הרב כתב: יש דעה מקילה אף יותר, שאפילו אם כל החוטים נקרעו אפשר להסתמך על "כדי עניבה" מן הגדיל ללא ענף כלל (שיטת ר"י, מובאת בשו"ע סעיף ג). נראה שאין לסמוך עליה אפילו לגבי ילדים כל עוד יש ברירה, ראו משנ"ב ס"ק יג. מנין לרב שלא סומכים על שיטות כאלה ביחס לילדים? הרי מותר ללמד ילד לברך ואינו לבטלה, ובילד הכל דרבנן ולא דאורייתא.

לשואל שלום וברכה! המשנה ברורה שאליו ציינתי כותב שכאשר כל החוטים נקרעו ונשאר רק "כדי עניבה" מהגדיל אין לברך על ציצית זו. אם כך, מסתבר לענ"ד שציצית זו איננה ראויה למצוות חינוך הילדים. הסברה הפשוטה היא שבמצוות חינוך יש להרגיל את הילד לקיום המצווה לכל פרטיה ודקדוקיה (כמובן, בהתאם ליכולתו של הילד). כך הוכיח הריטב"א (סוכה ב ע"ב) מהגמרא שם, שפוסלת סוכה גבוהה מעשרים אמה אפילו עבור ילדים: "מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות צריך לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול... מקרא מלא דבר הכתוב: 'חנוך לנער על פי דרכו'... והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה". וכן כתב המשנה ברורה (סי' יז סק"ט) לגבי גודל הציצית, שאם אין בה כשיעור שהילד ראוי להתעטף בו אין לברך עליה. נכון מה שכתבת שמותר ללמד ילד לברך אע"פ שכעת ברכתו בזמן הלימוד היא לבטלה, כי זה חלק מהלימוד, ואין זה "לבטלה" אלא ללימוד. אבל אין זה אומר שמותר לתת לו חפץ לא תקני של מצווה ולהורות לו לברך עליו ברכה לבטלה. אמנם מצאנו סברה מקילה בעניין זה לגבי מצוות חינוך לנטילת לולב, האם ניתן לקיים אותה ביו"ט הראשון, שבו יש חובת "לכם", בלי להקנות את הלולב לקטן (ראה משנה ברורה סי' תרנח ס"ק כח). דעת רוב האחרונים שאם האב לא מקנה את הלולב לילד לא קיים מצוות חינוך. אולם המשנה ברורה (בשער הציון סקל"ו) מאריך לסייע לדעה המקילה ע"פ דברי הראב"ן, ומשמע שהוא מצדד כדעה זו (שו"ת אגרות משה אה"ע ח"ה סי' יח). בשער הציון שם הסביר טעמה של שיטה זו, "דמצות חינוך הוא רק על עצם המצוה, ולא על פרטי המצוה". ובאגרות משה (שם) הסביר יותר, שהעיקר במצוות החינוך הוא ההתרגלות לקיום המצווה, ולכן העיקר שהילד יתרגל לקיימה (ולפי זה כתב האג"מ גם נפק"מ לחומרא, שצריך להרגיל את הילד בצביון המצווה כפי שהוא נעשה אצל הגדולים גם לגבי פרטים שמצד עצמם לא רלוונטיים לילדים, עי"ש לגבי גיל חינוך להפרדה בין בנים לבנות). אם כן, לכאורה יש לנו מקור להתיר לתת לילד ציצית פגומה. מאידך, המשנה ברורה עצמו (סי' תרנז ס"א בה"ל ד"ה כדי לחנכו) כתב: "ופשוט דצריך שיהיו ד' מינין כשרין כמו בגדול". לפיכך מסתבר שמה שצידד כדעה המקילה לגבי לולב שאול הוא משום שהקטן אינו מבחין כלל בין לולב שניתן לו במתנה לבין לולב שניתן לו בהשאלה, מה שאין כן במינים פסולים, שהקטן יכול להבחין בזה ולהתרגל לקיים את המצווה שלא כהלכה. וכן ביאר בחזון עובדיה (סוכות, עמ' תד), שהחפץ של המצווה צריך להיות "בהכשר גמור", ורק בלולב שאול הקלו. אם כן, בנידון שלנו, ציצית קרועה, צריך להרגיל את הילד בציצית תקנית. ומצאתי כעין זה באשל אברהם (בוטשאטש) סימן תרעה: "ואין קפידא בזה אם אין הנרות דקטנים שהגיעו לחינוך דולקין חצי שעה, כיון שהתינוק אין בו הבחנה בזה ויכול לסבור על פחות מחצי שעה שהוא חצי שעה". מלבד זאת, מסתבר לענ"ד שלגבי לולב שאול היה בשעתו שיקול מיוחד להקל, מפני שעת הדחק. בזמן הגלות פעמים רבות הכמות של ארבעת המינים הייתה מוגבלת, וההלכה שהלולב צריך להיות "לכם" הצריכה להעביר את הלולב מאחד לשני במתנה. כאשר הלולב מגיע לילד קטן, הרי הוא קונה ולא יכול להקנות (ראה בשו"ע סי' תרנח ס"ו). אם כן, אין אפשרות שכל ילדי העיר יקיימו את המצווה כמאמרה, אלא מספר הילדים שיוכלו ליטול לולב השייך להם הוא כמספר הסטים המצויים בעיר. ראה דברי המשנ"ב שם ס"ק כד: "אם מזכה רבים בלולבו - לא יתן לקטן עד שיברכו כולם". וגם זה לא פשוט: ביו"ט שני של גלויות, גם ביום השני הלולב צריך להיות "לכם" (ראה מ"ב שם ס"ק כג, על פי הפמ"ג אשל אברהם סק"ח). זה יוצר אילוץ לקנות לכל ילד סט, כפי שכתב הפמ"ג שם: "אם כן בהכרח קטן היודע לנענע חייב לקנות לולב, דלאחר שיצא אביו ביום טוב ראשון יקנהו לבנו במתנה גמורה, ואיך יעשה ביום טוב שני?". בימי המשנה ברורה זו הייתה משימה קשה מאוד! אם כן, אין פלא שהפוסקים נזקקו לסברות מקילות לגבי חינוך הקטן ב"לכם" בלולב. וכך עולה במפורש מהאשל אברהם (בוטשאטש) בסי' תרנח: "הפרי מגדים... שאי אפשר לצאת ידי חובת חינוך בנו כי אם כשקונה בנו ארבעה מיני לולב... י"ל תירוץ על שלא נהגו כן רובא דרובא, גם המהדרין מן המהדרין במדינות אלו שאין בקלות אתרוג כשר... ובפרט במה שבגדלות אינו לומד קלות בהלכה ואין גרעון בחינוך". ב"ה, בימינו איננו זקוקים לדחקים אלה, וניתן לחנך את ילדינו לקיום המצוות כמאמרן. אמנם נדון דידן הוא מקרה גבולי, חפץ של מצווה שיש מחלוקת בפוסקים האם הוא כשר לגדול. מצאנו דוגמה להסתמכות על דעה מקילה לגבי חינוך קטנים בב"י או"ח סי' רסט, לגבי שתייה מכוס של קידוש בבית הכנסת אע"פ שאינו מקום הסעודה: "ולדברי האומרים דאפילו איסורי דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים... אפשר דכיון שיש מתירין לשתות בבית הכנסת אפילו לגדולים, אף על פי שהגדולים נוהגים כדברי האוסרים - מכל מקום לא חשיב איסור כולי האי שיאסר להשקותו לקטנים. אי נמי דכיון דאי לא הוו שתו קטנים הויא ברכה לבטלה שרינן איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה". וראה עוד כיו"ב בבה"ל סי' רעא סי"ג, שקטן שמקדש - די שישתה מלא לוגמיו שלו (עי"ש ובמ"ב סי' תעב סקמ"ז, ואכמ"ל). אולם ניכר שגם במקרים אלו הקלו מחמת צורך מיוחד, כמבואר למעיין, והדרך הפשוטה במצוות חינוך היא לעשות את הדברים באופן הכשר לברכה לגדולים.