מהי הברכה על לחם העשוי מחיטה נבוטה טחונה ושמן וללא כל רכיבים אחרים?

באופן רגיל שמשתמשים בשמן סויה או קנולה וכדו' שטעמו אינו דומיננטי במיוחד ובכמות הנדרשת לעשיית בצק, טעם העיסה הוא העיקר וזה נחשב פת גמור שברכתו המוציא לחם מן הארץ, אולם במקרה שמשתמשים בכמות גדולה של שמן בעל טעם חזק כגון שמן זית, וטעם השמן דומיננטי יותר מטעם העיסה, זה נחשב פת הבאה בכיסנין שברכתו בורא מיני מזונות. הרחבה ומקורות: הכלל הוא שלחם העשוי מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון) ברכתו המוציא לחם מן הארץ, אולם אם הוא פת הבאה בכיסנין ברכתו בורא מיני מזונות, ישנם מספר פירושים מה זה פת הבאה בכיסנין. וז"ל השלחן ערוך (או"ח סימן קסח סעיף ז): פת הבאה בכיסנין יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו, ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה (ויש אומרים שזה נקרא פת גמור אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם) . ויש מפרשים שהוא פת בין מתובלת בין שאינה מתובלת שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם והם הנקראים בישקוני"ש והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין ע"כ. הרי שלהלכה פוסק השולחן ערוך שאנו נוקטים כמו כל הדעות בפירוש פת כיסנין, והדעה הרלוונטית לנדון דידן היא הדעה השניה שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן וכו' והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות ניכר בעיסה, והרמ"א ציין שיש אומרים שזה נקרא פת גמור אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש וכו' וכן נוהגים. ובמשנה ברורה (ס"ק לג) מבאר רצה לומר שכל כך תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעל ידי זה נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעל ידי זה הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן גם כן שיהיה המילוי הרבה כל כך עד שעל ידי זה יהיה נרגש הטעם הרבה מאד: מבואר מדברי המשנה ברורה שכדי שהשמן יגרום לפת להחשב פת הבאה בכיסנין צריך שטעמו יורגש הרבה מאוד עד שטעם העיסה יהיה טפל לטעם השמן, ונראה לי שבאופן רגיל שמשתמש בשמן סויה או קנולה וכדו' שטעמו אינו דומיננטי במיוחד ובכמות הנדרשת לעשיית בצק, טעם העיסה הוא העיקר וזה נחשב פת גמור שברכתו המוציא לחם מן הארץ.