שלום, אני עושה מול עצמי עבודת אימון שבמסגרתה אני עובדת על היותי אדם מרצה מאד. אני נזהרת לא לפגוע באנשים ולא להתווכח עם אנשים ונחשבת לאדם שבורר את מילותיו. לעניין שאני רוצה לשאול עליו זה מתבטא במערכת יחסים שלי מול חברה טובה שהיא רגישה מאד ונוטה להפגע ולייחס משמעויות אחרות להתנהגויות או מילים שאמרתי, ומהצד הטבעי שלי אני רגילה לרדוף אחריה , להתנצל ולהצטער אפילו שאני לא מרגישה אשמה בסיפור. בטיפול שאני עושה - ההכוונה היא לא להתנצל בסיטואציות כאלה מכיוון שבכך אני מוכיחה לחברה שהיא צדקה בפרשנות שלה ואני מודה בכך שעשיתי משהו לא תקין. כמו כן היא אומרת לי לפעמים משפטים כמו "להפגע זו בחירה," הייתי רוצה להבין מהי עמדת היהדות בנושא עד כמה אנו אחראיים לפרשנות של אחרים לדברים שאנחנו עושים. כשכמובן אין חלילה רצון לפגוע בצד השני. לפני זמן מסויים קרה מקרה מול אותה חברה היא פרשה התנהגות שלי בצורה שגויה שכביכול לא כבדתי אותה וזלזלתי בה - זאת כתוצאה מזה שלא הסכמתי לעשות משהו שהיא רצתה מאד - מסיבותי שלי. אני יודעת ש"אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" - זה אומר שלפי עמדת היהדות אני תמיד צריכה להתנצל כשזה קורה? שאנשים בוחרים להפגע מכל מיני דברים מבלי שהשתשמשתי במילים או בהתנהגות לא מכבדת . אשמח שתעשה לי סדר בדברים מתי חלה עלי חובת הסליחה ?

שלום. זה שאדם מרגיש פגועה ממך, זה עניינו! אם תבקשי סליחה, זה רק יחזק אותו, ברצון לשלוט ולהכפיף את כולם לרצונותיו. הכנסי ליום כיפור,, בשלימות ובשמחה!