עמוד ראשי

ויקישיבה

שלום וברוכים הבאים. זהו עמוד הבית של ויקישיבה - פרוייקט האנציקלופדיה למושגי תורה ויהדות של אתר ישיבה מיסודה של קרית הישיבה בבית אל. עד כה נכתבו 24,140 ערכים בפרוייקט ויקישיבה.

ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה, רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.

בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.

לפרטים: תבנית:מקור.

מיזמים פעילים

עזרו לוויקישיבה להתפתח, תרמו לאחד מן הפרוייקטים הפעילים באתר:

ערכים מבוקשים- מקבץ ערכים חשובים שטרם נכתבו, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים אותם!

פרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לפירוש מאגרי מידע בתורה ויהדות של אתר ישיבה

דרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לעידוד כתיבה תורנית יוצרת של אתר ישיבה

חפשו ערכים בוויקישיבה:

אנציקלופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית החדשים בפרסום בלעדי בוויקישיבה. חפשו ערכים באנציקלופדיה התלמודית וויקישיבה:

מיקרופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית מקוצרים וערוכים לקהל הרחב. גרסה דיגיטלית מיוחדת בוויקישיבה.

מרחבים מיוחדים

מילון ויקישיבה - ביאור מושגים ע"פ חז"ל ופרשנים. בואו לתרום למאגר!

מילון הראי"ה - הספר מילון הראי"ה בעריכת הרב יוסף קלנר. מושגים בכתבי הראי"ה קוק מבוארים ע"י דברי הראי"ה בעצמו.

רשימת קטגוריות

(כל הקטגוריות) (כל הערכים)

ערכים על פי א"ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת

מיקרופדיה תלמודית	אמונה ומחשבת ישראל	ארון הספרים היהודי	ארץ ישראל
בין אדם לחברו	גאולה ועולם הבא	גדולי וחכמי ישראל	דיני ממונות
הלב	טומאה וטהרה	כשרות	מבט על המציאות
מקדש וקרבנות	משפחה	משפט	סביבה
סדר היום	עם ישראל	עקרונות הלכתיים	פרשות השבוע
רפואה והלכה	שבת ומועד	תורה	תרי"ג מצוות

ערכים חדשים

מקרא על פי המסורה/פרשת וזאת הברכה מקרא על פי המסורה/פרשת האזינו מקרא על פי המסורה/פרשת וילך מקרא על פי המסורה/פרשת נצבים מקרא על פי המסורה/פרשת כי תבוא מקרא על פי המסורה/פרשת כי תצא מקרא על פי המסורה/פרשת שופטים

__NOCACHE__

ערך אקראי

קידושי כסף האיש נותן לאשה כסף וכך הוא מקדשה. בערך זה נדון בקידושי כסף בפרט. בכלל דין קידושין ע"ע קידושין. דינים דומים: קניין כסף -... להמשך הערך

__NOCACHE__

הידעת?

דגל שמחת תורה ככל הנראה, המקור לתת לילדים "דגל" לרקוד עמו בשמחת תורה נבע מכך שהילדים התקשו לשאת ספר תורה כבד, ולכן נתנו להם לרקוד עם דגל קל שעליו מצויר ספר תורה. בעבר, היו שהוסיפו לדגל גם תפוח בקצהו לסמל את מתיקות התורה. לארכיון פינת "הידעת?"

__NOCACHE__

פרשת השבוע

פרשת בראשית היא הפרשה הפותחת את ספר בראשית ואת התורה כולה. בה מתוארת בריאת העולם והאדם. הפרשה מקיפה תקופה של עשר דורות, מ"האדם" עד הולדת נח - סך הכל 1,056 שנה, לפי סדר עולם רבא.. תוכן הפרשה מתארת את מהלך בריאת העולם בששה ימים, ברכת שבת ותולדות אדם וחוה. נקבע עקרון הקמת המשפחה :"עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב',כ"ד). הנחש גורם להם לאדם וחוה לחטוא ומביא לגרושם ולקללה אשר תלווה את משפחת האדם לנצח. קין רוצח את הבל אחיו. נולד שת. בא תאור עשרת הדורות הראשונים של האנושות. חלוקה לנושאים ניתן לחלק את הפרשה לחלקים הבאים: הבריאה לכל אחד מימי השבוע - נברא החומר לשמים ולארץ ונוצר האור, להבחין בין יום לבין לילה. הרקיע הבדיל בין מי הים לבין מי השמים. נוצרה היבשה והובדלה מהים. נבראו המאורות: השמש והירח. מהמים נוצרו בעלי החיים והם ברכו בפריה וברביה. ביבשה נוצרו בעלי החיים, נברא האדם, אשר קבל את השליטה עליהם הקב"ה כילה מלאכתו, ברך וקידש את יום השבת. בריאת אדם וחוה. ירד מטר והאדם החל במלאכתו בגן-העדן. מהגן יצאו ארבע נהרות. בגן עדן מצווה האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מסית את האישה ואז "נפתחו עיניהם" והם גילו שהם ערומים. הקב"ה עושה להם כותנות, אך גם מגרש אותם מגן עדן ומודיע לכל אחד את עונשו: לנחש : "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב " (ג',י"ד-ט"ו). לאישה :  :"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ (ג', ט"ז,י"ז). ולאדם :"וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (ג', י"ז,י"ט). קין, עובד האדמה, קנא בהבל, רועה צאן, לאחר ש:"וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה"(ד', ד',ה'). וכך בא לעולם הרצח הראשון. הוא מתוודה על חטאו ויוצא לנדודים בעולם. והעולם כמנהגו מוהג, קין מקים משפחה. וכבר נולד הנכד הראשון: אנוש. עשרה דורות עוברים עד שנולד נח. מתגלת רעת האדם: "וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם." (ו', ה',ז'). אך עדיין לאנושות יש תקווה: " וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"(ט) העבודה בגן עדן ערך מורחב - גן עדן לאחר מעשה הבריאה, נאמר בפרשת בראשית כי הקב"ה נטע גן בעדן "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". לאחר בריאת גן עדן, מובא כי הקב"ה ציווה על האדם לעבוד את הגן ולשמור עליו "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אמנם, מכיוון שהיה מדובר בגן אלוהי, המפרשים נחלקו האם אכן היה על האדם לעבוד את הגן כפשט הפסוק או שמדובר רק בתפקיד סמלי שמבטא את היות האדם "צלם אלוהים"‏: הרמב"ן‏ מפרש כי עצי הגן התקיימו בעצמם ולא היו זקוקים לטיפול לפי שניטעו על ידי הקב"ה וכן הן היו מושקים ממים מקודשים. לשיטתו, מטרת האדם בגן העדן הייתה לזרוע חיטים ותבואה ולעסוק בהן, אך בגן עצמו ובעציו לא היה צורך לעבוד. כמו כן, על האדם היה לשמור על הגן ועל מה שזרע בעצמו. מנגד, הראב"ע‏ מפרש כי תפקיד האדם היה גם לעבוד את הגן עצמו ואת עציו- להשקותם ולשמור עליהם מכל החיות שלא יטנפו אותם. הרס"ג‏ מביא דעה אמצעית כי על אף שלא היה צורך בעבודות חקלאיות של ממש בגן שנברא על ידי הקב"ה- עדיין היה על האדם לאסוף את הפירות מהעצים או לסדר את האדמה. וכן שלא היה צורך לשמור על הגן, אלא הקב"ה ביקש מהאדם שהוא או חווה ינכחו בו. חטא האדמה- טעם העץ כטעם הפרי בבריאת עצי השדה, מובאת סתירה בין ציוויו של הקב"ה ובין הנעשה בפועל. בעוד הציווי היה "עץ פרי עשה פרי למינו" כך שהעץ גם עושה פרי וגם פרי בעצמו (עץ פרי), בפועל האדמה הוציאה "עץ עשה פרי" כך שהעץ אמנם עושה פרי, אך הוא עצמו אינו פרי. רש"י מסביר שהבדל זה בין הציווי לבריאה נובע מחטאה של הארץ ששינתה מציוויו של הקב"ה ועל כן כשנתקלל אדם על עוונו- נפרדה גם היא על עוונה ונתקללה. הרב קוק באורות התשובה (ו,ז) מסביר כי אין מדובר כאן בחטא במובן האנושי הרגיל, אלא בפער שבין האידיאל הרוחני והגשמתו בפועל. לדבריו, למרות שבימינו אנו שמחים בעיקר על הגשמת המטרה ולא על הדרך המובילה אליה, מתחילת הבריאה היה ראוי שיהיה "טעם העץ כטעם הפרי" כלומר שגם לפני ההגעה למטרה הרוחנית אליה שואפים ("הפרי") היה אפשר להרגיש את השמחה והעונג כבר בדרך ב"עץ" כך ש"כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה". לדברי הרב קוק, מצב זה הוא מצב זמני בלבד, כאשר לעתיד לבוא נגיע אל האידיאל בו טעם העץ כטעם הפרי "וכל פגם סופו לתיקון- על כן מובטחים אנו בברור שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של העולם האידיאלי". מה השתנה לאחר חטא עץ הדעת ערך מורחב - חטא עץ הדעת חטא עץ הדעת (לפעמים מכונה חטא אדם הראשון) הוא חטאו של האדם הראשון והחטא הראשון שמופיע בתורה. לאחר שנברא אדם, נאמר לו כי הוא יכול לאכול מכל פירות גן עדן אך הוזהר שלא לאכול מפרי עץ הדעת. אמנם, הנחש הצליח להסית את חווה לאכול מפרי העץ ולאחר מכן נתנה גם לאדם לאכול. בעקבות החטא- נגזרה על אדם הראשון מיתה והוא גורש מגן עדן. הרמב"ם חלק א ב מביא שאלה ששלח לו אדם שאמר כי למעשה אדם הראשון הרוויח מחטא עץ הדעת. המקשה הסביר כי מראש כוונת הקב"ה הייתה שלאדם לא תהיה תבונה ויהיה כאחת החיות, אך לאחר שהאדם הימרה את פי ה'- הוא קיבל את הדעת שהיא השלמות הגדולה של האדם. הרמב"ם מסביר כי מראש היתה באדם תבונה- שהרי האדם נברא בצלם אלוהים כאשר צלם זה הוא שכלו ותבונתו של האדם איתם נברא. לפירושו, לאחר אכילת עץ הדעת האדם ירד ממדרגתו ובעוד בתחילה ידע להבחין בין אמת ושקר לאחר החטא הוא ידע רק להבחין בין טוב ורע. הוא מסביר כי ישנם ידיעות שהם ודאיות וברורות לנו מן ההיגיון (כגון שכדור הארץ עגול) והם המושכלות. מנגד, ישנם דברים שאינם נגזרים מההיגיון אלא מהצורך של בני האדם והם המפורסמות‏. לאחר החטא, האדם כבר לא היה מסוגל להבחין בין טוב ורע באופן ודאי על ידי שימוש בהיגיון, אלא הבחין ביניהם רק מכוח מה שמועיל לבני האדם. הרד"ק‏ מבאר כי אכילת פרי עץ הדעת הולידה באדם את תאוות המשגל שהיא כעץ הדעת "טוב ורע"- טובה כשהיא מותרת ורעה כשהיא אסורה. הוא מוכיח כשיטתו משמו של "עץ הדעת" כאשר "לדעת" הוא כינוי למשכב, וכן מכך שרק לאחר החטא הבחינו אדם וחווה כי הינם עירומים. לשיטתו, גם לפני החטא ידעו אדם וחווה על המשכב‏ אלא שלא הייתה בהם תאווה לכך ורק לאחר האכילה התאוו לכך ולכן התבוששו מהעירום. באופן אחר, הרמב"ן מפרש כי לפני החטא האדם הראשון שמר על מצוות ה' ללא הרהור והתנהג לפי צוויו כשאר הבריאה. אמנם, לאחר האכילה מעץ הדעת האדם קיבל את הבחירה החופשית ולכן נקרא "עץ הדעת" שמכניס באדם את הדעת והרצון החופשי ולכן לאחר האכילה יכל גם שלא לשמוע לקול ה'. הרמב"ן מסביר שבעקבות שינוי זה הקב"ה גם נדרש לגרש את אדם וחווה מגן העדן על מנת שלא יאכלו את עץ החיים ולא הסתפק רק בלצוות עליהם שלא לאוכלו. מנחתו של קין ומנחתו של הבל ערך מורחב - קין מהמתואר בפסוקים נראה כי על אף שקין היה הראשון שניסה להקריב קורבן לה', בפועל דווקא קורבנו של הבל אחיו הוא שהתקבל. התורה מתארת כי "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" ורק לאחריו "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן", ולבסוף "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה". רש"י הסביר על פי מדרש רבה בראשית רבה כב ה שלמרות שקין הביא ראשון את קורבנו, הוא לא התקבל משום שהוא הביא קורבן מן הגרוע בעוד שהבל הביא קורבן מ"בכורות הצאן". אמנם, קיים קושי בפסוק זה בכך שלא מפורש בפסוקים שקין הביא קורבן גרוע מאחיו (מלבד מה שהתורה כותבת שהבל הביא קורבן משובח), וכן מדברי הקב"ה ניתן ללמוד שיש חטא אחר במעשיו של קין. לאחר שקורבנו של קין לא התקבל, ה' אומר לו כי עליו לשפר את מעשיו ומזהירו כי "לפתח חטאת רובץ". מדברי הקב"ה נשמע שיש חטא במעשהו של קין, וקשה לומר שחטאו היחיד היה בכך שלא הביא קורבן מן המובחר (כאשר הוא בעצמו התנדב להביא את הקורבן). בניגוד לרש"י הרש"ר הירש מסביר שעיקר חטאו של קין נבע ממידות רעות הקשורות לעבודת האדמה. לדבריו, מאז ומעולם מנהיגי ישראל מימות אברהם אבינו ועד משה רבינו היו רועי צאן ולא בכדי. עבודת האדמה גורמת לאדם להפוך למשועבד לאדמה, ועלולה אף לגרום לו להעריץ את כוחות הטבע שבהן תלויה הצלחת שדהו. בניגוד לעבודת השדה, רועה הצאן מתעסק בטיפול רגשי בבעלי החיים ועליו להשתתף בצערם ולדאוג להם. בנוסף, רועה הצאן איננו משועבד לאדמתו וממילא ישנו פחות חשש שהרועה יתגאה בערכו ורכושו. עבודת האדמה השחיתה לבסוף את דרכו של קין ומידותיו, עד שלבסוף אף הובילה אותו לרצוח את אחיו מתוך קנאה. על מנת להימנע מההידרדרות המוסרית בעקבות עבודת האדמה, מסביר הרש"ר הירש כי התורה ציוותה מצוות רבות הקשורות לחקלאות שאמורות להזכיר לאדם כי איננו אדון הארץ. כך מזכירות השכחה והפאה את הצורך להתחשב באחרים, וכן השמיטה והעורלה מזכירות לאדם שאיננו אדון הארץ והוא רק עובד בה מכוח הסכמתו של הקב"ה. יש האומרים שניתן גם לראות הוכחה כשיטת הרש"ר בדברי הקב"ה לקין "לפתח חטאת רובץ" כאשר יש המפרשים "פתח" בתור תחילת עבודת החרישה בקרקע, כך שהחטא כרוך בעבודת האדמה. גם הרב קוק כתב כי חטאו של קין היה רחב יותר מאשר הבאת הקורבן הגרוע, אך באופן שונה מהרש"ר הירש. הרב קוק באורות ישראל ותחייתו ‏ משווה בין חטאו של קורח הקובע כי "כל העדה כולם קדושים" לבין מידת קין. לדבריו, יכולתו של קין לרצוח את אחיו זמן קצר לאחר הקרבת הקורבן, מראה כי הרשעה היתה כבר גנוזה בקרבו גם בעת הקרבת הקורבן. בדומה לקורח, גם קין האמין כי ביכולתו להתעלות לקדושה על ידי הבאת הקורבן גם ללא עבודה פנימית מצד עצמו, וציפה כי הקב"ה יענה לקורבנו ללא קשר למעשיו. שירת למך ערך מורחב - למך בפרשת בראשית מתואר כי למך נשא שתי נשים- את עדה ואת צילה. במדרש מובא כי היה מדובר בחלק מנוהג קבוע של אנשי דור המבול שיצרו מודל נישואים מעוות. לפירוש המדרש, עדה הייתה מיועדת ללדת ילדים ולכן לא היה חי עמה והיא התנהגה כאלמנה בחיי בעלה, ואילו צלה שתתה כוס של עיקרין כדי שלא תתעבר ותביא ילדים ואיתה חי למך. לאחר שכותבת התורה כי למך לקח לו שתי נשים ואת בניו שנולדו לו מהם, מובאים מספר פסוקים קשים להבנה: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה". רש"י מבאר על פי כי מטרת דבריו של למך היא להתחנן לחזור אליו לאחר שנטשו אותו. לפירושו, הנסמך על מדרש תנחומא, למך היה עיוור והרג בשוגג את קין לאחר שחשב אותו לחיה ואת בנו תובל קין לאחר שספק את ידיו מרוב צער על הרג קין. בניגוד לרש"י שראה את דבריו של למך כתחנון לנשותיו שיחזרו אליו, יש שפירשו כי למך התפאר בכוחו בשירה זו ובכך שהרג אדם. המלבי"ם מסביר כי למך קרא לנשותיו להישמע לו "אל תמרו את פי כי איש אחד ועשה לי פצע והרגתי אותו... והרגתי גם את ילדו, ולא היה מי שיקום כנגדי ויבקש דמם מידי, כי אין משפט נגדי בארץ, כי זרועי רמה". ראו גם הבריאה קישורים חיצוניים טקסט פרשת בראשית באתר ישיבה דברי תורה על פרשת בראשית באתר ישיבה פרשת בראשית באתר 'מקראות גדולות הכתר' דברי תורה על פרשת בראשית באתר ישיבה נחמה ליבוביץ, גיליונות לפרשת בראשית הערות שוליים פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה עלוני פרשת השבוע להמשך הערך...

__NOCACHE__

דבר בעיתו

מוהל מתכונן למילה ליד כיסא אליהו ברית מילה היא המצווה לחתוך את בשר העורלה מאת התינוקות הזכרים בגיל שמונה ימים. הברית היא אות מיוחד בין הקב"ה לבין עמו, ואף מי שרוצה להתגייר ולהיכנס לעם היהודי צריך למול את עצמו. ברית המילה היא אחת המצוות החשובות ביהדות, וכיום מקיימים אותה רוב מוחלט של העם היהודי. טעם המצווה כמו שמובא בפסוקים, מעשה המילה הוא ברית בין עם ישראל לה' כמו שנאמר לאברהם ‏ " ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר". השלמת המציאות במדרש ‏ מובא כי טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא איזה מעשים נאים יותר של הקב"ה או של בשר ודם, ורצה להקשות מכאן לגבי מצוות המילה. רבי עקיבא ענה לו כי מעשי האדם נאים יותר ומטרת האדם היא להשלים את מעשי הקב"ה. המהר"ל ‏ מסביר כי שורש המחלוקת בין רבי עקיבא וטורנוסרופוס נעוץ בשאלה האם הטבע מושלם או שיש לתקן את העולם. רבי עקיבא מסביר כי למרות שהקב"ה בורא העולם הוא מושלם, אין הדבר אומר כי גם העולם עצמו מושלם. הקב"ה יצר בכוונה עולם שאיננו מושלם על מנת שנוכל לפעול בו ולתקן אותו ולא לקבלו באופן אדיש כמות שהוא. כחלק מתיקון העולם עלינו לתקן את עצמנו בין אם בצד הגופני בברית המילה, ובין אם בצד הרוחני בתיקון המידות. על פי גישתו מסביר המהר"ל ‏ כי ברית המילה היא בכוונה ביום השמיני משום שהוא היום שמעל הטבע. לכל דבר גשמי בעולם יש 7 צדדים: 4 רוחות השמיים, למעלה ולמטה ומרכז הדבר עצמו. המספר שמונה מסמל את המספר שמעל הטבע ולכן מקיימים את ברית המילה דווקא ביום השמיני משום שלמרות שבאופן הגשמי הרגיל הילד מושלם, מהבחינה הרוחנית יש עדיין צורך להשלימו. קורבן לה' המדרש בילקוט שמעוני ‏ משווה את ברית המילה לקורבן מועט וכותב " שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח" טעם זה מופיע גם בדברי רבי חסדאי קרקש ‏ שכותב כי הברית תייחד את הנולד באות ברית הקודש ושייחשב הדבר כאילו הקריבו מדמו ומבשרו. לפי השוואה זו הטור ‏ כתב שהמנהג הוא שאבי הבן יעמוד לצד המוהל להודיע שהוא שלוחו כעין בדיני קורבן בהם אדם עומד על גבי קורבנו. ברית גופנית מדברי הרמב"ם ניתן למצוא טעם כפול למצוות המילה. הלכות מילה ביד החזקה מובאות בסוף ספר אהבה יחד עם הלכות תפילין תפילה וברכות, והרמב"ם מסביר עניין זה בהקדמה באומרו ‏ שספר אהבה כלולות " כל המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד כגון ק"ש ותפילה ותפילין וברכת כהנים. ומילה בכלל, לפי שהוא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהם." מדבריו ניתן להבין שמטרת המילה היא להזכיר את הברית שכרת עמנו ה' ויש באות זה אף יתרון על פני שאר מצוות משום שמדובר באות קבוע הקיים תמיד. פן נוסף במצוות המילה ניתן למצוא בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ‏ שם מסביר הרמב"ם כי מטרת המילה היא להחליש את התשמיש ותאוות האדם דבר זה אף מתבטא בספר המצוות לרמב"ם שם הוא מונה את מצוות המילה כמצווה רט"ו יחד עם מצוות האישות כגון מצוות הקידושין והייבום וחובת החתן לשמח את כלתו. חלוקה זו גם ממשיכה בפסוקים אותם מצטט הרמב"ם בכל אחד מהמקורות. בעוד שביד החזקה מובא הפסוק מבראשית המדבר על הברית בין הקב"ה לבין אברהם ובניו, בספר המצוות מביא הרמב"ם את הפסוק מפרשת תזריע המתייחס למילה כחלק מדיני טהרת האשה לאחר הלידה, דבר הקשור יותר להלכות אישות. אך, למרות תוספת זו הרמב"ם כותב במורה נבוכים ‏ כי הטעם העיקרי הוא הטעם הראשון המבטא את הקשר בין ה' לעמו " שיהיו כל בעלי ההשקפה הזו כלומר סוברי יחוד ה', להם אות אחד גופני הכוללם ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם והוא נכרי... וכך המילה הזו היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה בייחוד ה' וכך כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם ומתחייב בבריתו להיות בדעה על הייחוד... וגם זה עניין חשוב כמו הראשון בטעמי המילה, ואולי אף יותר חשוב מן הראשון.". נראה להסביר שהרמב"ם הבין שעיקר טעם המילה הוא הקשר בין ישראל לקב"ה, אך עדיין לא היה ברור מדוע אות זה הוא דווקא בהורדת העורלה ולא במקום אחר בגוף, ולכן נזקק להוסיף את הטעם השני שמתייחס גם למיעוט תאוות התשמיש. מנהגים מקובל שאליהו מגיע לכל ברית, ולכן נוהגים להכין כסא מיוחד לכבודו הנקרא כסא של אליהו. מכיוון שהבעל לא יכול לקבל מאשתו את התינוק ישירות (מכיוון שהיא נידה- ראה הרחקות מאשתו נידה), נהוג שהאם מעבירה את התינוק לאישה אחרת שמעבירה לבעלה שמעביר לאב, והזוג הזה מכונה ביידיש "קוואטר". מקובל לתת כיבוד זה לזוג ללא ילדים כסגולה להיפקד בזרע. מדוע ביום השמיני? התורה מצווה כי ברית המילה תערך ביום השמיני- "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", והמפרשים מצאו טעמים רבים למילת הבן דווקא ביום השמיני. שמחת ההורים הגמרא נדה לא ב מביאה את הסברו של רשב"י מדוע קבעה התורה את ברית המילה ליום השמיני- "שלא יהו כולם שמחים רש"י: שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים רש"י: שאסורין בתשמיש". ייתכן ורשב"י למד קשר זה מכך שבפרשת תזריע מובא החיוב למול את הבן ביום השמיני באמצע דיני טהרת האישה המיטהרת, ומשמע שיש קשר הדוק בין דין המילה ובין הטהרה מהטומאה. אמנם, ניתן גם להסביר את הדברים באופן הפוך. הסיבה לכך שהיולדת טמאה רק שבעה ימים במידה וילדה בן זכר ולא 14 במידה וילדה נקבה נובעת מברית המילה ביום השמיני שמקצרת את ימי הריחוק ‏. קדושת השבת המדרש ויקרא רבה כז א מסביר טעם רוחני שעל התינוק לעבור קודם את קדושת השבת לפני שיתקדש בברית המילה "ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת". ולד בר קיימא הסבר נוסף מובא בדברי המדרש פרשת כי תצא המסביר "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו, להמתין לו עד שיהא בו כוחו". באותו האופן, הרמב"ם חלק ג מט מסביר כי המילה נקבעה ביום השמיני משום שרק לאחר שבעת ימים הילד יוצא מדין נפל והופך לחי קבוע. השמיני מעל הטבע המהר"ל תפארת ישראל ב מסביר כי ברית המילה נעשית ביום השמיני משום שמספר זה מסמל את הממד שמעל הטבע. לשיטתו, בעוד המספר שבע מסמל את העולם הזה, בין בימות השבוע ובין בשמיטה, המספר שמונה מתאר את המציאות הרוחנית שמעל העולם הזה. באותו האופן, בברית המילה אנו מצווים להעלות את הילד מעל לגופניות הטבעית שלו אל השלמות הרוחנית ואת העלאה זו יש לעשות ביום השמיני המתאים למצב שמעל לטבע. מבט מדעי על "יום השמיני" כהמשך להסבר המדרש, ניתן למצוא גם ביסוס מדעי לטענה זו. ד"ר אילה אברהמוב במאמרה "בעיות קרישה ודימום ביילוד" כותבת: "מנגנון הקרישה תלוי בקבוצת חלבונים הנוצרים בכבד, אשר נקראים "גורמי קרישה" או "פקטורי קרישה". גורמים אלה מסומנים במספרים רומיים מ 1-13 והם מפעילים זה את זה בשרשרת (בעזרת אנזימים) עד לקבלת הקריש היציב הנקרא פיברין. בימים הראשונים אחרי הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו, וברור שאינו יכול לעמוד במעמסת יתר של פעילות כירורגית. בדר היכול לגרום למותו של התינוק עקב דמם מסיבי, ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדמם הזה. באופן פיזיולוגי עד גיל 8 ימים הכבד מתחיל להתאושש הוא הולך ומתבגר, ותפקודיו משתפרים, ובגיל 8 ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי קרישה, ומניעת דמם". יתרה מכך, ממחקר שהתפרסם בניו יורק בשנת 1953 עולה, כי בעוד שלפני היום השמיני קיים חוסר משמעותי בחומרי הקרישה, ואילו לאחר היום השמיני חומרי הקרישה עומדים על רמה מספקת וקבועה הנשארת לאורך כל חיי האדם (100%) הרי שלקראת היום השמיני מתרבים חומרי הקרישה בקצב מהיר והם עומדים ביום השמיני על רמה של 110%. כלומר, ביום השמיני, ורק ביום השמיני מגיע ריכוז חומרי הקרישה לשיא של כל הזמנים, מעל הכמות הרגילה המלווה את האדם לאורך כל חייו. מעלתה המשנה בנדרים לא ב מאריכה במעלת וגודל המצוה השקולה כנגד המצוות כולם:"גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות - גדולה מילה הדוחה את השבת - גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה - גדולה מילה שדוחה את הנגעים - גדולה מילה שאברהם אבינו נקרא בה שלם". ובפירוש הרמב"ם על דברי המשנה "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות": "שלש עשרה בריתות, הם מילת "ברית" ו"בריתי" הנכפלים במצות השם יתברך לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו (בראשית יז), ואלו מניינם: א) "ואתנה בריתי ביני ובינך". ב) "אני הנה בריתי אתך". ג) "והקימותי את בריתי ביני וביניך". ד) "לברית עולם". ה) "ואתה את בריתי תשמור". ו) "זאת בריתי אשר תשמרו". ז) "והיה לאות ברית ביני וביניכם". ח) "והיתה בריתי בבשרכם". ט) "לברית עולם". י) "את בריתי הפר". יא) "והקימותי את בריתי אתו". יב) "לברית עולם". יג) "ואת בריתי אקים את יצחק". הנה אלו י"ג בריתות נכפלו בזה הדיבור, ואז נסתלק ממנו הדיבור, כמו שאמר אחר כך: "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם". יסודות וחקירות הגדרה מצווה לחתוך את בשר הערלה של בן שמונה ימים (סוגיות פרטי המילה בשבת קלג. והלאה (פרק רבי אליעזר דמילה) וביבמות ע. והלאה (תחילת פרק הערל). חיוב האב למול את בנו בקידושין כט., בסוגיא זו האריך מנחת חינוך ב). מקור וגדר המצווה מקורה מפורש בפסוקים: "ויאמר אלקים אל אברהם וגו'. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר עורלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר" (בראשית יז-ט והלאה). במהותה חקרו בין שלושה צדדים (מפענח צפונות ו-כד ומנחת אשר בראשית יג-א): מצווה למול (הפעולה) (מנחת חינוך ב-ג [כב] ד"ה ונראה לענ"ד). מצווה שיהיה מהול (התוצאה). אסור שיהיה ערל (השלילה) (המידות לחקר ההלכה טו-סט חקר האם המצווה שיהיה מהול או שלא יהיה ערל). קיום המצווה הוא רק בסוף החיתוך, ולכן אדם פסול (גוי, מומר לערלות, או אשה) יכול להתחיל את המילה ואדם כשר יגמור אותה (אור שמח מילה ב-א ד"ה נסתפקתי וד"ה אולם). דינו שענוש כרת. לרמב"ם (מילה א-ב) חייב כרת רק כשימות והוא ערל במזיד, ולראב"ד (שם) ולתוס' (מכות יד. ד"ה לאפוקי) חייב כרת בכל יום, ואם מל נפטר מכרת. וכתב המנחת חינוך (ב-ג [כו]) שנפק"מ אם בסוף ימיו היה שוגג או אנוס: לרמב"ם פטור מכרת, שהרי מתחייב רק אם בסוף ימיו הוא מזיד, ולראב"ד ולתוס' חייב, שלשיטתם כבר התחייב כרת, והמילה היא רק תשלומין, ולא קיימם. פרטי הדין זמנה ביום ולא בלילה (יבמות עב.). ואם מל בלילה דנו האחרונים האם יצא בדיעבד, ויש בזה ארבע דעות: לא יצא ואין צריך להטיף דם ברית (שאגת אריה נג בסופו ד"ה מ"מ הדבר). לא יצא וצריך להטיף דם ברית (ש"ך, הובא בשאלת יעב"ץ ח"א לד ד"ה והשתא). יצא (שאלת יעב"ץ שם תולה זאת במחלוקת תנאים ואמוראים). אמנם לא קיים את המצווה, אך לא עשה שום איסור ואין למחות בידו בידי אדם, וכשיגיע היום אינו מצווה למול שהרי אין לו ערלה. וכמו מי שביער את חמצו קודם הפסח (מנחת חינוך ב-ג [כב] ד"ה וכן אפילו וד"ה אם כן). זמנה ביום השמיני. ואם מל קודם יום השמיני - כתב הרא"ש שאין צריך להטיף דם ברית (שבת פרק יט סימן ה). ונחלקו בזה האחרונים לשלוש דעות: השאגת אריה (נב ד"ה וכיוון) כתב שלא יצא אפילו בדיעבד, וכוונת הרא"ש שלא יועיל להטיף דם ברית משום שהוא מעוות ולא יוכל לתקון. הרמ"א הש"ך (יו"ד רסב-ב) ושאר אחרונים כתבו שיצא בדיעבד, וכוונת הרא"ש שכיוון שיצא אין צריך להטיף (הביאם השאגת אריה נב ד"ה וכיוון). המנחת חינוך (ב-ג [כב] ד"ה אם כן) כתב שאמנם לא קיים את המצווה, אך לא עשה שום איסור ואין למחות בידו בידי אדם, וכשיגיע יום השמיני אינו מצווה למול שהרי אין לו ערלה. וכמו מי שביער את חמצו קודם הפסח. שליח נחלקו המפרשים האם מועיל במילה, ומצאנו בזה שש דעות: יש אומרים שיצא ידי חובת המצווה (דרכי משה יו"ד רסד-א שהקשה על האור זרוע מאי שנא ממצוות אחרות שיכול לעשות שליח במקומו). יש אומרים שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר למול (אור זרוע ח"ב קז-ה), שמבטל מצוות עשה (ש"ך יו"ד שפב-ד מוכיח מהרא"ש). יש מי שחילק שבדרך כיבוד אסור אך בדרך שליחות מותר, ששלוחו של אדם כמותו (כרתי ופלתי כח פלתי ג). יש מי שחילק להיפך, שבדרך שליחות אסור אך בדרך כיבוד מותר (תבואות שור שם יד). יש מי שחילק שיש במצוות מילה שני חיובים: מצווה על כל ישראל, ובזה יכול לעשות את חבירו שליח, ומצווה מיוחדת לכתחילה על האב, ובזה אי אפשר למנות שליח (בית הלוי ח"א י באמצע הסימן בדיוק). יש מי שאמר שהמילה כשרה אך לא קיים את המצווה (קובץ שיעורים פסחים כט בלשון "אפשר"). בדין השליח - לדעות שמועיל - כתבו הרמב"ן והרשב"א שאין צריך את דיני השליחות, ויכול להיות גם מי שאינו בר שליחות (הביאם הקובץ שיעורים פסחים כט). מל בלי כוונה - לא קיים את המצווה, ואפילו לא נחשב שהמצווה נעשית מאליה בזה שנחתכה עורלתו. אלא רק שאין לו כעת במה לקיים את המצווה (מנחת חינוך ב-ג [יט] סוף ד"ה ויש לי ספק). הטפת דם ברית, כגון מי שנולד בלי ערלה (שבת קלה.), מהראשונים נראה שהיא מדאורייתא, אך מהים של שלמה (יבמות פרק הערל ו) משמע שהיא מדרבנן (מנחת חינוך ב-ג [יג] ד"ה והנה הטפת וד"ה וגם). ואפילו לדעות שהיא מדאורייתא, היא מועילה רק אם אין לו ערלה, אך מי שיש לו ערלה והטיפו לו כשהוא ערל - לא יצא ידי חובה, שהיא גזירת הכתוב רק כשאין לו ערלה (מנחת חינוך שם ד"ה והנה נראה). בפריעה חקר הרוגאצ'ובר שתי חקירות: האם היא גמר המילה (ומילה ופריעה הן מצווה אחת) או מצווה נפרדת (אלא ששתי המצוות מעכבות זו את זו) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פריעה). האם מילה בלי פריעה היא חצי מצווה ונחשב כאינו מהול, או שהוא גם מהול וגם ערל (צפנת פענח מילה א-א). אנשים האב חייב למול את בנו, ואם לא מלו, כשיגדל חייב בעצמו (קידושין כט.). והסתפק המנחת חינוך (ב-ב [ד] ד"ה ואני מסופק) האם כשגדל נשארת המצווה גם על האב אלא שמתווספת מצווה גם על עצמו, או שמצוות האב נפקעת. חצי עבד וחצי בן חורין - ישראל שבא על חצי שפחה וחצי בת חורין של אדון אחר, שבנם הוא חצי עבד וחצי בן חורין - גם אביו חייב למולו מדין אב, וגם רבו (האדון של החצי שפחה) חייב למולו מדין אדון (מנחת חינוך ב ד"ה ואם ישראל יש לו בן). אשה במילת עצמה - חילקו האחרונים שבמצוות מילה כיוון שאין לה ערלה היא כמהולה ואינה שייכת כלל במצווה זו, אך בהטפת דם ברית היא כן שייכת אלא שהיא פטורה מהמצווה (גר"ח סטנסיל בבא קמא פח. ועיון בלומדות טו). אשה במילת בנה - בגמרא (קידושין כט.) מבואר שאשה פטורה מלמול את בנה משום שנאמר (כשאברהם מל את יצחק) (בראשית כא-ד) "כאשר ציווה אותו אלקים" - אותו ולא אותה (וספר המקנה קידושין כט. הוסיף שאע"פ שאין עליה חיוב כחיובו של האב, עדיין יש עליה חיוב כשאר כל ישראל). והקשו התוס' (קידושין כט. ד"ה אותו) שהרי לכאורה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי לילה אינו זמן מילה, וא"כ פשוט שפטורה ואין צריך פסוק. ומצאנו על כך בראשונים ובאחרונים חמישה תירוצים, ויש ביניהם נפק"מ גדולה האם מילה נחשבת מצווה שהזמן גרמא (לתירוצים א וב יש בה פטור שהזמן גרמא, לתירוצים ג וד הזמן גרמא אך אין בה את פטור הנשים כשאר מצוות שהזמן גרמן, ולתירוץ ה לא הזמן גרמא): באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לדעה שמלים גם בלילה, שלדעה זו - כמובן - אין הזמן גרמא (תוס' קידושין כט. ד"ה אותו). באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לבנות קטורה שהו"א שחייבות במילה משום שפטור מצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק לבני ישראל ולא לבני נח (מנחת חינוך סוף מצווה ב ד"ה והנראה (מבנו של המנחת חינוך)). באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שיש בה כרת, ועוד, שנכרתו עליה י"ג בריתות הו"א שחייבת, ולכן צריך את הפסוק (תוס' מגילה כ. ד"ה דכתיב). באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שהמצווה אינה באשה עצמה אלא בבנה הו"א שחייבת, שכל הפטור של זמן גרמא הוא רק במצוות שבאשה עצמה, כגון לולב וסוכה (ריטב"א קידושין כט. ד"ה ואיהי). לא נחשב שהזמן גרמא, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה. וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה (טורי אבן חגיגה טז: ד"ה בני). באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק ללמד שגם אינה מקיימת את המצווה (ונפק"מ, למשל, שאסור לה לברך) (שרידי אש ח"ג קד בתחילתו ד"ה הו"ג, בשם מהרא"י אונטרמן). לא נחשב הז"ג משום שמצווה זו יכולה להתקיים תמיד שבכל יום יכולה להתקיים ברית בשונה ממצוות כמו סוכה שיש רק שבעה ימים בכל השנה תמיד {מקור שאגת אריה נ"ד} קישורים חיצוניים הלכות ברית מילה מאת הרב אליעזר מלמד, באתר ישיבה. חשיבות מצוות המילה מאת הרב זלמן מלמד, באתר ישיבה. הערות שוליים להמשך הערך...

__NOCACHE__

__NOCACHE__