האם יש עניין בעיבוד סת"ם בעפצים על פני עיבוד בסיד? האם העיבוד בסיד שנוהגים כיום הוא כשר לכתחילה?

שלום רב. דרך עיבוד העור שהוזכרה בחז"ל ובגאונים, היא בעפצים. ונחלקו רבותינו הראשונים, האם העיבוד שלנו בסיד (שהיה רווח כבר בזמנם), כשר לכתחילה. ויש שכתבו שהעיבוד בסיד, אף יותר טוב מעיבוד בעפצים (מכווץ ומחזק את העור כראוי). למעשה פסק מרן השו"ע שניתן לעבד גם בסיד. וכן נוהגים. המחמיר לעבד בעפצים, יחמיר לעצמו ותבוא עליו ברכה, ואין למחות במה שנהגו כל ישראל לעבד בסיד, ועל כולם תבוא ברכת הטוב. מקורות: כתיבת סת"ם צריכה להיות על קלף שעבר תהליך של עיבוד, המורכב מכמה שלבים הנקראים בחז"ל, מליח קמיח [מעובד בקמח] ועפיץ [במי עפצים, כמו שעושין בשחיקת קליפת הארז שקוראים טנ"א, רש"י שבת עט., וכיום הינם גידולים הנגרמים ע"י צרעה שמטילה ביצה בעץ האלון], כמבואר בגמ' במספר מקומות (שבת עט. קח., ובגיטין כב. מה: ונד:, ומגילה יז.). וז"ל הגמ' בגיטין (כב.): "א"ר חייא בר אסי משמיה דעולא, ג' עורות הן [שלא עובדו כראוי] מצה חיפה ודיפתרא. מצה כמשמעו [כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם], דלא מליח ודלא קמיח ודלא אפיץ כו'. חיפה, דמליח ולא קמיח ולא אפיץ כו'. דיפתרא, דמליח וקמיח, ולא אפיץ. מדברי חז"ל (שם) עולה, שאין היתר לכתיבת סת"ם, אלא בעיבוד גמור כאמור לעיל, ורק לכתיבת גט , הותר לכתוב על דיפתרא. התהליך הנוהג בימנו לעיבוד העור, אחר הפשטת עור הבהמה וקילוף הבשר הדבוק בו, מולחים את העור כדי שלא יחל להירקב לפני העיבוד (יש פוסקים שגם פעולה זו נחשבת כעיבוד ויש לעשותה לשמה), לאחר מכן שורים את העור במים להסרת המים וריכוך העור. שורים את העור בתמיסת סיד. העור צריך להיות בסיד עד שהשיער יפול מאליו ולא ע"י גרידה (עי' מג"א סי' ל"ב סק"ט, ושו"ע הרב אות י', קולי יעקב אות ל"ד, אך עיין במ"ב סקכ"ג). ויש המוסיפים חומרים כימיים כדי לשרוף את השערות. מחזירים את העור למים המכילים חומצה כהכנה לפעולת ה"כרום" (החומצה מבטלת את כח השמירה של הסיד והיא כעת שומרת על העור שלא יתקלקל). מוסיפים חומר הנקרא כרום, שהוא עיקר העיבוד של העור (כיון שכבר נעשה התהליך ע"י סיד, אין חשש להוסיף את הכרום). מוסיפים חומר המבטל את כח החומצה (ויש מוסיפים אף עפצים). [יש לציין שיש מספר הידורים בעיבוד העור: א. מליחת העור צריכה להיות ע"י יהודי ולשמה. ב. עיבוד העורות ע"י יהודי ביד ולא ע"י מנוע (רוב הקלפים כיום מעובדים ע"י מכונה שהופעלה ע"י אדם, וזה כשר לכתחילה). ג. עיבוד ללא תנאי להשתמשות בחולין, כגון לשם ס"ת וכדומה (יש קושי במפעלים הגדולים לעשות זאת ולכן משתמשים בתנאי). ד. שהעורות יהיו מבהמה שחוטה (בימנו לרוב מדובר בעור נבלות)]. והנה התוס' (שבת עט: ד"ה קלף) הקשו על הנהוג בזמנם, לעבד את העור בסיד, וז"ל: "וא"ת קלפים שלנו דלא עפיצן היכי מיתכשרי? ואומר ר"ת דתיקון שלנו חשיב כעיפוץ וכן משמע בהקומץ רבה כו'". והעיקר העולה מדבריו שם, שסיד הוא חומר שיש לו יכולת עיבוד כמו עפצים, ותהליך העיבוד שלו אף יותר טוב. כמו כן מוכח בגמ' במנחות (לא:), שיש עיבודים נוספים הכשרים לס"ת. וראה בריטב"א (שם), שהתייחס לדברי ר"ת, וכתב שלכן יש היתר לעיבוד שהיה בזמנו שנקרא "סומק" (עץ הנקרא "אוג הבורסקאים" ששמש בעבר לעיבוד עורות). ואם כן, לדעת רבותינו בעלי התוס' ועוד ראשונים, ניתן לעבד את העור בסיד. הרמב"ן (שבת עט:) דחה את ראייתו של ר"ת מהגמ' במנחות, אך מקבל את האפשרות לתהליך עיבוד נוסף מלבד עפצים, וז"ל: "ומיהו אפשר שהוא אמת לפי שלא היה להן עיבוד של קיימא אלא העפים כדאמרינן בגיטין (יא.), דהא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, בדעפיצין, משמע שכל שאר העבודין שלהן יכולין היו להזדייף, ואפשר שמפני כך פסלום לס"ת דבעינן כתיבה תמה וליכא, א"נ דלאו ס"ת מקרי. אבל לדידן, דאיתן לן עבודין אחרים, שאינם יכולין להזדייף וכותבין בהם גטין ושטרות, אפשר שיהיו כשרים אף לס"ת". אולם הגאונים הסתייגו מדברי הרמב"ן, ובראשם רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי סי' ס"ג): "כי זה ששורין אותו בסיד ובמים, לא ממנו קולפין קלף ודוכסוסטוס. אלא הכשר לקלף-דעפיץ, כמה שכתבתם במי מילין ובצואת כלבים ובמלח, ואחרי כן שפין אותן בתמרים ובקמח שעורים, וקולפין אותו ומעבדין את הקלף בעפצא לשמה וכותבין פרשיות שלתפילין על מקום בשר וכו'". ובמקום אחר נשאל (שם סי' תל"ב) האם בדיעבד עובד בסיד מועיל, שרוב הציבור מקל בכך בדיעבד, וסומך בזה על מר משה גאון, עיין שם. וכ"כ רב נטורנאי גאון (הובא בס' האשכול הל' ס"ת נז.): "ובמקום הדחק כדאי הוא מר רב משה לסמוך עליו, עת לעשות לה' הפרו תורתך". ומשמע מדבריהם, שהתירו את העיבוד בסיד רק בדיעבד כיון שלא היו בקיאים בעיבוד העורות כראוי, כפי שנמצא בשו"ת בעלי התוס' בעצמם (סי' ט"ז), וז"ל: "וכי ס"ת שאנו קוראים בו ושאנו עומדין מפניו מעובד הוא כהלכה למשה מסיני, דמליח וקמיח ועפיץ? ומפני מה אנו מברכים עליו וקוראים בו? אלא שאנו סומכין על דברי הגאונים ז"ל, שאמרו שאין בינינו מי שיודע לעבד את העורות כהלכה למשה מסיני ורוב ס"ת שלנו עשויין מאלו העורות שאינן עבודין כהלכתן, ומוטב שתעקר מצות העיבוד ממקומה ולא נתבטל מקריאת התורה". לא אכחד שלדעת פירקוי בן באבוי גאון (גנזי שכטר עמ' 560) פסול אף בדיעבד, וז"ל: שאין ס"ת כשר לקרות בו עד שכיתוב אותו בעורות שעבדן בעפצי לשמה". והרי לנו עד כה ג' שיטות בעניין עיבוד הסיד: א. לדעת פרקוי בן בבוי גאון (שם), אם אינו מעובד בעפצים, פסול אף בדיעבד. ב. לדעת רוב הגאונים, כשר בדיעבד, משום עת לעשות לה'. ג. לדעת ר"ת וחלק מהראשונים, כשר לכתחילה (ועיין בקונ' עיבוד קלף בעפצים שהאריך בשיטות השונות). יש לציין שאף שהמנהג הרווח כיום לעבד בסיד, כפי שנוכחנו לעיל עוד מתקופת הראשונים, ועד ימינו, מכל מקום יש לציין שיש קהילות שנהגו לעבד את העור בעפצים, וכפי שכתב בספר מקדש מעט לפני כ-300 שנה (הל' ס"ת סי' רע"א ב' כ"ד), וז"ל: "עתה נותנים העבדנים אחרי השרייה בסיד עוד שרייה – בקליפי אילני יער החטובים, ונראה מהפוסקים שאין זה מעכב". מנהג זה היה מצוי במאות שנים האחרונות בצפון אפריקה, עירק ותימן, ובעוד מקומות, אולם כיום כמעט שנשתכח לגמרי אף בקהילות אלו. והנה למעשה פסק מרן השו"ע שניתן לעבדו בסיד כמנהג הרווח (או"ח סימן לב סעיף ח): "צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד, וצריך שיהיה מעובד לשמו". וחזר על דבריו ביורה דעה (סימן רעא סעיף ב): "צריך שיהו מעובדים בעפצא או בסיד וכיוצא בו, מדברים שמכווצים העור ומחזיקין אותו (רמב"ם ספ"א מהל' ס"ת ד"ו)". ובספרו הגדול בית יוסף, ביאר, שאף שאין בעיבוד שלנו עפצים, מכל מקום כבר כתבו התוס' והרא"ש והר"ן שהסיד שלנו מועיל כעפצים. והוסיף ביו"ד שכן נראה מדברי הרמב"ם. והאמת שבתשובות הרמב"ם, ניתן ללמוד להיפך ממה שהבין מרן הב"י בדברי הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות ס"ת א' ו'-ז'), שהרי כתב להדיא בתשובה קנ"ג, וז"ל: "ואלו העורות הנמצאים בזמננו הידועים בתורתם, אסור לכתוב בהם דבר, לא ספר תורה ולא תפילין ולא מזוזה, לפי שהם עורות שאינם מעובדים עיבוד שלם, לפי שהם לא עפיץ. ואם עיבדו אותן בדבר מכווץ כגון עפץ ואלקרץ וכיו"ב, אז יקרא קלף". ומשמע מדבריו, שאין להכשיר כתיבת סת"ם על עיבוד בסיד. וכפל דבריו בתשובה לחכמי לוניל (לאו סי' רפ"ט), ובתשובה קס"ב (הוצאת מקיץ נרדמים). וראיתי ושמעתי כמה מפוסקי זמננו, שכתבו שמה שנוהגים בימנו לכתוב על עור שעובד בסיד, אינו כשר וצריך להחליף לסת"ם בעפצים, כיון שהעור אינו בגדר "קלף" אלא בגדר נבלה. כיון שאין לעיבוד זה מקור בחז"ל, וכפי שכתבו הגאונים וחלק מהראשונים. ושכך שמעו מסופרים מומחים, ולכן מצאו תולעים ועיפוש בעור שעובד בסיד ועמד זמן רב, משא"כ בעור שעובד כראוי ויצא מגדר נלבה ונכנס לגדר קלף, ונתפסת בו קדושת סת"ם. ולגבי דברי המחבר, כתבו שכתב כן כדי להסביר את המציאות הרווחת. עוד כתבו שאילו ראה מרן את דברי הרמב"ם בתשובה, היה חוזר בו. כפי שכתב מרן הגרע"י זצ"ל, בהקדמה לשו"ת הרמב"ם פאר הדור, וז"ל: "אילו ידע מרן והאחרונים, שדעת הרמב"ם בתשובה להיפך מדבריהם, היו חוזרים בהם, ומבטלים דעתם מפני דעתו הגדולה". אלא שיש להשיב על דבריהם אחר המחילה מכ"ת, שהרי מרן ידע שלדעת הגאונים ולעומד בראשם רב האי גאון, הכתיבה בסיד היא רק בדיעבד, משום על לעשות לה', ואף על פי כן, כתב שניתן לעבד בסיד, וחזר על דבריו ביו"ד, וכתב "בעפצא או בסיד וכיוצא בו, מדברים שמכווצים העור ומחזיקין אותו", והביא לכמה מגדולי הראשונים שכן סוברים, ובתוכם רבנו אשר, הרא"ש, מג' עמודי הוראה. וכיון שראה שכך נוהגים כל גדולי הדור כבר מאות בשנים, פסק כן להלכה בשולחנו הטהור. ומי יבוא אחר המלך ויאמר שחלילה סת"ם על קלף, דינו כנבלה. עם זאת יש לומר, שאם ניתן לעשות זאת בקלות, ואדם ירא שמיים רוצה להדר בכך, תבוא עליו ברכה, אך לא יחמיר לאחרים אלא לעצמו. ויש להעיר, שמה שהתירו הראשונים עיבוד בסיד, הבו דלא לוסיף עלה, ואין להתיר עיבוד בחומר כימי כזה או אחר, ללא הסכמה מגדולי ומאורי הדור (אולם כתוספת על הסיד נהגו מעבדי העורות להוסיף חומרים כימים מן המותר בפיך שעוזרים לתהליך העיבוד). וראה מעין זה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' ב'), שכתב שאף שאין לשרייה בסיד מקור בחז"ל, מכל מקום אין לשנות את סדר העיבוד המבואר בראשונים, כיון שהפוסקים נתנו זמן מסויים לשרייה בסיד ופחות מזה אינו מועיל. ובדברים כימיים לא ניתן לתת שיעור מדוייק, ועוד אפשר שחומרים כימיים יוצאים מדבר טמא והרי בעינן "מן המותר בפיך", ולכן לכתחילה אין להשתמש בחומרים כימיים (יריעות שלמה פרק א' עמ' ט"ז הערה 3). בשולי הדברים אף ש"לא בשמיים היא", יש לציין את מה שכתוב בשו"ת מן השמיים (סי' ו') וז"ל: "ועוד נסתפקנו על ספרי תורה שאינן עפוצין אם ראויים לברך עליהם, כי יש מהחכמים שמכשירין ואומרים כי עבוד שלנו טוב וחזק בעבר הסיד שמשימין בו, והכתיבה מתקיימת בו יותר משלל עבוד העפצים, ויש אוסרין לברך עליהם, ושאלתי הלכה כדברי מי. והשיבו: האלהים, אמר רב כשר הוא לכל ישראל". וידועים דברי הירושלמי (פאה פ"ז ה"ה), וז"ל: "כל מקום שהלכה רופפת בידך לך אחר המנהג". ובירושלמי (יבמות יב.) כתוב: "אין שומעין לו [למי שאומר לחלוץ במנעל], שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה". ונחתום עם דבריו הנפלאים של המהר"י חגיז בשו"ת הלכות קטנות (א, ט): "וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו: אם הלכה רופפת בידך – פוק חזי מה עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה" וכל שכן בנידון דידן, שגדולי הראשונים חיזקו מנהג זה ביתד בל ימוט. בברכה נאמנה,