אנו 4 דיירים בבנין בן 4 קומות , בכל קומה דירה. לצורך התפילה כל משפחה יוצאת לחדר המדרגות ומצטרפים אלינו בקומת הלובי עוד כ4 אנשים וכך אנו מקיימים מנין אולם איננו רואים אלו את אלו כלומר כולנו באותו חלל אולם איננו רואים בין הקומות אלא שיש אופציה באם בכל קומה יטו את ראשם או גופם לכיוון הפיר. אבל במהלך התפילה כל אחד יושב בקומתו ואינו רואה קומה אחרת האם זה תקין?

לשואל, שלום וברכה! לענ"ד כאשר אין ברירה אחרת לתפילה בציבור (כגון שאין שטח פתוח שמאפשר תפילה בבטחה בשמירה מלאה של ההנחיות) יש מקום להצטרף למניין באופן כזה, כאשר כל משפחה יושבת בחדר המדרגות בקומה שלה, מאחר שחדר המדרגות שייך לכולם ובאופן עקרוני משמש כיחידה אחת לאותה מטרה, הגעה לדירות בבניין, גם אם מעשית כל קומה (ובפרט הקומה העליונה) משמשת בעיקר למשפחה מסוימת. התנאים להיתר זה הם: א. מאחר שלא מצאתי מקורות מפורשים וברורים לקולא זו, מחמת הספק יש להמנע מברכות הנאמרות רק בציבור. לפיכך יש לקיים חזרת הש"ץ מקוצרת, ללא ברכת כהנים וללא קריאת התורה. ב. אם יש בחדר המדרגות חלק פנימי יותר בין המדרגות לבין דירות המגורים, שמקובל לראותו כשייך לדיירים באותה קומה בלבד להנחת ציוד וכדומה, אין לשבת בחלק הפנימי, אלא רק בחלק החיצוני שבכל קומה שמתפקד כמעבר לכל הדיירים. ג. לדעת דודי הרב יעקב אריאל שליט"א, עמו שוחחתי על העניין, יש לצרף לעניין זה שבתחילת התפילה יהיו נציגים מכל קומה שיראו זה את זה, גם אם אחר כך יושבים באופן שלא מאפשר להיראות זה לזה. ד. דומני שלפי הוראות הבטיחות יש להתפלל באופן זה עם מסכות, וזה אולי חשוב יותר מאשר בשטח פתוח. הרחבה: המצב שאתה מתאר הפוך ממה שקורה במנייני המרפסות, שבהם רואים זה את זה, או לפחות יש תשעה אנשים שרואים את שליח הציבור, אלא שיש ביניהם מחיצות שמפרידות ביניהם. לעומת זאת כאן המתפללים נמצאים לכאורה במתחם אחד, הבניין, אבל אינם רואים זה את זה (אלא אם יעמדו בתנוחה מוזרה במשך תפילת העמידה, דבר שאינו סביר וראוי, וגם מאוד לא רצוי לפי הוראות הבטיחות). אם היינו מחשיבים את כל הבניין כיחידה אחת, הייתם יכולים להצטרף למרות שאינכם רואים זה את זה. בשו"ע סי' נה סי"ג נאמר: "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם", וכתב המשנ"ב ס"ק מח: "ואפילו אם אינן רואין אלו את אלו, כיון שהם בבית אחד [אחרונים]. אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר - אינם מצטרפין, אע"פ שהפתח פתוח ביניהם, משום דאין שם פרצה, והפתח גופא כמחיצה חשובה, והוי להו שני בתים. ואפילו כשאין דלת ביניהם, כל שהם בשני רשויות ואין רואין זה את זה - אין מצטרפין, ויש מחמירין אפילו ברואין". השאלה היא כיצד להתייחס לחדר המדרגות, כאשר אין דלת שמפרידה בין קומה לקומה אלא גרם מדרגות פתוח (עם מעקה כמובן). האם ההפרדה בין הקומות נחשבת כרשויות שונות. באופן פשוט התשובה היא שאכן אלו רשויות שונות, מאחר שכל קומה מופרדת מחברתה במחיצות משלה. לגבי גרם המדרגות, היה מקום להחשיבו כמחיצה שמפרידה את הקומות לרשויות נפרדות, בגלל תלילותו היחסית (על פי הסטנדרט המקובל, חמש-שש מדרגות רצופות מספיקות להיחשב כ"תל המתלקט", שעולה לפחות עשרה טפחים במשך ארבע אמות). מאידך, מכיוון שהמדרגות מיועדות לעלייה וירידה ומעבר בין הקומות מסתבר יותר שאינן נחשבות כמחיצה מפרידה. בגמ' בערובין פט ע"ב נאמר ש"מחיצה נדרסת" אינה מחיצה, ולכן כתבו התוס' בערובין כב ע"ב (ד"ה ואיזהו שבילי) ש"תל המתלקט" הנחשב כמחיצה הוא דווקא כשאינו נוח לעלייה ואינו עשוי כמדרגות. אמנם יש אומרים שסברה זו שנויה במחלוקת תנאים ואין הלכה כמותה (שו"ת חתם סופר או"ח סי' פט), אולם הדעה המקובלת אינה כן, והכל מודים שמחיצה הנדרסת אינה מחיצה, עיין שו"ת אמרי יושר ח"א סי' ב ושו"ת נפש חיה או"ח סי' כה. אלא שגם לפי מסקנה זו שגרם המדרגות אינו מחיצה אלא נחשב כפתוח, עדיין החלק המישורי בכל קומה נחשב כמוקף מחיצות מחמת מעקה הבטיחות בחלק המישורי וגם מופרד מהקומות שמעליו ומתחתיו באמצעות התקרה והרצפה. אם כן, עדיין יש כאן שתי רשויות עם פתח ביניהן, שאינן מצטרפות, כדברי המשנ"ב הנ"ל (כך משמע גם מההתלבטות בראשונים על בימת בית הכנסת, שלכאורה חולקת רשות לעצמה, כדלקמן, אע"פ שמן הסתם היו לה מדרגות תקניות). כיו"ב כתב הרמ"א בסי' נה סי"ד שגג ועליה אינם נחשבים כחלק מהבית והעומד עליהם אינו מצטרף, ובאחרונים מבואר שכך הדין גם לגבי עזרת הנשים, אלא אם כן העומד שם מראה את פניו לעומדים בבית הכנסת (משנ"ב סקנ"ב). אלא שכאן יש מקום להתלבט, כיצד תופסים את חדר המדרגות: האם נכון לראות את גרמי המדרגות והחלקים המישוריים שביניהם כרצף אחד של מסלול ספירלי, או ככמה משטחים נפרדים שיש מעבר ביניהם. הבסיס לתפיסה הראשונה הוא גם מבחינה פיזית וגם מבחינה תפקודית. פיזית, התקרה החוצצת בין הקומות איננה מכסה את כל הקומה, אלא משאירה רווח גדול באמצע. הדבר דומה לסברת רבנו פרץ (בהגהותיו לסמ"ק מצווה רפב אות ה) המובאת בשו"ע סי' נה סי"ט, שניתן להצטרף למניין בשתי רשויות נפרדות שביניהן מחיצה שאינה מגיעה עד התקרה. תקרה מאוזנת שאינה מלאה שקולה לקיר אנכי שאינו מלא. ומצאתי כיו"ב בשו"ת 'שאלו לברוך' (או"ח סוף סי' ט) שעליות בתוך בית הכנסת שאין להם מחיצה מלאה ניתן לצרפם לעשרה אע"פ שאין רואים את פניהם. תפקודית, חדר המדרגות כולו מיועד למעבר הדיירים ואורחיהם, והוא שייך לכל הדיירים (גם בקומה הגבוהה ביותר). בעניין זה יש מקום לדייק מלשון שו"ת הרשב"א ח"א סי' צו, שמסביר מדוע הבימה שבאמצע בית הכנסת, גם אם היא גבוהה ומוקפת מחיצות, אינה חוצצת בצירוף למניין: "לא אמרו אלא בבתים מוחלקים, לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו... וכל שלא נפרצה במלואה זו בפני עצמה עומדת לתשמישיה וזו בפני עצמה, אבל התיבה, עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות, לא לתשמיש בפני עצמה עומדת אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה". הרשב"א מבאר שלא שייך שהבימה תחצוץ מאחר שהיא טפלה לבית הכנסת והיא חלק ממנו, ומוסיף שמניין שמחולק לבתים וחצרות אינו מצטרף מאחר שכל אחד מיועד לשימוש שונה. סברה זו בסגנונות שונים מופיעה בכמה פוסקים אחרונים (אשל אברהם סי' נה ושו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ט) לגבי בית כנסת שנבנה כך שיש בו מחיצות באולם התפילה המרכזי, מסיבות הנדסיות ולא מתוך כוונה ליצור חלל מופרד. הדבר שונה ממי שעומד על גג הבית או קיר הבית, שאינם מצטרפים, כי אלו מקומות שנועדו לשימושים מסוג אחר, מה שאין כן חדר המדרגות, שכולו מיועד לאותו שימוש עצמו. אמנם היישום של סברה זו לגבי קומות מופרדות של חדר מדרגות הוא צעד אחד קדימה ולא מובן מאליו, אבל גם אינו מופרך לענ"ד. אציין ששוחחתי בקצרה על העניין עם דודי הרב יעקב אריאל שליט"א, והוא התלבט בסברה זו שחדר המדרגות כולו נחשב כיחידה אחת. מאידך אמר שאם יש יכולת לראות זה את זה בעמידה, ואף רואים זה את זה למשך זמן קצר בתחילת התפילה, ניתן להסתמך על כך גם בהמשך התפילה. אוסיף עוד סברה שאינה ברורה לי כל צרכה, בגדר הדין שהצטרפות לציבור היא בהיותם במקום אחד דווקא, והאפשרות להקל בדבר בשעת הדחק (בין בנדון דידן ובין לגבי צירוף על ידי ראייה בלבד). לענ"ד אפשר לומר שאין זו רק הסתמכות בשעת הדחק על סברה שנויה במחלוקת, אלא שעת הדחק הגדולה היא סיבה מהותית להחשיב כציבור אחד את משתתפי התפילה העושים כמיטב יכולתם להתאחד גם אם צירופם אינו עומד בכללים הרגילים של צירוף. לא מצאתי במפורש מה המקור היסודי להלכה בגמרא ש"ציבור" צריך להיות במקום אחד דווקא. מסתבר לענ"ד שהמציאות במקום אחד איננה מהות הצירוף, אלא היותם באותו מקום היא רק ביטוי להיותם מצטרפים. עיקר הצירוף הוא רצונם של עשרה מישראל להתפלל יחדיו, אלא שבתנאים רגילים הנוכחות באותו מקום היא המבחן לרצונם, ואם אינם נמצאים במקום אחד אין כאן רצון מובהק להצטרף אלא מפגש אקראי של עשרה בני אדם. אולם כאשר אנשים עושים כמיטב יכולתם על מנת להצטרף זה לזה, ויוצאים מגדרם לעמוד בחדר המדרגות ובמרפסות על מנת להיות בקשר המקסימלי האפשרי עם חבריהם, זהו "ציבור" אע"פ שבאופן פיזי יש מחיצה המפרידה ביניהם. רעיון זה שהדבר תלוי בדעת בני האדם מצוי בירושלמי בברכות פ"ז ה"ה לגבי הצטרפות שני בתים לזימון, כאשר מקצתם רואים זה את זה, שזה בתנאי "שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן". לגבי תפילה מצאתי בשו"ת זכרון יהודה (גרינוולד) או"ח סי' לו, שכתב שהמתפללים במבוא לבית הכנסת לא מצטרפים אפילו אם הם רואים זה את זה, אפילו לפי השיטה שמקילה להסתמך על ראייה, כי הבאים לבית הכנסת לא הייתה דעתם לקבוע תפילה יחד בצורה כזו (אם כי הוא אומר זאת לחומרא, שמלבד הראייה צריך שיתקיים תנאי נוסף שתהיה דעתם מעיקרא להתפלל כך, ולא אומר שתנאי זה הוא מהות כל העניין). כמה דוגמאות לעניין זה: א. מצאנו בפרשת השבוע, שאהרן הכהן בירך ברכת כהנים בעומדו על גבי המזבח בגובה שלוש אמות (ואכמ"ל בדברי הפרשנים על מקום עמידתו בזמן הברכה). המזבח לא נועד להליכת הציבור, וקשה לומר עליו כדברי הרשב"א על הבימה ש"רגלי בית הכנסת בתיבה". אף על פי כן, מכיוון שזה המקום היחיד שבו התאפשר לאהרן הכהן לברך את העם לעיני כולם - עמד עליו ובירך. ב. תפילת שלמה המלך בחנוכת בית ראשון הייתה מעל גבי כיור נחושת שממדיו חמש על חמש אמות וגובה שלוש אמות (דברי הימים ב ו, יג), על מנת להשמיע את התפילה לציבור (כמ"ש המיוחס לרש"י שם). ברור שאין זה שימושו הרגיל של הכיור וכנראה לא היו בו מדרגות לעלות אל גגו, וגם בו לא שייך לומר ש"רגלי בית הכנסת בתיבה". ומשמע שתפילת שלמה נחשבה כתפילת שליח ציבור ולא כתפילת יחיד באזני הקהל (עיין שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כט ובמרומי שדה ברכות לא ע"א). הוי אומר: מכיוון שכעת זוהי הצורה שבה מתאפשר לשליח הציבור להתפלל באופן שיישמע לקהל, יש כאן "קהל". ג. בכלל, במעמדות שונים במקדש כגון ב"הקהל", אין ספק שרק חלק קטן מהציבור היה באותו מתחם שבו קריאת התורה, ורוב קהל ישראל לא ראה ולא שמע את הדברים ואף עמד מחוץ למתחם המוקף במחיצות שבו התקיימה הקריאה. הדבר מוכרח מצד עצמו, אך מצאתי שכך כתב במפורש בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' קב): "דגבי הקהל היו באמת הנשים בעזרת נשים והאנשים בעזרת ישראל ועזרת כהנים ובהר הבית וחיל" (וראה גם ברמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ו: "ומי שאינו יכול לשמוע" וכו', דהיינו שהוא רחוק, כדברי הקרית ספר והלח"מ שם). כיצד יתקיים, אם כן, הפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף"? בכך שכולם עושים כמיטב יכולתם לעמוד יחדיו. כל זה מצביע על היסוד האמור, שהבסיס להצטרפות לציבור היא כוונת המצטרפים, וכל שעשו כמיטב יכולתם להתאסף - דינם כציבור, גם אם יש ביניהם מחיצות ואין קשר עין בין כולם. הראו לי שסברה זו רמוזה בחיד"א (מחזיק ברכה או"ח סי' נה סקי"א), שהתיר להצטרף על סמך ראייה בלבד במחנה הסגר, וזה לשונו: "בלאזאריטו שנוהגים בערים האל אם יש ב' כתות שם שאינם יכולים ליגע זה בזה ויש ששה בבית א' וד' בבית אחר... ובכי האי גונא דאינם יכולים להיות ביחד מטעם המלך ושרי המדינות וכבר השתדלו אלו הד' לבא נגד הפתח ומראים להם פניהם הו"ל כמראה פניו דרך חלון דמצטרף, והכא נמי דכוותא, וכל שכן הוא, כי לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זה אל זה. וכיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם ולא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה. ומה גם כי אפילו בואראנדאדו ועזרת נשים כתבנו בעניותנו דכל שהוא טורח קצת לירד לבהכ"נ והם מראים להם פנים יש לסמוך לומר דמצטרפים וכמש"ל וכ"ש וק"ו בנדון זה". מלשונו משתמע שהיתרו המיוחד לצרף על פי ראייה בלבד אינו נובע רק מהסתמכות בשעת הדחק על הדעה המקילה שראייה מצרפת, אלא שהעובדה שהשתדלו להתקרב ככל יכולתם ואינם יכולים להתקרב יותר היא סיבה להחשיבם כמצורפים זה לזה.