הגמרא כותבת שאסור לקבל צדקה מאמו של מלך גוי משום "ביבוש קצירה תשברנה" וכן שדניאל נענש על שנתן עצה לנבוכדנאצר לתת צדקה ובזה דחה את עונשו. מכאן משמע שצריך לשאוף שכל מלכויות הגויים יאבדו או לפחות מלכויות של גויים רשעים ששולטים בישראל. לעומת זאת נאמר בירמיהו "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה כי בשלומה יהיה לכם שלום" וכן במסכת אבות "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" (והמדובר על מלכויות בבל ורומי שהיו מלכויות של גויים רשעים ששלטו בישראל) וכן נהגו בקהילות בגולה להתפלל לשלום המלך. לכאורה יש פה סתירה שמצד אחד נזהרים שלא להאריך את המלכות ע"י צדקה או עצה לצדקה ומצד שני מתפללים שתימשך, מה הסיבה לכך?

שלום לך, גדולה זכותה של מצות הצדקה, ואפילו גוי שנותן צדקה זכותו עומדת לו בעת צרה. ולכן פסקו חכמים שעדיף לא לקבל צדקה מגוי, כדי לא להרבות את זכותו. אולם כל זה בדברים שאינם נוגעים לשלומם של ישראל, אבל במקום ששלום ישראל תלוי בשלומה של מלכות, מותר הלתפלל בשלומה של מלכות, מפני שהיא דואגת לשלומם של ישראל. בברכה אוריאל טויטו