נהוג לשון בשבתות (בבחינת שינה בשבת תענוג וכן מנהג הארי). ונהוג שלא לאכול לישון בראש השנה (שמזלו לא ישן). כיצד יש לנהוג בראש השנה שחל בשבת?

שלום וברכה, גם ביום טוב השינה תענוג ומצוה למי ששמח מכך, ובכל זאת ראש השנה הוא לא זמן מתאים לישון. למעשה ראש השנה שחל בשבת דינו כמו ראש השנה שחל בחול ומנהג נכון שלא לישון בו. אחרי חצות אפשר לישון. ומי שחש בראשו יכול לישון מעט גם לפני חצות. הרחבה: ברמ"א (תקפג ב) כתב: "וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא". במשנה ברורה (ס"ק ז) כתב: "האר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך על ידי התפלות והתקיעות וב"ח כתב שהר"מ ישן בר"ה". בשבת אין תקיעות לעורר את המלאך. לפי זה הורה הגר"ח קנייבסקי (קונטרס שמחת לב עמ' כו) שבשבת אין לישון גם אחרי חצות. אולם דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ראש השנה עמ' נ) שמותר לישון אחרי חצות משום שקדושת השבת היא במקום התקיעות. למעשה מי שמסוגל ללמוד עדיף שילמד, אך הרוצה לישון רשאי לישון, ואפשר לסמוך על סברת החוט שני המתיישבת על הלב. [דברי הגר"נ קרליץ מתאימים למבואר בספרי החסידות שכאשר ראש השנה חל בשבת אין צורך בתקיעות. כך כתב השם משמואל (מועדים ראש השנה שנה תרעב): "ולפי הדברים האלה מובן שאין לתקיעת שופר צורך וענין כלל בשבת, כי בשבת אין צורך לעורר רחמנות ורצון על האדם מלמעלה, כי שבת קביעא וקיימא, ומבלעדי השופר הכל היא אהבה ורצון ורצה בנו כנ"ל, וזה שבשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין...", ע"ש. ועי' 'מכתב כללי' של הרבי מליובאוויטש (ימי הסליחות תשמ"ח). וביאר כך ברשימות (חוברת ס) את דעת אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך (סימן תקפח, סעיף ד). ובמשך חכמה (ויקרא כ"ג כ"ד) כתב: "הרי זה גופיה מה שאין אנו תוקעים בר"ה שחל להיות בשבת, זה גופא עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו כמו שמרצה זכרות השופר"].