על טבילת כלי סעודה שקנינו מגוי אנו מברכים. אם כן מדוע לא מברכים גם על הגעלת כלים?

בספר חזון עובדיה הביא הסבר לזה בשם ספר איסור והתר. החילוק הוא, כלי סעודה שניקנו מגוי, יש מצוות עשה לטובלם, (אמנם יש מחלוקת בין הראשונים האם המצווה מדאורייתא או מדרבנן). לעומת זאת כלים שבלעו טעם איסור או חמץ, אין מצווה להכשירם אלא סיבת ההכשר היא כדי שלא ניכשל באכילת הטעם האסור הבלוע בכלי. כלומר אין מצוות עשה להכשיר את הכלי מטעם הבלוע בו אלא זהו פיתרון כיצד אפשר להשתמש בכלי בלי להיכשל באיסור, ועל פעולה כזו לא מברכים.