מה עדיף הלכתית, להתפלל יחיד בבית כנסת או להתפלל במניין בחוץ בגינה (כגון מנייני חצרות כמו שהיה בקורונה)? תודה

שלום וברכה, תפילה בציבור במניין בחוץ, כגון בגינה עדיפה על תפילה ביחיד בבית הכנסת (כמבואר בתשובה הקודמת). אף אם האדם חושב שיתפלל יותר בכוונה ביחידות בבית הכנסת יש להעדיף תפילה במניין מחוץ לבית הכנסת כל עוד שניתן לכוון שם כוונה בסיסית. ראה אגרות משה (ח"ג, סימן ז) ותשובות והנהגות (א, צח). מקורות והרחבה: באגרות משה (שם) ביאר שתפילה במניין עדיפה מתפילה ביחידות אף אם האדם מרגיש שיכוון יותר טוב. זאת משתי סיבות: א. יש חיוב להתפלל בציבור, משום שבציבור תפילתו מתקבלת יותר. לעומת זאת תפילה בכוונה יתירה אינה אלא מעלה. ב. ספק אם האדם אכן יכוון יותר טוב ביחידות, שהרי בזמננו אין מי שיכול לומר שהוא מתפלל כראוי. בשו"ת אור לציון (ח"ז, כ) שהתיר להתפלל באקראי ביחידות אם התפילה בציבור מפריעה לו להתפלל בכוונה. ובשו"ת דבר חברון (או"ח, סי' צח) כתב שתפילה ביחידות בכוונה במקום לימוד תורה ובלי דילוגים עדיפה מתפילה בציבור בדילוגים וכוונה מזערית באבות בלבד. ובמ"ב ביצחק יקרא לגר"א נבנצל (ח"ו קונטרס ההנהגות, כו) כתב: "המתפלל ביחידות בצורה טובה יותר ובזמן ארוך יותר מאשר מתפלל בציבור, יתפלל ביחידות. כי עיקר התפילה היא הכונה". אולם בתשובות והנהגות (א, צח) כתב שאין לנהוג כך אפילו לא לבני תורה שתורתם אומנותם, ויש בזה חילול ה' שלומדים מהם עמי הארץ לזלזל בתפילה. וסיים: "ומה שמביאים ממקצת גדולים וצדיקים שלא התפללו בציבור, אמנם אין להרהר ח"ו אחריהם, אבל גם אין לעשות כמעשיהם, שאין למדים הלכה מפי מעשה. ואין לדעת טעמיהם ונימוקיהם, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ומיהו אם מתפלל בדמעות הקב"ה מקבל גם כל השנה תפלת יחיד כציבור..." ע"ש. ובקונטרס הזכרונות (הנהגות החזון איש שכתב הגרח"ק' סי' ח, לח) מובא בשם החזון איש: "תפלה בכוונה יתירה ביחידות עדיף מפחות כונה בצבור, אף כשבצבור תהיה כונה מספקת לצאת ידי חובה, (ועיין ביאור הלכה קא ס"ב ד"ה דאתי)". אך ראה בהערות 'הן זכרונן' הע' 87) שנשאל הגרח"ק אם מי שסבור שכשיתפלל ביחידות יכוין יותר רשאי לעשות כן, לא התיר לנהוג כן. ובספר שבחי הראי"ה (עמ' קעט) מובא שאדמו"ר מפורסם ביקר אצל מרן הרב קוק. כשהגיע זמן מנחה הלך הרב ליטול את ידיו לתפילה. דרכו של האדמו"ר היה להתפלל מנחה ביחידות. החסידים נעלו את דלתות האולם שבבית הרב. כשחזר הרב ורצה להיכנס אמרו לו החסידים כי האדמו"ר מתפלל עכשיו והוא צריך להשאר שם לבדו. אמר הרב: השולחן ערוך גדול יותר מכולנו - ואנו צריכים לשמוע לו! ופתח הרב את דלת האולם ואמר: כולנו חייבים בכבודו של ה"שולחן ערוך" - וגם הרבי..".