ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קידוש מוקדם בליל סוכות כדי לזכות את הציבור במצוות סוכה | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ח תשרי תשע"ז

קידוש מוקדם בליל סוכות כדי לזכות את הציבור במצוות סוכה


הרב עזריה אריאל

שאלה:
בקהילתנו בחו"ל יש סוכה אחת ואנשים רבים שרוצים לשבת בה בתורנות, חצי שעה לכל קבוצה. האם ניתן להקדים את הקידוש בסוכה לפני צאת הכוכבים? האם הדין שונה מפסח, בו כוס הקידוש הוא אחד מ4 כוסות?



השאלה נשאלה בהמשך לשאלה אישית

תשובה:
לשואל, שלום וברכה!
ההלכה הפשוטה היא שאין לקדש בליל סוכות עד צאת הכוכבים. אך בשעת הדחק כעין זו, כדי לזכות את הציבור במצוות סוכה, מסתבר לענ"ד להתיר להקדים את הקידוש מבעוד יום, באופן הבא: הקידוש ייאמר בסוכה על ידי הקבוצה הראשונה מיד בשקיעת החמה עם ברכת "שהחיינו" (הן על הגעת המועד והן על הכניסה לסוכה), אך ללא ברכת "לישב בסוכה". אחרי הקידוש יטלו ידיים ויברכו "המוציא", ויאכלו את הסעודה. בהגיע צאת הכוכבים יברכו "לישב בסוכה" ויאכלו עוד כביצה מהחלה.

הרחבה:
1. כידוע, הלילה מתחיל מצאת הכוכבים (ומספק - כבר מהשקיעה). יחד עם זה, מצווה להוסיף מהחול על הקודש ולהקדים לקבל שבת ויום טוב מבעוד יום, וניתן להוסיף החל מפלג המנחה (סי' רסא ס"ב ברמ"א). קבלה זו יכולה להיות גם בתפילת ערבית ואף קידוש מבעוד יום (ברכות כז ע"ב ושו"ע או"ח סי' רסז ס"ב וסי' רעא ס"ה). אפילו ברכת "שהחיינו" על הגעת המועד יכולה להיאמר בזמן התוספת, כפי שנוהגות נשים רבות לברך "שהחיינו" בהדלקת הנר ביום הכיפורים מבעוד יום (ועיין סי' תריט ס"א ומשנ"ב סק"ד).
ברם, קבלה מוקדמת של "תוספת יום טוב" אינה מחילה על זמן התוספת את דיני הלילה ממש. לכן, כשיש מצווה מיוחדת החייבת להתקיים בתאריך שאליו אנו נכנסים, יש להמתין לקיומה עד הלילה. כך הדין באכילת מצה, וכן גם במצוות האכילה בסוכה בלילה הראשון של החג (רמ"א סי' תרלט ס"ג). אם כן, ברור שגם מי שמקדש מבעוד יום בסוכות חייב לשהות בסוכה עד צאת הכוכבים ואז לאכול מעט (כזית, ועדיף - כביצה, משנ"ב סי' תרלט סקכ"ב).
2. השאלה שיש לדון בה היא האם בסוכות ניתן לקדש מבעוד יום ולהתחיל את הסעודה, ובהגיע הלילה להשלים עוד כזית. מצד חובת הקידוש, כתב המגן אברהם (סי' תרלט סקי"א) שהיה מקום לאומרו גם מבעוד יום, ואינו כמו הקידוש של פסח, שחייב להיות בלילה בגלל שהוא חלק מארבע הכוסות. ברם, למעשה כתב המגן אברהם שאין לעשות כך, מפני שבקידוש זה מברכים גם ברכת "לישב בסוכה" וגם ברכת "שהחיינו", ובסדר זה (סוכה נו ע"א). ברכת "לישב בסוכה" צריכה להיאמר רק בלילה, אז מתחיל חיובה הוודאי, ואילו ברכת "שהחיינו" על המועד יכולה עקרונית להיאמר גם מבעוד יום, כאמור, אך בלילה זה הברכה מתייחסת לא רק למועד אלא גם למצוות הישיבה בסוכה, ואם כן גם היא יכולה להיאמר רק בלילה, בשעה שחל החיוב במצוות הסוכה.
אך הדברים צריכים ביאור: מדוע לא ניתן לברך "שהחיינו" בקידוש מבעוד יום על המועד, ללא ברכת "לישב בסוכה", ובהגיע צאת הכוכבים לברך "לישב" ו"שהחיינו" על מצוות הסוכה?
3. בביאור דברי המגן אברהם כתב הלבושי שרד: "דזמן צריך לאומרו בשעת הקידוש, וכיוון שלא יברך לישב בסוכה, איך יאמר זמן?". לא הבנתי היטב את כוונתו, ולכאורה רצונו לומר שזהו תרתי דסתרי, כי ברכת הזמן משמעה שהגיע המועד, ואם כן כיצד יתכן שישב בסוכה ולא יברך עליה? אך כמדומה שלא מצאנו עניין "תרתי דסתרי" כעין זה בהימנעות פסיבית מלעשות מעשה או לברך, ו"תרתי דסתרי" הוא רק כאשר באופן אקטיבי עושים שני דברים סותרים (כגון להתפלל מנחה וערבית בזמן שראוי לזה או לזה, עיין סי' רלג ס"א).
באלף למטה (סי' תרכ"ה סקע"ב) הסביר את המגן אברהם אחרת, שאם יברך "שהחיינו" מבעוד יום רק על המועד, ושוב בלילה על מצוות הסוכה, הרי זו ברכה שאינה צריכה. ואולי זוהי גם כוונת הלבושי שרד, שמאחר שברכת הזמן מתייחסת גם לסוכה אי אפשר לאומרה כעת על הסוכה, וגם לא לאומרה שוב לאחר מכן משום ברכה שאינה צריכה.
4. לענ"ד מסתבר שטעם זה של ברכה שאינה צריכה הוא עניין של זהירות לכתחילה ואינו מעכב בשעת הדחק, כי המועד והסוכה הם עניינים שונים הראויים לברכת שהחיינו. עיקר דין ברכה שאינה צריכה נאמר על מי שלפי הסדר הרגיל היה יכול להסתפק בברכה אחת על שני מעשים, והוא עושה מעשה מיוחד שגורם להתחייב בברכה חדשה שכבר בירך, כגון שסח בין מצווה אחת למצווה כיוצא בה. אבל מי שלפניו שני עניינים שונים שכל אחד ראוי לברכה בפני עצמו, והוא יכול לעשות מעשה כדי לכוללם בברכה אחת ונמנע מכך ועושה אותם בנפרד עם ברכות שונות, אינו בגדר "גורם ברכה שאינה צריכה".
כך משמע בתרומת הדשן (סי' צה), שדן על האכילה בסוכה בלילה הראשון כשיש גשם, וז"ל: "ונראה נמי דאפילו אם באנו להחמיר לאכול כזית בסוכה כהאי גוונא בליל שני, יעשה הקידוש בביתו ויאכל כל צורכו, ושוב יאכל כזית בסוכה... אבל ביום טוב ראשון לאו שפיר דמי כולי האי למיעבד הכי, משום דהיה דחוק לברך זמן פעמיים, חד אקידוש ויו"ט, ואידך אאכילת סוכה אחר כך בכזית שאוכל בה, ושמא אפילו בכהאי גוונא אין להרבות בברכות. אבל ביום טוב שני דלא צריך זמן אסוכה כלל...". מלשונו המתונה "לאו שפיר דמי כולי האי... שמא... אין להרבות בברכות" משמע שבשעת הצורך אין בזה עיכוב. וכן לשון המשנ"ב סי' תרלט סקל"ו על הנהגת הלילה הראשון כשיש גשם: "ויקדש בסוכה כדי שיאמר זמן וכו' - ר"ל דלכאורה היה לו לעשות בהיפוך, שיקדש בבית ויאמר גם כן שם ברכת שהחיינו לזמן הזה ויאכל כל סעודתו שם ורק בסיום הסעודה יכנס לסוכה ויאכל כזית שם, אלא דבזה היה צריך לברך עוד ברכת זמן משום סוכה, ואין נכון להרבות בברכות. לכך טוב יותר שיקדש מתחלה בסוכה, ויהיה קאי ברכת זמן על הסוכה גם כן... ויאכל בסוכה כזית ושאר סעודתו יאכל בביתו".
כיוצא בזה כתב הרמ"ע מפאנו (אלפסי זוטא, ראש השנה פ"ג, מהדו' מכון ירושלים ח"א עמ' רג): "ואם קידש לנשים חוץ לסוכה וחזר וקידש לעצמו בסוכה - חוזר ואומר זמן", ומשמע מדבריו שמותר לעשות כן לכתחילה אם יש צורך כלשהו לקדש לנשים בבית דווקא, ואינו נחשב כגורם ברכה שאינה צריכה בכך שחוזר ומברך שהחיינו (ועיין כיוצא בזה במנחת שלמה ח"א סי' כ, שכתב שמי שמברך "שהחיינו" על מועד ויש לו גם פרי חדש אינו צריך להביאו לשולחן בשעת הקידוש כדי לחסוך ברכת שהחיינו נוספת, ואינו נחשב גורם ברכה שאינה צריכה).
אם כן, הדעת נוטה לכאורה שבשעת הדחק כגון זו עדיף שיברכו "שהחיינו" בשעת הקידוש ויתכוונו על הגעת המועד בלבד ולא על הסוכה, ובהגיע הלילה, כשיברכו "לישב", יברכו שוב "שהחיינו" על מצוות הסוכה.
5. ברם, ההנחה בדברי האלף למטה שברכת שהחיינו מבעוד יום אינה מועילה לעניין מצוות הסוכה גם היא אינה פשוטה. מצינו בגמרא (סוכה מו ע"א) שברכת "שהחיינו" על הסוכה יכולה להיאמר או בזמן קיום המצווה או בזמן עשיית המצווה, דהיינו הכנת הסוכה. באופן פשוט, לכאורה אין כאן אלא שני זמנים, העשייה או קיום המצווה, ולכן סובר האלף למטה שהישיבה בסוכה בטרם זמן חיובה אינה ראויה כלל לברכת שהחיינו, מפני שאין זה זמן הקיום ולא העשייה. ברם, מצאנו סברות מקילות בעניין זה, כגון מה שכתב הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ב) שהנוטל לולב ביו"ט ראשון בגלויות אינו מברך שהחיינו ביום השני מפני שנטילת הלולב של היום הראשון, שלכאורה אינה אלא מספק, מועילה ליום השני ואינה גרועה מברכה בזמן עשיית הלולב (וכן נפסק בשו"ע סי' תרסב ס"ב, עיין משנ"ב סק"ב). בביכורי יעקב (סי' תרלט סקכ"ב) חידש בדומה לזה, שאפילו מי שטעה וקידש מבעוד יום עלתה לו ברכת שהחיינו גם על מצוות סוכה ולא רק על הגעת המועד, ולא יברך שוב בלילה; ובמשנ"ב (ס"ק כה) הביאו לעניין מי שקידש בין השמשות, ולא הביא את חידושו לעניין מבעוד יום, ושמא נחלק עליו בפרט זה. עוד כיו"ב כתב הביכורי יעקב (שם סקמ"א) חידוש גדול לגבי מי שישב בטעות בסוכה שמכוסה בגגון, שברכת שהחיינו בקידוש עלתה לו אע"פ שלא קיים מצוות סוכה, וכשיבחין אח"כ שסוכתו פסולה יסיר את הגגון ויברך רק "לישב" ולא "שהחיינו", והובא במשנ"ב (תרלט סוף סקמ"ח). יתכן שדברי הביכורי יעקב נאמרו רק לעניין דיעבד, לגבי מי שהתכוון לברך שהחיינו על הסוכה ואח"כ התברר שטעה בזמן או במצב הסוכה, ולכתחילה גם הוא יודה שכל עוד לא הגיע זמן החיוב עדיף להתכוון שברכת שהחיינו תתייחס לזמן בלבד ולא לסוכה. מכל מקום, בהנחה שהציבור שעליו אנו דנים כנראה אינו בקיא לדקדק בכוונת ה"שהחיינו", מתי להתכוון למועד ומתי לסוכה, עדיף שיברכו "שהחיינו" פעם אחת בקידוש כרגיל, ויצאו בו ידי חובה גם על הסוכה, בפרט שמדובר אחרי השקיעה ולא מבעו"י, כאמור.
6. באלף למטה שם כתב טעם נוסף (מדיליה, ולא כביאור למגן אברהם) מדוע לא נכון לקדש מבעוד יום, כי היכן יקדש? אם ישב בסוכה - יש חשש בל תוסיף בישיבה בה מבעוד יום; ואם ישב מחוצה לה - הרי זה נראה כחוכא ואטלולא, שאומר קידוש היום של סוכות ואינו בסוכה. לענ"ד קשה להלום טעם זה, וממה נפשך: אם אמירת הקידוש מבעוד יום פירושה שהזמן כבר מוגדר כלילה, הרי מותר וצריך לשבת בסוכה; ואם לאו, מפני שהקידוש הוא רק קבלה של איסורי המלאכה של יום טוב, מדוע הוא סותר לישיבה מחוץ לסוכה? ושמא אף הוא אמר זאת רק מפני מראית העין, שאנשים שאינם בקיאים יתקשו בהבחנה הנ"ל ויראו בזה עניין מתמיה. על כל פנים, לאור החשש מ"בל תוסיף" בישיבה מחוץ לסוכה מבעוד יום כתבתי שהקידוש ייאמר רק בסוכה רק בשקיעת החמה: מכיוון שזהו זמן בין השמשות, ומספק אסור לאכול מחוץ לסוכה, בוודאי אין בזה בל תוסיף (כמפורש בגמ' בסוכה מו ע"ב לגבי בין השמשות של סוף חג הסוכות, שמי שאוכל בו חייב בסוכה).
7. שאלה אחרת מתעוררת בעניין זה והיא האם מותר לאכול, בין בסוכה ובין מחוץ לסוכה, לפני שמגיע זמן החיוב בסוכה. הרי ההלכה היא שאסור לאכול פת מערב סוכות אחר הצהריים והלאה, כדי שיגיע לאכילת הפת בסוכה כשהוא מתאווה (רמ"א תרלט ס"ג ומשנ"ב ס"ק כז). אם כן, אפילו אם מותר לקדש מבעוד יום, לא ניתן לאכול אז, כדי שאכילתו בלילה תהיה לתאבון.
המגן אברהם, שדן על האפשרות לקדש מבעוד יום, השיב על כך באמרו "דקידוש יכול לעשות מבעוד יום קצת על היין, וברכת לישב בסוכה והמוציא יאמר בליל", כלומר, הקידוש יוקדם רק מעט (ולא מפלג המנחה, כפי שאפשר בליל שבת), כדי שהאכילה בלילה תהיה סמוכה לו (כך משמע בפשט דברי המג"א, כפי שכתב הרב יחזקאל ווינפלד, 'באור פניך' עמ' תלא, ולא כפירוש הביאור הלכה שם, שה"קידוש במקום סעודה" יתקיים על ידי רביעית יין). אולם לפתרון הבעיה שאנו דנים בה אין זה מספיק, וכדי לאפשר את תחלופת הציבור בסוכה יש צורך שיקדשו מיד בשקיעה ויאכלו סעודה של ממש ורק כמנה אחרונה יאכלו כביצה פת בצאת הכוכבים. האם יש מקום להתיר זאת בשעת הדחק?
8. מקור הדין שלא לאכול בשלהי ערב סוכות עד זמן מצוות סוכה הוא סוגיית הירושלמי בסוכה פ"ב ה"ז: "ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל: נאמר ט"ו בפסח ונאמר ט"ו בחג. מה ט"ו שנאמר בפסח לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, אף ט"ו שנאמר בחג לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. חברייא בעיי: אומרים מה להלן עד שיכנסו למצה בתאוה, וכא עד שיכנסו לסוכה בתאוה?". כלומר, החברים התלבטו האם סוכות הושווה לפסח גם לעניין החובה להגיע לאכילת המצה בתאווה. בספק זה פסק האור זרוע (הל' סוכה סי' שא): "והואיל ולא איפשיטא אזלינן בה לחומרא וצריך ליכנס לסוכה בתאוה". וצריך עיון מדוע פסק להחמיר בספק זה, שבפשטות הוא מדרבנן. על כל פנים, דין זה הובא ברמ"א ובפוסקים האחרונים, כנ"ל.
9. ברם, מסוגיית הבבלי בפסחים צט ע"ב, על איסור האכילה בערב פסח סמוך למנחה בהשוואה לשאר ימים טובים, משמע בפשטות שבערב סוכות הרי זה מותר, כלשון המאירי שם: "כבר ביארנו באיסור זה של אכילה מתחלת שעה עשירית ולמעלה שלא נאמרה אלא מטעם אכילת מצה לתיאבון, ולמדנו ששאר ערבי ימים טובים וערבי שבתות אין להם סרך באיסור זה אלא אוכל אף משעה זו ולמעלה", ולא טרח להוציא מן הכלל את חג הסוכות. וכן ברמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו הי"ב): "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו, וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה... אבל בשאר ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך". כך גם בכמה ראשונים נוספים שהזכירו את האיסור בפסח וההיתר בשאר ימים טובים בלא לציין את חג הסוכות ואת דין הירושלמי.
נראה שראשונים אלה סברו שראוי להכריע בספקו של הירושלמי לקולא, מפני שזהו איסור דרבנן. או מטעם אחר, שהבינו מפשטות סוגיית הבבלי בפסחים שהיא חלוקה על הירושלמי. ואכן, מצאנו בזה הבדל מפורש בין התלמודים בהבנת המשנה בפרק עשירי בפסחים: "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך": הבבלי הבין שהמשנה אוסרת רק בערב פסח ומתירה בשבתות ושאר ימים טובים, כדעת רבי יוסי המובאת שם, ואילו הירושלמי על אתר אומר להיפך: "מתניתא דר' יודה, דתני ערב שבת מן המנחה ולמעלן לא יטעום אדם כלום עד שתחשך כדי שיכנס לשבת בתאוה, דברי ר' יודה. ר' יוסה אומר: אוכל והולך עד שעה שהוא משלים". כלומר, הירושלמי לא דקדק מהמשנה שהאיסור דווקא בערב פסח, אלא אדרבה, הפסח הוא דוגמה לשאר ימים טובים, ומשנה זו כדעת רבי יהודה האוסר בכל ערב שבת. ממילא, מתבקש גם לאסור בערב סוכות, גם אלמלא הדימוי המיוחד שלו לפסח.
וכן כתבו אחרונים בדעת הרמב"ם, שהקל בספקו של הירושלמי ('מחנה יצחק', לרבה של ירושלים הרב יצחק קוליץ זצ"ל, עמ' קסה-קסז; אורה ושמחה, הל' סוכה עמ' רצ). וחילקו בין פסח לסוכות בעניין הצורך לבוא כשהוא מתאווה: המצה אינה עריבה לאדם כמו פת רגילה, ולכן יש יותר חשש שלא תיאכל לתאבון, מה שאין כן בסוכות, שיכול אדם להכין אוכל טעים כחפצו (סברה זו כתובה בצל"ח בפסחים קח,א ובאלף למטה סי' תרכה סק"ח, וקדמם אחד הקדמונים, הר"י אלמאדארי בפסחים צט,ב; ועיין בדרכי משה סי' תרלט, טעם אחר ועקרוני לחלק בין פסח לסוכות בעניין זה, ואכמ"ל). וכן כתב בדגל מחנה אפרים (לרבי אפרים לניאדו, מרבני ארם צובה לפני כמאתיים שנה, או"ח סי' ג) בדעת הטור (סי' תעב), שבערב סוכות אין איסור אכילה מבעוד יום כדי שיתאווה. ואף הוסיף חידוש מופלג, שלדעתו האוכל מפלג המנחה ומעלה, בזמן תוספת יום טוב, יצא ידי חובת סוכה! ועיין ביביע אומר (ח"י או"ח סי' מז) שדחה דבריו. ועיין גם במנחת שלמה על הש"ס (פסחים צט ע"ב וקז ע"ב), שצידד שלפשט דברי הבבלי אין מניעה לאכול בערב סוכות, אע"פ שלמעשה צריך להחמיר.
10. ראיה להיתר זה לאכול בשעת הצורך לפני קיום המצווה מהתרומת הדשן (סי' צה הנ"ל), שדן על האכילה בלילה הראשון כשיש גשם, וז"ל: "ונראה נמי דאפילו אם באנו להחמיר לאכול כזית בסוכה כהאי גוונא בליל שני, יעשה הקידוש בביתו ויאכל כל צורכו, ושוב יאכל כזית בסוכה, והוי שפיר דומיא דמצה, כדאמרינן בפסחים: הדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה". וכן לשון המשנ"ב (סי' תרלט סקל"ו הנ"ל): "ויקדש בסוכה כדי שיאמר זמן וכו' - ר"ל דלכאורה היה לו לעשות בהיפוך, שיקדש בבית ויאמר גם כן שם ברכת שהחיינו לזמן הזה ויאכל כל סעודתו שם ורק בסיום הסעודה יכנס לסוכה ויאכל כזית שם", כלומר, ובזה ירוויח שאולי בינתיים ייפסק הגשם וחיובו בסוכה יהיה ודאי, עי"ש; ושלל זאת רק מחמת החשש לברכה שאינה צריכה, כנ"ל.
11. לפיכך למעשה בשעת הדחק שלכם, וכדי לזכות יהודים רבים ככל האפשר במצוות סוכה, מסתבר לענ"ד לסמוך על שיטות הפוסקים שהתירו לאכול בערב סוכות לפני חשיכה. ואף שבזה מוותרים על הידור המצווה לאכול את הכזית בתאווה, מתן האפשרות ליהודים נוספים לקיים את המצווה הוא "הידור" יקר בהרבה, וחלק מהעריבות שבין ישראל לחברו.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il