שלום וברכה, רציתי לשאול מי נקרא לפי ההלכה מומר להכעיס שאינו מצטרף למניין מחלל שבת בפרהסיא אדם שמתגלח בתער, על אף שמכונות גילוח כשרות מצויות בשפע, או אדם שהולך לחוף מעורב על אף שקיים חוף נפרד בקרבת מקום, או אדם שהולך למסעדה שהאוכל בה כשר אך היא פתוחה בשבת, ולכן אין לה תעודת כשרות, ולידה קיימת מסעדה שכן יש לה תעודת כשרות והאם זה שייך גם בכל מיני הידורים, כמו אדם שלובש ציצית מכותנה, למרות שהצמר מצוי, או אדם שאוכל ממוצרי אבקת חלב נוכרי, על אף שחלב ישראל מצוי?

שלום וברכה, כתב המשנה ברורה (סימן נה ס"ק מו) בשם הפמ"ג שמי שעבר עבירה לתיאבון מצטרף למניין אבל העובר עבירה להכעיס אפילו בדבר אחד או שהוא מומר לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ואינו מצטרף למניין. מומר להכעיס שאינו מצטרף למניין הוא אחד שמונח לפניו היתר ואיסור והוא לוקח בדוקא את האיסור. אך אם הוא לוקח ממה שבא ליד ולא משנה לו אם הוא לוקח היתר או איסור - אין דינו כמומר להכעיס (ביאור הלכה לט א ד"ה או מומר). ודעת החזון איש (יו"ד סימן ב סק"כ) שאף מי שלא לוקח בדווקא את האיסור אלא שהוא לא מקפיד לקחת את ההיתר דינו כמומר להכעיס. למעשה נראה להקל כדעת המשנה ברורה בצירוף טעמים נוספים להקל (ראה להלן). מחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר להכעיס, כאמור. אך למעשה יש צדדים להקל ולצרף מחלל שבת בפרהסיא: א. אם הוא מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול אין דינו כגוי (משנה ברורה שפה ו ואור לציון שם, על פי הגמרא עירובין סט.). ב. בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כג) כתב שהכופר בשבת דינו כגוי משום שהוא כופר בבריאה ובבורא, ואילו אותם אנשים בזמנינו מודים בבורא, שהרי מתפללים ועושים קידוש. וכן כתבו פוסקים נוספים (עי' יביע אומר ח"א יו"ד יא). ג. כתבו כמה וכמה פוסקים שדין החילונים בזמננו כדין תינוקות שנשבו (עי' בנין ציון שם, יביע אומר שם, שו"ת מנחת אשר ח"א י). ד. דעת האגרות משה (ח"א כג) שניתן לצרף מחלל שבת למניין, שהרי המקור שממנו למדנו תפילה מניין של עשרה אנשים הוא מהמרגלים שהיו גרועים ממחללי שבת. וראה בספר הצבא כהלכה (עמ' תלא) שהביא מכתב ממרן הגר"א שפירא זצ"ל, שדן לגבי צירוף מי שאינו שומר תורה ומצוות למניין, והביא הגר"א שפירא את עיקרי הדברים הנ"ל, והוסיף: "ואדרבה, יתכן שבמעשים כגון אלו נוכל לקרב את ליבם לאמונה חזקה ולקרבם לתורה, ובפרט כשרוצה להצטרף ולהתפלל במניין... ועלינו לקרב ולא לרחק, לאהוב את הבריות ועל ידי כך לקרבן לתורה". והביא שבזמן החפץ חיים היו יהודים מחללי שבת בפרהסיא שבשעת גזירה עזבו את רכושם ולא המירו דתם, ואמר עליהם החפץ חיים שבני ישראל קדושים הם, ועל יהודים כאלו שלא המירו דתם לא נאמר עליהם שהם כעובדי עבודה זרה. הגר"א נבנצל שליט"א העיר (שם) על דברי הגר"א שפירא שכל זה שייך במי שעקרונית מאמין במציאות הבורא ובתורה מן השמיים. אבל מי שבמוצהר כופר רח"ל במציאות הבורא או בתפילה אליו גם אם הוא תינוק שנשבה אין לו שייכות לתפילה, ע"ש. [ונראה שהגר"א שפירא מסכים לגר"א נבנצל, ואין מחלוקת]. פשוט שמי שלא מהדר בהידורים אינו נחשב מומר להכעיס.