שלום וברכה כבוד הרב! אני עוסק כעת בכללי איסורי מלאכות שבת, ותוך כדי הלימוד התקשתי להבדיל בין כמה מושגים ולהגדיר אותם בצורה מדוייקת וברורה. המושגים הם: שוגג, מזיד, רצון (עי ב"ק כו ע"א), דבר שאינו מתכווין, מלאכה שא"צ לגופה ומתעסק. אשמח מאוד אם הרב ישיב לי על השאלה כפי שיתאפשר לרב.. תודה רבה רבה!

לשואל, שלום וברכה! אכתוב את ההגדרות הבסיסיות, אם כי יש כמה פרטים השנויים במחלוקת בעניין זה. 1. מזיד - מי שעשה מלאכה בכוונה, ובידיעה שהיום שבת ושמלאכה זו אסורה בשבת ומעשה זה מנוגד לרצון ה' יתברך. דינו שהוא חייב כרת, ואם היו עדים והתראה - חייב סקילה. 2. שוגג - מי שעשה מלאכה בכוונה לעשותה, אבל לא התכוון לעבור על רצון ה' אלא שכח שהיום שבת או לא ידע את ההלכה שהמלאכה הזו אסורה בשבת. הוא חייב קרבן חטאת. 3. רצון - בפשטות כשמדובר על מעשה עבירה זהו מושג מקביל לגמרי למזיד. בכמה מקומות נאמרו שני זוגות של הפכים: שוגג לעומת מזיד, ואונס לעומת רצון. כאמור, שוגג הוא מי שעושה דבר בכוונה אבל מתוך חוסר ידע בהלכה, ואילו אונס הוא כשהדבר נעשה בלא כוונה כלל. בהנגדה לשוגג משתמשים ב"מזיד", ואילו בהנגדה לאונס משתמשים ב"רצון". כך פירש רש"י בפסחים טז ע"ב ד"ה בין ביחיד: "מזיד ורצון - אחד הוא, אבל גבי שוגג שייך מזיד, וגבי אונס שייך רצון, ושוגג ואונס - תרי מילי נינהו...". וכן ברש"י בע"ז נד ע"א ד"ה מזיד ומנחות כה ע"ב ד"ה שוגג, ושם ביאר שזהו אכן כפל לשון, והרצון הוזכר רק אגב האונס. ועיין תוס' ביבמות נג ע"ב ד"ה הבא, שחתרו לחפש הבדל בין מזיד לרצון. 4. דבר שאינו מתכוון - אדם מתכוון לעשות פעולה א', שהיא עניינו העיקרי, והיא לא מלאכה, אך יש לפעולה זו תוצאה צדדית ב', שהיא מלאכה אבל אליה הוא לא מתכוון. הדוגמה המפורסמת היא גרירת ספסל שבאופן אגבי יוצרת חריץ בקרקע. בזה ההלכה (לדעת רבי שמעון, שהלכה כמותו) שאם התוצאה הצדדית בטוחה (פסיק רישא) הדבר אסור, ואם התוצאה הצדדית אינה בטוחה הדבר מותר. זהו דין כללי בכל דיני התורה ולא רק בשבת. 5. מלאכה שאינה צריכה לגופה - אדם מתכוון לעשות פעולה א', שהיא מלאכה האסורה בשבת. מלאכה זו יכולה להעשות עבור כמה מטרות שונות, ואחת מהן מוגדרת כ"גוף המלאכה" ועיקרה, ואילו שאר המטרות אינן "גוף המלאכה". הדוגמה המפורסמת היא כיבוי נר, שאם היא למטרת עשיית פחם - זהו גוף המלאכה, ואם היא למטרת חיסכון בשמן - זו לא גוף המלאכה. או הוצאה מרשות לרשות: אם המטרה היא להעביר את החפץ אל היעד - זהו גוף המלאכה, ואם המטרה היא סילוקו של החפץ מכאן - זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. בזה לדעת רבי שמעון פטור אבל אסור, וכך פסקו רוב הראשונים, ולדעת רבי יהודה חייב, וכך פסק הרמב"ם. לדעה הפוטרת זהו דין מיוחד בהלכות שבת ולא בכל התורה. חשוב לחדד את ההבדל בין דבר שאינו מתכוון למלאכה שאצ"ג: בדבר שאינו מתכוון המלאכה היא תוצאה צדדית שהאדם כלל לא מתכוון אליה (אע"פ שהוא מודע לאפשרות שהיא תתרחש), ואילו במשאצל"ג האדם מתכוון ורוצה בדיוק את המלאכה שנעשתה, אבל הסיבה שגורמת לו לעשות את המלאכה היא מטרה שאיננה נחשבת "גוף המלאכה". בשאלה איך קובעים איזו מטרה נחשבת גוף המלאכה ואיזו לא יש מחלוקת בראשונים. דעת תוס' בכמה מקומות שהדבר נקבע ע"פ השאלה לאיזו מטרה עשו את המלאכה הזו במשכן. 6. מתעסק - כאשר האדם התכוון לעשות פעולה מסוימת שאיננה מלאכה, ולבסוף יצא שאירעה מלאכה. הדבר אפשרי בשתי צורות: טעות בדעתו, כגון שראה מלפפון על הקרקע, חשב שהוא תלוש ורצה להגביה אותו, ולבסוף התברר שהוא היה מחובר לקרקע והאדם קטף אותו. בניגוד לשוגג, כאן לא מדובר על טעות בהלכה, אלא על טעות בתפיסת המציאות (לעניין זה שכחת יום השבת נחשבת כטעות בהלכה ולא כטעות בתפיסת המציאות). צורה שנייה של מתעסק היא כשלא הייתה טעות בדעתו אלא תקלה במעשה ידיו, שלא ביצעו את מה שחשב. הדוגמה לכך היא מי שהתכוון לזרוק חפץ בתוך ד' אמות ברשות הרבים ובטעות החפץ עף רחוק יותר. לא הייתה טעות במוח, אלא הידיים לא ביצעו היטב את הוראת המוח. בשני המקרים הללו האדם פטור מקרבן חטאת, כי זה פחות משוגג. בפשטות אין מה לדון האם מותר או אסור להיות מתעסק. אי אפשר "לתכנן מתעסק". עצם ההגדרה היא תולדה של טעות בתפיסת המציאות או כישלון בביצוע מדויק של מה שהאדם חשב לעשות. בשורות טובות וכל טוב