בני החולה צליאק ואוכל מזון ללא גלוטן, מתקרב לבר מצוה. רציתי לשאול כיצד עליו לקיים מצוות שונות: א. קידוש במקום סעודה ב. האם הוא יכול לברך "לישב בסוכה" ג. אכילת מצה ד. האם הוא יכול להצטרף לזימון או לזמן ה. האם עליו לברך ברכת המזון בדין קביעת סעודה על ארוחה ללא לחם ? ו. אולי יש משהו נוסף שלא עלה על דעתי ? תודה רבה אשמח גם להפניות הלכתיות כדי ללמוד איתו את הנושאים לקראת הבר מצווה

שלום וברכה! ראשית, יש להקדים כמה נקודות שיש להן חשיבות לענייננו: א. יש כיום סוגים של קמח ולחם ממיני דגן ללא גלוטן, כגון מסוג מיוחד של שיבולת שועל או מחיטה שהוצא ממנה הגלוטן. לרבים מחולי הצליאק אין מניעה רפואית להשתמש בקמחים אלה, ולפיכך הם יכולים לאכול לחם או מיני מזונות ללא חשש בריאותי. ניתן להשיג גם מצות שמיוצרות במיוחד עבור חולי צליאק. הבעיה עלולה להיות אם החולה מנוע מבחינה רפואית מלאכול גם מיני דגן כאלה, או שאין ברשותו מיני מאפה מסוגים אלה. ב. ייתכן גם מצב שהחולה מוגבל מבחינת הכמות שהוא רשאי לאכול ממינים אלה, או שיש ברשותו רק כמות קטנה של מיני המאפה הללו. כאן יש לציין שתי נקודות לגבי שיעור "כזית": 1. שיעור "כזית" המקובל, שהוא כ-27 סמ"ק, מבוסס על שיטת התוספות, שהגדירו את הזית בשיעור של חצי ביצה. אולם רבים מן הראשונים סברו לא כך, ולדעתם שיעור "כזית" הוא כפי גודל זית בינוני של ימינו, דהיינו בסביבות 5 סמ"ק. אין כאן המקום להרחיב בסוגיה זו, אבל לשיעור הקטן יש ראיות לא מעטות מדברי חז"ל והראשונים, וגם בין גדולי האחרונים יש שנקטו כך הלכה למעשה. לגבי חולים אפשר בוודאי לסמוך על שיטה זו, ולענ"ד ניתן גם לברך על כמות כזו ברכת המזון וברכת "על אכילת מצה". 2. כמו כן, את שיעור "כזית" יש לחשב בנפח ולא במשקל. כמה מן הפוסקים הספרדים בדורות האחרונים שיערו את השיעורים במשקל, ולגבי מיני מאפה החישוב באופן זה כמעט מכפיל את הכמות. אולם עיקר הדין הוא לשער בנפח (גם הפוסקים הללו מודים בכך, והם חישבו במשקל רק כחומרא), וזו היא הדרך העיקרית בפסיקה, ובוודאי לגבי חולים. אם נצרף את הנקודות הללו, עולה ששיעור "כזית" מעיקר הדין הוא קטן מאד, בגודל 5 סמ"ק בלבד. אם יש באפשרותו של החולה לאכול כמות כזו מן הקמחים המיוחדים הללו, הרי הוא יכול לקיים את המצוות התלויות באכילת מיני דגן מעיקר הדין. כמובן, אם החולה יכול לאכול "כזית" בשיעור המקובל, 27 סמ"ק, יש לנהוג על פי שיעור זה. כמובן יש להדגיש, שאין להיכנס לחשש סכנה, ולפיכך כל חולה צליאק צריך לקבל הנחייה רפואית ספציפית על פי מצבו, האם הוא יכול לאכול מאפה כזה ובאיזו כמות. כעת נתייחס לנקודות שהעליתם: א. קידוש במקום סעודה. אם החולה מסוגל לאכול כזית (לפחות בשיעור הקטן) ממיני דגן כנ"ל, הרי הוא יכול לקיים גם קידוש במקום סעודה וגם סעודת שבת ולחם משנה. אם אין לו מאפה כזה, הוא יכול לאכול כמות כזו מדייסה של שיבולת שועל, ובכך לקיים קידוש במקום סעודה. אם אין לו אפשרות לאכול דגן כלל, הוא יכול לשתות יין או מיץ ענבים כדי לקיים קידוש במקום סעודה. במקרה כזה לא יסתפק בשתיית "מלוא לוגמיו", אלא ישתה רביעית (86 סמ"ק), ואם הוא המקדש, עדיף שישתה רביעית מלבד השתייה של הקידוש עצמו. אם אין לו אפשרות לאכול דגן וגם אין לו אפשרות לשתות מספיק יין או מיץ ענבים - בקידוש של הבוקר חולה יכול לאכול מאכלים אחרים בתור "קידוש במקום סעודה". בקידוש של הלילה, במצב כזה שיש לו רק מאכלים אחרים לא יקדש לעצמו, אלא ישמע את הקידוש מאדם אחר שאוכל דגן ויוצא ידי חובה בוודאי. אם יש שם אנשים אחרים שאוכלים דגן אבל אינם יודעים לעשות קידוש (כגון בצבא, או ילדים), מותר לחולה לעשות עבורם קידוש למרות שהוא עצמו אינו אוכל ואינו יוצא ידי חובת קידוש. אבל כאמור, בדרך כלל ניתן לשתות עוד יין אחר הקידוש וכך לקיים "קידוש במקום סעודה" ולצאת ידי חובת קידוש. מקורות: שולחן ערוך רע"ג, ד-ה, ומשנה ברורה שם. ב. ברכת "לישב בסוכה". בעניין זה יש לחלק בין הימים: בלילה הראשון של סוכות, המצוה היא לאכול כזית, ומברכים "לישב בסוכה" גם על כזית (לכתחילה ראוי לאכול כביצה, אבל לחולה כמובן אפשר להסתפק בכזית). כאמור, רבים מן החולים יכולים לאכול לחם ללא גלוטן, וגם אם מדובר בכמות של כזית בלבד יברכו על כך לישב בסוכה. בשאר הימים, מברכים "לישב בסוכה" רק על שיעור של יותר מכביצה, דהיינו כ-60 סמ"ק, של לחם, ולמנהג האשכנזים גם מיני מאפה. אם יש לחולה אפשרות לאכול כמות כזו מדגן ללא גלוטן, יברך. אולם יש לדעת, שמעיקר הדין ברכת "לישב בסוכה" נתקנה לא רק על אכילת לחם, אלא על כל שהייה בסוכה. למעשה נוהגים לברך רק כאשר אוכלים סעודה, משום ששאר העניינים טפלים לאכילה, אולם כמה מגדולי הפוסקים כתבו, שאם מסיבה כלשהי אדם אינו אוכל לחם כלל, עליו לברך "לישב בסוכה" גם על שהייה בסוכה ללא אכילה, משום שאין כאן סעודה ששאר הדברים יהיו טפלים לה. לגבי חולים שאין באפשרותם לאכול לחם, ודאי שיש לסמוך על שיטה זו. דהיינו, שיש לברך "לישב בסוכה" בכל פעם שאוכלים ארוחה בסוכה, למרות שאין אוכלים בה לחם, וכן יש לברך על שינה בסוכה למרות שאין אוכלים. (אם אוכלים ארוחה ולאחריה ממשיכים לשבת בסוכה ברצף וגם ישנים, אין מברכים שוב על השינה, כיוון שהיא בהמשך לארוחה. אך אם היתה הפסקה משמעותית, מברכים שוב על השינה.) כך יש לנהוג גם בלילה הראשון, למי שאין באפשרותו לאכול אפילו כזית דגן - יברך "לישב בסוכה" על הסעודה למרות שאינו אוכל בה לחם. מקורות: שולחן ערוך תרל"ט, ב. שם סעיף ג', ומשנה ברורה שם כ"ב. שו"ע תרל"ט, ח, ומשנ"ב מ"ח. ג. אכילת מצה. ראשית, נדרג את רמות החיוב של האכילות בליל הסדר: מדאורייתא די באכילת "כזית" אחד. מדרבנן יש לאכול שלוש פעמים "כזית": באכילת מצה ראשונה, בכורך ובאפיקומן. כחומרא, כתבו הפוסקים שראוי לאכול עוד כזית באכילת מצה הראשונה ועוד כזית באפיקומן, דהיינו בסך הכל חמישה זיתים. אולם לחולה ודאי שאין להחמיר בכך. דהיינו, שאם יש לחולה מצות ללא גלוטן, והוא יכול לאכול בכל אחת משלוש האכילות שיעור של 27 סמ"ק (כחצי מצת מכונה), הוא מקיים את המצוות דאורייתא ודרבנן כהלכתן. אם אין לו אפשרות לאכול כמות כזו, יאכל באכילה הראשונה כשיעור הזה (כחצי מצה) ובכורך ובאפיקומן כשיעור הקטן (בערך עשירית מצת מכונה). אם גם זה אינו אפשרי, יאכל בשלוש האכילות כפי השיעור הקטן. ואם גם זה לא, אך יכול לאכול לפחות כזית אחד כפי השיעור הקטן, יאכל כזית אחד ויקיים את המצוה מדאורייתא. במקרה כזה שאוכל רק כזית אחד, לא יאכל אותו בתחילת הסעודה אלא בסופה, כדי לקיים בו גם אפיקומן. דהיינו שבתחילה יאכל את הסעודה ללא מצה, ובסוף הסעודה יברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויאכל כזית. מקורות: שו"ע תע"ה, סעיפים א', ז'. ביאור הלכה שם בסעיף א', ד"ה "כזית מכל אחד". שו"ע תע"ז, א, ומשנ"ב שם א'. שו"ע תפ"ב, א, ומשנ"ב שם ו'. ד. זימון. אם החולה אוכל כזית לחם, הוא מברך ברכת המזון, ויכול גם לזמן. אם הוא לא אוכל לחם כלל אלא רק מאכלים אחרים, הוא לא יכול לזמן, אבל הוא יכול להצטרף כשלישי לזימון, אם יש שם שני אנשים שאכלו לחם. אם יש שם שבעה שאכלו לחם, ושלושה שאכלו דברים אחרים, מזמנים בעשרה. מקורות: שו"ע קפ"ד, ו. קצ"ז, ב-ג. משנ"ב שם כ"ב, כ"ג. ה. ברכת המזון כאשר אוכל סעודת קבע ללא לחם. אם אין אוכלים בסעודה לחם או מיני מאפה, אין מברכים ברכת המזון. אבל אם החולה מעוניין, הוא רשאי להוסיף, בנוסף לברכה האחרונה הרגילה, גם את ברכת המזון ללא הזכרת שם ומלכות. להרחבה בעניין זה עיינו בתשובתו של אחי הרב עזריה: http://www.yeshiva.org.il/ask/91721. ו. דינים נוספים. נטילת ידים: אם החולה אוכל כזית לחם ומעלה אך פחות מכביצה (דהיינו 5 סמ"ק ומעלה, אך פחות מ-57 סמ"ק), יש ליטול ידים, אך ללא ברכה. מקורות: שו"ע קנ"ח, ב, ומשנ"ב שם ט'. קטניות בפסח: גם למנהג האשכנזים, שאין אוכלים קטניות בפסח, מותר לחולה לאכול קטניות אם הוא זקוק לכך. מסתבר שחולי צליאק כלולים בהיתר זה, מכיוון שהם מוגבלים באפשרות התזונה וזקוקים לקטניות כדי להשלים את תזונתם. מקורות: משנ"ב תנ"ג, ז.