שלום רב. שאלתי המשך לתשובתך היא בעצם אז למי ניתנת הסמכות להחשב כ״חכם״ ממי שלהם הסמכות לתקן תקנות והלכות? ומה בדיוק הופך אותם ל״חכמים״ עליהם מדובר באופן רשמי? שאלתי נובעת בעקר מכך שהנני מתגוררת בחו״ל ונחשפת לבני אנוסים שהתגיירו ע״י בתי דין מקומיים אשר אינם שומרים את כל ההלכות כמו בישראל למשל. אותם גרים בעצם חיים אורח יהודי מלא כולל מזוזות, שמירת שבת במלואה, שמירת כשרות, מכירים את התלמוד וכו׳ וכו׳ אך למשל אינם מחמירים בהרבה דברים, אבל כך הרבה יהודים מאיתנו. באופן כללי אפשר לאמר שהם עושים הרבה יותר מהרבה יהודים. אך מה, בישראל אינם נחשבים ליהודים ואינם זכאים לתושבות/ אזרחות ישראלית ואם יחפצו בכך, יצטרכו לעבור גיור מלא על פי הבית דין הרבני בישראל. כיצד ניתן להבחין ב״חכמים״ האמיתיים של ימינו? כיצד ייתכן שלא יהיו זכאים לעלות לישראל ובנוסף לזאת, מי יכול להגיד להם שכל מה שהנם עושים הוא לשווא ושהם חיים בשקר? מה ההבדל בין פוסקי הלכה/ חכמים של היום בישראל לבין מי שכאן בחו״ל (ספציפית ארה״ב) שמחשיבים אותם כיהודים רשמית? יש כללים מאוד ברורים למי נחשב ״חכם״ ולו הסמכות לתקן הלכות ועל פי מה? אחרת, הרי כל אחד יכול להכריז על עצמו כזה! אשמח להבהרה דחופה. תודה רבה

שלום וברכה! השאלה שלך היא עניין שונה במהותו מן השאלה והתשובה הקודמת. בתשובה הקודמת נידונו הסמכות של חכמים לתקן תקנות ולדרוש את התורה. הדיון הזה שייך בעיקר לדורות העבר, זמן המשנה והגמרא, שבהם חכמים דרשו את התורה ולמדו ממנה הלכות חדשות, וכן חידשו גזירות ותקנות מדרבנן. כאשר מדובר ברבנים בני זמננו שעוסקים בגיור למשל, הם לא מתיימרים לתקן תקנות חדשות, וגם לא לדרוש את התורה וללמוד ממנה הלכות חדשות. בדורותינו כבר לא מקובל לחדש חידושים באופנים הללו. הבסיס לפסיקה בדורותינו הוא מה שפסקו חכמי המשנה והגמרא, ובמשך הדורות רבנים לומדים את הדברים הללו ואת דברי הפוסקים ומסיקים מתוכם את ההלכות השונות, כגון בעניין הגיור. ישנם מצבים שבהם רב מסוים מפרש פרשנות חדשה בדברי הגמרא או הפוסקים ומתוך כך הוא טוען שלפי דעתו ההלכה היא כך, ואז ייתכנו בהחלט מצבים של מחלוקת, אם רבנים אחרים אינם מקבלים את הפרשנות שלו והם חולקים עליה. כך גם בעניין הגיור: ההלכה הבסיסית והמוסכמת היא שהגר צריך לקבל עליו את המצוות. בתוך הקביעה העקרונית הזו ישנן דעות שונות בין הרבנים, איזו רמה של שמירת מצוות נדרשת מן הגר כדי שאפשר יהיה לגייר אותו. איני יודע לאיזה בתי דין בדיוק את מתכוונת, אבל כנראה שהם מסתפקים ברמה נמוכה יותר של שמירת מצוות לעומת מה שמקובל בבתי הדין של הרבנות כאן בארץ. בהקשר זה אעיר, שמצד אחד את כותבת ש"אותם גרים בעצם חיים אורח יהודי מלא", אבל מצד שני את כותבת שהם "אינם שומרים את כל ההלכות", דהיינו שיש תחומים שהם לא שומרים. כפי הנראה זו היא הסיבה לכך שהרבנות אינה מכירה בגיורים הללו, בעוד שבתי הדין שמוכנים לגייר אותם מסתפקים ברמה נמוכה יותר של שמירת מצוות. זה לא אומר בהכרח שהרבנות אינה מכירה בדיינים הללו כ"חכמים" ורבנים, אלא שיש מחלוקת הלכתית בינה לבין אותם דיינים. בארץ הרבנות מופקדת על העניינים ההלכתיים הרשמיים, ובכלל זה גם ההכרה בגיורים נמצאת תחת אחריותה. אם לפי המדיניות ההלכתית של הרבנות הגיורים הללו אינם ברמה מספקת, אז היא לא מאשרת אותם, וזה לא אומר בהכרח שהיא פוסלת את הרבנים המגיירים באופן אישי. זה כמו מחלוקות בעניינים אחרים בהלכה, שלא פעם רב אחד סובר שהרב השני פוסק באופן מיקל מדי, ואז הוא לא יקבל את הפסיקה הספציפית הזו, אבל לא יפסול באופן כללי את הרב השני. כך למשל מתנהלת הרבנות בענייני הכשרות – יש נושאים הלכתיים שבהם חלק מגופי הכשרות בחו"ל מקילים יותר מאשר המקובל בארץ, ואז הרבנות בארץ לא מאשרת כשרות למוצרים הספציפיים הללו, למרות שבאופן כללי היא סומכת על אותם גופי כשרות ומכירה בהם כרבנים מוסמכים. (יש גם מצבים שבהם הרבנות אכן אינה מכירה באופן אישי בבתי הדין כמוסמכים לגייר, ופוסלת את הגיורים שלהם מן הסיבה הזו. אם למשל מתבצע "גיור" ב"בית דין" רפורמי, אז גם אם המתגייר יקיים מצוות, ייתכן בהחלט שהגיור אינו תקף, משום שהמגיירים אינם דיינים כשרים. למשל הרבה ראבייס רפורמים מחללים שבת – אנשים כאלה פסולים לשמש כדיינים, ומתוך כך ה"גיור" שנעשה על ידיהם אינו תקף. אבל מן התיאור שלך כנראה שזה לא המצב במקרים שעליהם שאלת.)