לא אאריך בדוגמא, יעויין. הרשב"ם בבא בתרא דף מה עמוד א בד"ה אבל מסר לו שלא בעדים. אומר בטענת להד"מ היה נאמן ובשבועת היסת ולכן נאמן גם כשטוען ישנו בידי ללקוח הוא כו מיגו שיכל לטעון להד"מ.... והשאלה שלי הרי אין כאן מיגו כיוון שבטענת להד"מ נאמן רק בשבועה ואם כן כשטוען טענה שאין בה שבועה אין לו מיגו כי במה שיכל לטעון יש שבועה והדברים ברורים! עוד שאלה על אותו רשב"ם יעויין רש"ש שם משמע שהוא הבין שה"אי נמי" (שורה שניה בו מתחילת הדיבור) הוא תחילת פירוש חדש. אני בפשט הבנתי שזה אופן נוסף של טענה שהיה יכול להיות נאמן בה ולכן יש לו מיגו בטענה שתובא לקמן "ישנו בידי ללקוח הוא" כו איך הרב העונה מסביר שהדברים יובנו לי על אמיתתם תודה רבה.

שלום וברכה, הגמ' בבא בתרא (ע.) שואלת כשאלך: בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא: המפקיד אצל חבירו בשטר, ואמר לו החזרתים לך, מהו? מי אמרינן: מיגו דאי בעי אמר נאנסו - מהימן, השתא נמי מהימן, או דלמא אמר ליה: שטרך בידי מאי בעי? א"ל: מהימן. ולימא ליה: שטרך בידי מאי בעי! א"ל: וליטעמיך, וכי א"ל נאנסו, מי מצי א"ל: שטרך בידי מאי בעי? אמר ליה: סוף סוף כי אמר ליה נאנסו לאו שבועה בעי? ה"נ מאי נאמן? נאמן בשבועה. גם כוונת הרשב"ם שנאמן במיגו הכוונה כאשר נשבע שטענתו אמת. מה שכתבת בשם הרש"ש, אלו דבריו: "משמע דאי ליכא מיגו דלהד"מ אינו נאמן לומר מכרח לי וא"כ בדאיכא עדים שמסרו לו אפי' דלא ידעי שנתן לו לתקנו לא יהא נאמן ולעיל פי' בפני עדים לתקנו". כוונת דבריו, להעיר סתירה בדברי הרשב"ם, שבדבריו כאן משמע שאם יש עדים שראו את נתינה של החפץ אינו נאמן לומר לקוח בידי אף שהעדים אינם יודעים מדוע נתן את החפץ האם לפקדון או למכור. אך לעייל כתב שהעדים ראו שניתן לתקן ומשמע שאם ראו נתינה סתמית נאמן לומר לקוח בידי. בברכה,