה לדין שלפנינו!
כי כאשר אדם אומר "תבואה", לא משמע מדבריו אלא מחמשת המינין.
אבל כאן שלא אמר את המילה תבואה, אלא את התרגום שלה, "עללתא", אין הכונה בלשונו רק חמשת המינין, אלא כל מילי משמע. ואם כן, יכול לגבות את חובו מכל הצומח מן הקרקע.
אהדרוהו לקמיה דרבא - הביאו את דברי אביי שאמר, שעללתא זה כולל הכל לפני רבא,
ואמר על זה רבא: הא לא קא מיבעיא לי דאדם שאמר בלשונו עללתא שכל מילי שיוצא מהקרקע משמע מדבריו, ועל זה לא הסתפקתי כלל, כי וודאי אני מודה בדין זה לאביי.
ומה שכן הסתפקתי, הדא הוא דאיבעיא לי: האם יכול לגבות את חובו מהכסף שיוצא משכר הבתים שמשכירים אותם ומשכר הספינות שמשכירים אותם.
מאי?
וצדדי הספק הם: מי אמרינן כיון דפחתן שפוחתים דמיהם ולפעמים משכירים אותם בזול אם כן לאו עללתא היא.
כיון שאמר לשון עללתא, הרי הוא מתכוון לדבר שעולה ומשתבח ולא דבר שפוחת?
או דילמא, כיון דלא ידיע פחתיהו שאין הפחת כל כך ניכר, אין זה פחת חשוב, ועללתא היא, ויכול השכר הזה להחשב כעללתא? -
וזהו ספיקו החדש של רבא.
ואת הספק הזה אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף ושאלו אותו מה הדין כדי לענות לרבא.
אמר להם רב יוסף: הרי את השאלה הקודמת שהסתפק, פשטתי לו מהמשנה, והוא חלק עלי וסבר כמו אביי, אם כן, הוא כלל לא שומע לי.
וכי מאחר דלא צריך לן, אמאי שלח לן? הרי בלאו הכי לא שומע לי?
ומתוך דברי רב יוסף הבין רבא, שאיקפד רב יוסף.
שמע רבא את קפידתו של רב יוסף, ואתא לקמיה במעלי יומא דכיפורי - הגיע לביתו של רב יוסף בערב יום כיפור כדי לפייסו.
אשכחיה לשמעיה - ראה את שמשו של רב יוסף, דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא שהיה עומד למזוג כוס יין לרב יוסף.
אמר ליה רבא לשמש: הב לי דאמזיג ליה אנא - שאני אמזוג לרב יוסף את היין.
יהב ליה נתן לו השמש רשות לרבא וקא מזיג איהו כסא דחמרא.
והצורה שרבא היה מוזג ומערבב את היין במים היתה שונה ממה שהשמש היה רגיל לעשות, והרגיש רב יוסף בשעה שכי קא שתי, ואמר לנוכחים שם: הדין מיזגא, דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא.
שהרגיש רב יוסף שאין זה הטעם הרגיל של היין כמו שרגיל למזוג לו שמשו אלא זה דומה למזיגתו של רבא.
אמר ליה שמשו של רב יוסף לרב יוסף: אמת נכון הדבר הוא ניהו שרבא עשה את המשקה הזה.
שמע זאת רב יוסף וקרא לו לרבא שיכנס לפניו, ורצה רב יוסף להוכיח את רבא על זה שחלק עליו למרות שהיה תלמידו, ורצה להזהירו שיהא שפל רוח ביותר.
לכן אמר ליה רב יוסף לרבא: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא - שתסביר את פירוש הפסוק:
מאי דכתיב "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות"?
שהרי אין אלו סתם ציון מקומות דרך שהלכו שם בני ישראל, שהרי אין מקום שנקרא מתנה, וכן קשה, שאם כן היה צריך לכתוב ממתנה לנחל ומה כונת התורה נחליאל?
אמר ליה רבא לרב יוסף: בא הכתוב ללמד, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל,  6  ממילא הוא, לכך שתורה ניתנה לו במתנה.

 6.  בגמרא מבואר שצריך אדם לעשות עצמו כמדבר. לכאורה הכוונה שצריך להיות ענין. ושאדם ישפיל את עצמו. אבל הראשונ ים פרשו שהכוונה היא שכמו שמדבר פתוח לכל, כך האדם צריך ללמד תורה לכל ואומנם, אין זו סתירה בין שני הדברים. שאם אדם יהיה עניו ולא יחשיב את עצמו ממילא יוכל הוא לכוון לדעתו של כל אדם וללמד תורה לכל.
וזה לומדים ממה שנאמר "וממדבר" וסמוך לזה, "מתנה".
וכיון שזכה אדם זה שעשה עצמו כמדבר, שניתנה לו תורה במתנה, זוכה גם שנחלו אל שנעשית לו התורה כנחלה.
וזאת לומדים ממה שנאמר "וממתנה" וסמוך לזה "נחליאל".
וכיון שזכה אדם שנחלו אל, זוכה גם שעולה לגדולה, וזה לומדים ממה שנאמר ומנחליאל וסמוך לזה במות. וכל זה זוכה אדם בזכות שהשפיל את עצמו והיה עניו ולא גאותן ששם את עצמו כמדבר.
ואמנם כנגד זה אם הגביה עצמו ונהיה גאוותן, הקב"ה משפילו.
ולומדים זאת ממה שנאמר "ומבמות" וסמוך לזה "הגיא", שיורד מהבמה הגבוהה לגיא הנמוך.
ועוד עונש ייענש - ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שעושים ממנו אדם נמוך מאוד, כמו האיסקופה של הדלת שנרמסת בידי כל אדם.
ולומדים זאת ממה שנאמר בפסוק אחרי "מבמות הגיא", "ונשקפה על פני הישימון".
והסיבה ששאל רב יוסף לרבא את פירוש כל הפסוקים האלה? כדי שיאמר מעצמו את פירושם ויראה את גנות הגאוה וישפיל את עצמו, לפי שראה רב יוסף פגם ברבא בזה שחלק עליו.
וממשיך רבא להסביר את הפסוקים:
ואם אדם זה חוזר בו מגאותו ומשפיל את עצמו, הקב"ה חוזר ומגביהו.

דרשני המקוצר[עריכה]