שלום לרב, לפני מספר חודשים קנינו בית, בעת הרכישה ביקשנו מאוד מהמוכרים להשאיר לנו משהו שרצינו, הם היו קשורים אליו אך בגלל שמאוד רצינו, לחצנו וגם שיתפנו בקושי הכלכלי הם הסכימו (אולי בלב כבד). אנחנו כיום רוצים להעמיד את הדבר שקיבלנו מהם למכירה (בסכום כסף). נשמח לדעת אם אנחנו פועלים נכון? מה הכתוב אומר על קבלת מתנה ומכירתה?

שלום וברכה, כדי לענות על שאלה זו יש לברר כמה סוגיות, א. האם היה מותר ללחוץ על המוכרים להשאיר לכם את הדבר אותו רציתם? ב. אם יש איסור לא תחמוד בזה, האם יש חיוב השבה? ג. אם אין איסורלא תחמוד או שאין חיוב השבה, האם מותר למכור את המתנה שקיבלתם? א. כתוב ברמב"ם (א הלכה ט): "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: 'לא תחמד', ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד...". היינו אדם הלוחץ על חברו למכור לו חפץ עובר באיסור לא תחמוד. האחרונים דנו האם איסור לא תחמוד שייך גם באדם הלוחץ על חברו לתת לו מתנה, רבנו יונה (שערי תשובה שער ג אות מג): "אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו". אך בשו"ת ארץ צבי (ג) נשאל על ידי האמרי אמת, שאולי זה דעת יחיד, שאם לא כן איך מותר להפציר ולבקש צדקה. ודייק מהרמב"ם שהזכיר רק מכר ולא הזכיר מתנה. אך כתב לדחות שניתן ללמוד שיש איסור במתנה בק"ו ממכר. אמנם יש רבים שהביאו שהאיסור גם במתנה, רדב"ז (שיטה מקובצת ב"מ ה:) - "לא תחמוד... דמשתדל עם בעליו עד שנותנו לו". סמ"ע (על השו"ע חו"מ לד, לב) - "משתדלים מהבעלים עד דיהבי להו בלא דמים". פלא יועץ - (דיבור) - "השואל מחברו שיתן לו במתנה איזה כלי או חפץ עובר משום לא תחמוד". העמק דבר (שמות כ, יד) - "הפירוש לא תחמוד, היינו משתדל להשיג אותם בקנין או במתנה". (חפץ חיים - ספר המצוות הקצר, לא תעשה מ) - "חתן, שמכביד על חותנו קודם החתונה, שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, ואף על פי שחותנו ממלא מבוקשו, אף על פי כן עובר החתן על לאו זה ד"לא תחמוד". ב.האם יש חיוב השבה בלא תחמוד? מדברי הרמב"ם נלמד שאין חיוב השבה שהרי כתב שהסיבה שאין לוקין על לאו זה מטעם שזה לאו שאין בו מעשה. והראב"ד כתב שאין לוקין משום שזה לאו הניתן לתשלומין. וכתב המגיד משנה: "דעת רבינו ז"ל שהאיסור אף ברצון המוכר הוא וע"כ כתב שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה, אבל ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח ובהשתדלות לא היה מעשה, ולכך לא נתן טעם לפי שהוא חייב להחזיר החפץ שכיון שברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה". אך בתומים (סימן לד ס"ק יג) כתב שמהתורה באמת לא צריך להשיב דבר שחמד, "אבל חכמים עשוהו מדבריהם כגזל, ואם כן כופין אותו להחזיר הכלי שחמד כדין גזלן וכל תורת דין גזילה עליו". וכן כתב בספר שהם וישפה הלכות גזלה ואבדה פרק א, ט. אך החדושי הרי"מ (חו"מ לד אות טו) הביא דבריו וחלק על כך: "לענ"ד זה אינו דממה נפשך היכא שנתרצה ומכרו ברצון שאמר רוצה אני ודאי אינו צריך להחזיר אף מדרבנן ואיסורא דעבד עבד". ג. גם אם אין איסור לא תחמוד או שאין חיוב השבה, יש לדון האם מותר למכור את מה שקיבלתם במתנה? לכאורה לאחר שניתן לכם מתנה ניתן לעשות בה כרצונכם, אלא שיש לדון האם יש אומדן דעת ברור שהנותן דעתו הייתה שהוא נותן רק לשימושכם והוא מקפיד על כך שתמכרו. אם אכן הדבר ברור שהנותן מקפיד על כך אסור למכור. דבר זה ניתן ללמוד מההלכה המובאת בשו"ע (יו"ד רנג, יב): "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה". מקור הדין בראבי"ה (תשובות אלף ג), וכתב: "ונראה בעיני הטעם משום דאדעתא דהכי לא איתיהיב ליה". וכן בריקאנטי (נז) "דאי הוה ידע האי הנותן שהנושה יגבה ממנו לא הוה יהיב ליה". היינו שכאשר האומדן ברור מה הייתה כוונת הנותן ושהוא מקפיד אם ישנו מכוונתו אסור לשנות. אך עיין במרדכי (ב"ב תצז) שהביא את רבנו שמחה שחולק על הלכה זו, וכן דעת הגר"א שחלק על דברי השו"ע - "ומה שכתב שם דאומדן דעתא שלא נתנו לו על מנת כך גם זה אינו, דמכל מקום זכה בה העני כבר והרי יכול לשנות לכל דבר כמו שכתוב בבבא מציעא (ע"ח:) וכל שכן שזכה בהן בעל חוב". למעשה, יש מספר מחלוקות לגבי מקרה זה, ונראה שמן הראוי לפנות למוכר ולשאול אותו האם הוא מקפיד על כך שתמכור את החפץ, ואם הוא מקפיד לענ"ד ראוי להחזיר לו אותו. בברכה,