ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מי נתן לרבנים סמכות להוסיף הלכות? | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ב אדר א' תשע"ט

מי נתן לרבנים סמכות להוסיף הלכות?


הרב שמואל אריאל

שאלה:
אני מבקש שהתשובה לשאלה הזאת תבוא רק מתוך החומש. הרבנים לא יכולים לתת לעצמם סמכות. איפה רשום בתורה שיש סמכות להוסיף הלכות?
הטענה שלא רשום אחרת, ובכך להוכיח בדרך השלילה, אינה מתקבלת. והטענה שיש סמכות ללמד תורה ולדון אותה, אינה טענה שעונה לשאלתי. השאלה היא לא על לימוד תורה, היא על הוספת תורה. תודה.

תשובה:
שלום וברכה!

איני יודע מה בדיוק כוונתך ב"להוסיף הלכות". ביטוי זה יכול להתייחס לשני עניינים, שנדון בכל אחד מהם בפני עצמו:

מצוות התורה מופיעות בדרך כלל בתורה שבכתב באופן כללי, ופרטי המצוה מופיעים רק בדברי חז"ל. כך למשל, בתורה כתוב שבשבת אסור לעשות מלאכה, אך אין פירוט של המלאכות האסורות בשבת. בדברי חז"ל אנו מוצאים את רשימת ל"ט המלאכות, והגדרות רבות ומפורטות של מלאכות אלה. וכך לגבי מצוות רבות נוספות. זהו סוג אחד של "הוספה" – הגדרות של מצוות התורה, שאינן מופיעות במפורש בתורה עצמה אלא בדברי חז"ל.
פרטים אלה עשויים לנבוע משני מקורות: חלק מן הפרטים הללו התקבלו במסורת מסיני ועברו מדור לדור עד שנכתבו על ידי חז"ל, וחלק מהם לא התקבלו במסורת אלא נלמדו על ידי חז"ל בעצמם, מתוך התבוננות בכתובים על פי כללי הלימוד ודרישת התורה. (להרחבה והפנייה למקורות בעניין זה של שני סוגי הדינים, ניתן לעיין כאן.)
לגבי שאלתך מה הוא המקור בתורה לסמכות זו של חכמים, שמעבירים אלינו את המסורת ואף מפרשים בעצמם את הכתובים:
ראשית, מעצם העובדה שמצוות רבות נאמרו בצורה שאינה מבוארת ומפורשת, עולה בהכרח שאמורה להיות השלמה כלשהי שתבאר את הדברים. כך למשל בדוגמה שהזכרתי: התורה מצווה "לא תעשה כל מלאכה", אך כיצד יידע אדם מהי "מלאכה" שאסורה בשבת, ואילו פעולות אינן בגדר "מלאכה" והן מותרות? אולי מותר בשבת לבנות בתים ולתפור בגדים? ואולי אסור להזיז שולחנות ולחתוך לחם? התורה כותבת את המצוה באופן כללי, אך אינה מפרטת אותה הלכה למעשה. וכך לגבי כל מצוה ומצוה, התורה כותבת בדרך כלל רק את העקרונות, והפרטים המעשיים אינם מבוארים. מכיוון שכך, בהכרח הפרטים אמורים להיוודע באחת מן הדרכים שציינתי: במסורת שבעל פה שמתלווה לתורה שבכתב, או בלימוד ובירור של חכמים בעצמם. אם לא נקבל את המסורת שמעבירים חכמים ואת הפרשנות שמפרשים חכמים, לא נוכל כלל לקיים את התורה.
בנוסף, ישנה פרשיה בתורה שמסמיכה במפורש את החכמים לפרש את התורה ולהגדיר את ההלכות. כך נאמר בדברים פרק י"ז:
(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: (י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: (יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:
מדובר כאן בשאלה שעולה בתחומי ההלכה השונים ("בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע") ואין לגביה תשובה מפורשת בתורה ("כי יפלא ממך דבר"). כאשר מתרחש מצב כזה, התורה מורה לנו לפנות אל החכמים שיפסקו את ההלכה, והיא מחייבת אותנו לקבל את פסיקתם. יש לשים לב, שהתורה אינה מצמצמת סמכות זו, שחכמים מוסמכים רק להעביר אלינו את המסורת שהתקבלה מסיני, אלא התורה מחייבת אותנו לשמוע אל כל מה שיורו החכמים, גם כאשר הם מפרשים את התורה בעצמם. כך רואים בלשון הפרשיה, שהיא מתארת את הפסיקה כבאה מפיהם של הדיינים עצמם: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה", והיא מייחסת את הסמכות לדיינים עצמם: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן... אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט" – לא נאמר כאן שאלו דברי ה' שנאמרו בסיני והכהן והשופט רק מעבירים אותם, אלא יש לשמוע אל הכהן ואל השופט מצד עצמם, גם כאשר הם מפרשים את התורה בעצמם. ניתן להעמיד זאת מול לשון הכתוב בעניין הנביא (דברים י"ח, יח-יט): "...וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" – שם מדגישה התורה שאין אלו דבריו של הנביא עצמו, הנביא משמש רק כצינור להעברת דבר ה' ומכאן חובת הציות לדברים שהוא מביא. בעוד שבפרשתנו לא נאמר דבר כזה, שהשופטים הם רק צינור לדבר ה' שהגיע אליהם במסורת, אלא מודגש מעמדם של השופטים עצמם, שניתנה להם גם הסמכות להורות את התורה ולהכריע במצבים של ספק.

סוג אחר של דינים שמופיעים בדברי חכמים הוא מצוות דרבנן, פרטים שאינם ביאור של מצוות התורה עצמן אלא הוספות שהוסיפו חכמים על מצוות התורה. כך למשל בעניין מצוות שבת: מלבד ההגדרות שהגדירו חכמים את פרטי המלאכות האסורות מן התורה, הוסיפו חכמים גם פרטים שאינם כלולים במצוה מדאורייתא, כגון האיסור לטלטל מוקצה, המצוה להדליק נרות לכבוד שבת וכדומה. פרטים אלה אינם מהווים פרשנות של הכתוב אלא הוספה על גבי המצוה שבתורה.
לגבי קיומו ותוקפו של סוג זה, ניתן להביא מקורות מדברי הנביאים והכתובים. כך למשל, בספר ישעיהו (נ"ח, יג) מופיעים פרטים במצוות שבת שאינם מן התורה אלא מדרבנן, כגון מצוות עונג שבת והאיסור לדבר בשבת בדברי חול. פרטים אלה אינם מופיעים בתורה עצמה, וגם אין זו פרשנות לציווי "לא תעשה כל מלאכה", אלא הוספות שהוסיפו חכמים על דין התורה. אף על פי כן, הנביא מציין אותם כחלק ממצות השבת. בדומה לכך, בכמה מקומות בנביאים ובכתובים מופיע האיסור על מסחר בשבת (עיין עמוס ח', ה; נחמיה י', לב; שם י"ג, טו-כב) – גם איסור זה אינו חלק מן המלאכות האסורות בשבת מן התורה, אלא הוספה שהוסיפו חכמים.
מקור בולט בעניין זה הוא מצות חג הפורים, שכמובן אין זו מצוה מן התורה אלא הוספה של חכמים, והיא מופיעה בתנ"ך כחיוב גמור. במגילת אסתר מתואר בהרחבה עניין זה, כיצד תיקנו מרדכי ואסתר תקנה זו של חג הפורים וכיצד היא התקבלה על ידי כלל עם ישראל, ומודגש שזהו דין מחייב לדורות (עיין אסתר ט', כ-לב). אנו מוצאים אם כן במפורש בתנ"ך, שישנה לחכמים סמכות להוסיף תקנות על גבי מצוות התורה.
לגבי המקור בתורה לסמכות זו, היכן נתן הקב"ה לחכמים את הסמכות להוסיף גזירות ותקנות, נחלקו המפרשים: לדעת הרמב"ם (הלכות ממרים א', ב) גם סוג זה כלול בפרשייה שהבאנו מספר דברים - כאשר התורה מצווה אותנו לשמוע לחכמים בכל מה שהם מורים לנו, הדבר כולל לא רק את פרשנות המצוות אלא גם את הגזירות והתקנות שחכמים מוסיפים על מצוות התורה, "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ". הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שורש א') חולק עליו, וסובר שפרשייה זו עוסקת רק בפרשנות של פרטי המצוות דאורייתא, ואין היא מתייחסת לסמכות חכמים לתקן תקנות וגזירות. מדבריו נראה שהמקור לסמכות זו הוא מסורת שבעל פה שנאמרה בסיני, ובה ניתנה לחכמים הסמכות להוסיף תקנות וגזירות. אך בין אם נסביר את מקור הסמכות באופן של הרמב"ם או באופן של הרמב"ן, בסופו של דבר עצם הסמכות ודאי קיימת. אין מדובר ב"סמכות שהרבנים נתנו לעצמם", אלא כך מופיע בבירור בדברי הנביאים והכתובים, כפי שראינו.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il