מהי הגדרה של ציצית פסולה אצל ילדים? האם כל הכריכות והקשרים צריכים להיות כסדרם ( לאשכנזים, 7,8,11,13)? או מספיק שהפתילות יהיו שלמות וארוכות בלבד?

לשואלת, שלום! 1. יש להבדיל בין מה שרצוי לבין מה שמחויב: רצוי לשמור על כלל הקשרים והכריכות, ובפרט רצוי לוודא שהמבנה הכללי של חוטי הציצית יישמר, דהיינו שבערך שליש מהציצית יהיה עשוי קשרים וכריכות ובערך שני שליש חוטים נפרדים. ברם, אין זו חובה לסדר את הקשרים והכריכות שנפרמו, כל עוד נשארה קבוצת הקשרים והכריכות הראשונה (הסמוכה לבגד). אם גם הקבוצה הראשונה נפרמה - יש לתקנה. כמובן, אדם בוגר הבודק את ציציתו ויכול לתקן אותה בעצמו - רצוי שיבדוק ויתקן את ציציתו מיד כשהוא רואה שהיא טעונה השלמה ויסדר את כל הקשרים והכריכות; אבל מבחינת ההורים, אם יש טרחה במעקב ובסידור של החוטים, ניתן להקל ולהתעלם מהעניין, או לדחות לשעת כושר שבה נוח לכם לסדר את זה. בפרט בילדים קטנים מגיל שש, אין כל צורך לדקדק בכשרות הציציות שלהם. 2. חוטי הציצית שנקרעו - משאלתך משתמע שאת סבורה שאם חלק מהחוטים נקרעו הציצית נפסלה, וזה דבר מצוי מאוד אצל ילדים. זה לא מדויק: גם אם נקרעו כל חוטי הציצית, ונשארו (בכל פינה מארבע הפינות) שבעה חוטים קצרים שבכל אחד מהם ארבעה ס"מ בלבד - הציצית עדיין כשרה (לילדים). אם נשארו רק שלושה חוטים קצרים כאלה - הציצית פסולה. ואם נשארו בין ארבעה לששה - הדבר תלוי בשאלה אלו חוטים נקרעו וכיצד נקשרה הציצית בתחילה, כפי שיוסבר בהמשך (סעיף 7). למבוגרים יש להקפיד יותר שחוטי הציצית יישארו ארוכים באורך מלא (שלושה טפחים, שהם 24 ס"מ, ולדעה אחרת אפילו 29 ס"מ, כולל ה"גדיל" וה"ענף", כלומר, הקשרים והחוטים המופרדים). אם התקצרו אפילו שלושה חוטים מאלה, לא משנה מאיזה צד, ולא נשאר בהם אורך זה - לכתחילה יש להחליף את החוטים. הרחבה: 3. בקשירת הציצית יש שלוש דרגות של חיוב (על פי שו"ע סי' יא סעיף יד ומשנה ברורה ס"ק סו): א. החובה מן התורה - שתהיה 'חוליה' אחת, דהיינו קשר ראשון סמוך לבגד, אחריו לפחות שלוש כריכות (שלושה סיבובים של החוט), ועוד קשר מעליהן. זוהי ההגדרה הבסיסית של פסוקי התורה: "גדילים תעשה לך" ו"ציצית הכנף". ב. החובה מדרבנן - תוספת חוליות וקשרים כך שהיחס הסופי בין אורך החלק הקשור והכרוך לבין אורך החוטים הנפרדים יהיה 1:2 (שליש מהאורך הסופי יהיה "גדיל", קשרים וכריכות, ושני שליש "ענף", חוטים נפרדים; וזאת לפי מראית עין כללית, ואין צורך במדידה בסרגל - 'שיעורין של תורה' סי' ה סק"ה). אך יש אומרים שמותר שה"ענף" יהיה ארוך יותר (חזון איש סי' ג סק"י, ושו"ת משנה הלכות חי"ג סי' ה). לכל הדעות היחס בין הגדיל לענף אינו מעכב (משנ"ב סי' יא ס"ק סז, סט). דין זה של היחס בין הגדיל לענף הוא עניין של יופי הציצית ולא מהותי להגדרתה כציצית. כך לשון הגמרא במנחות (לט ע"א): "תכלת שכרך רובה - כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת - כשרה, ונויי תכלת - שליש גדיל ושני שלישי ענף". ג. המנהג - החלוקה לחמישה קשרים ושלושים ותשע כריכות (אגב, תיקנתי בשאלתך: המנהג האשכנזי הוא לסיים ב- 13 כריכות, ולא 14 כפי שכתבת). 4. יש בהלכה הבדל גדול בין החובה מן התורה לבין הגדרת הנוי מדרבנן: מה שחובה מן התורה - יש לוודא שיישמר לא רק בשעת עשיית הציצית אלא בכל משך השימוש בה. ומה שאינו אלא נוי הציצית - די בכך שבתחילת קיום המצווה הציצית הייתה מסודרת כדבעי, וגם אם אחר כך נפגמה - אין חובה לתקן זאת. כך נאמר בגמרא (מנחות לה ע"ב) לגבי אורך חוטי הציצית: "גרדומי תכלת - כשירין", כלומר, חוט שנקרע ונשארו ממנו שרידים (על הגדרת אורכם ראו סעיף 6) - כשר. הסביר זאת רבינו יהונתן, מפרש הרי"ף (הל' תפילין דף ז ע"ב): "דהיינו טעמא דכשרין, דתשמישי מצוה הן, ומשום מצות 'זה אלי ואנוהו' מעכב בתחילת המצוה, וכיון דנעשה כהוגן - תו לא מפסיל". ובלשון ה'לבוש' (סימן יב סעיף א): "השיעור שאמרנו באורך הציצית שהוא שלשה טפחים, כבר ידעת שאינו מן התורה, רק שחכמים נתנוהו לעשות כן לכתחילה, דבהכי הוי נויי ציצית... הילכך אם עשאן מתחלה כשיעורן, ונפסקו החוטין ונתקצרו פחות משיעורן - כשרה, דלא אטרחוהו רבנן לתקנו בכל פעם שיתקלקלו" (וראו דיון במהות הלכה זו בערוך השולחן סי' יב סעיפים א-ב, ולפי דבריו יש סוברים שגם הנוי הוא מן התורה ובכל זאת אינו מחויב אלא בשעת העשייה ולא אחר כך). ומצאתי בספר 'חינוך הבנים למצוות ודיני קטן' (מאת הרב נויבירט זצ"ל, עמ' יז הערה פא) שהתלבט האם בקטן נאמר שיעור זה של שלושה טפחים, או שאפילו לכתחילה ניתן להסתפק אצלו בפחות. 5. לאור הדברים נראה בבירור, שגם אם נפרמו הקשרים והכריכות, כל עוד ה'חוליה' הראשונה קיימת ומתקיים דין התורה - אין חובה לסדר את השאר. כשם שציצית שנקרעה כשרה בדיעבד עד גבול מסוים, אע"פ שאסור להטיל אותה עכשיו לכתחילה בציצית אחרת, כך גם דיני הכריכה הנובעים מנוי הציצית (דהיינו כל החוליות מלבד החוליה הראשונה) הם חובה רק בתחילת העשייה ואין חובה לסדר את כל הקשרים והכריכות מחדש. זו לא רק השוואה הלכתית בין מקרים שונים, אלא דבר הלמד מעניינו: הרי המקרה שאותו התירה הגמרא, חוטי ענף הציצית שנקרעו ברוב אורכם, למעשה מבטל את היחס של שליש/שני שליש בין הגדיל לענף, ובכל זאת מותר להמשיך להשתמש בציצית, משום שהעיקר הוא שבתחילת קיום המצווה הציצית הייתה בשיעורה הנכון. קל וחומר למצב שהחוטים שלמים אבל נפרמו רוב הקשרים והכריכות. אמנם היה מקום לחלק: חז"ל התירו להשאיר ציצית שנקרעה בחלקה משום שקניית ציצית חדשה וקשירתה היא הפסד כספי וטרחה מרובה, ואילו כשהחוטים קיימים - קשירה מחודשת איננה הפסד ואין בה טורח של ממש, ולכן מסתבר שצריך להקפיד על נוי המצווה בכל משך קיומה ולא רק בתחילתה. ברם, מהגמרא נראה שלא חילקו בזה: הגמרא (מנחות לה ע"ב) משווה בין "גרדומי ציצית" לבין "גרדומי אזוב" - אזוב המשמש להזאה על טמא מת, שגם אם התקצר משיעורו המקורי עדיין מותר להשתמש בו (פרה פי"א מ"ט). הרי השגת אזוב חדש איננה כרוכה בהפסד וטרחה, ובכל זאת לא הטריחו חכמים להחליפו. יש להעיר גם על הגמרא בסוכה לו ע"ב, המספרת על רבי חנינא שאכל חתיכה מהאתרוג שלו ואחר כך יצא ידי חובה במה שנשאר, ובתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' נב) השווה זאת לדין גרדומי ציצית ואזוב, ומשמע שזהו היתר פשוט ולא רק בגלל דוחק ואילוץ. אציין גם למשנה ברורה (סי' טו סק"ג) שכתב כחידוש שכאשר חוט התקצר מותר להחליף אותו בחוט שלם (ואין ביזוי מצווה בהוצאת החוט הקצר), ומקורו בתשובת הרא"ש (כלל ב סי' ט), שכתב ש"מנהג העולם" להחליף את הציצית שהתקצרה "אף קודם שיגיעו לידי פסול", וניתן להבין מדבריו שעשו זאת רק מחשש שהחוטים יתקצרו יותר מבלי משים (אם כי בשם החזו"א נמסר שלכתחילה יש להחליף גרדומין - 'מעשה איש' ח"ג עמ' קכג, ועיין גם באשל אברהם מבוצ'ץ' סי' יב סק"א שהאריך לדון אם יש בזה מידת חסידות). המהר"י אבוהב (מובא בבית יוסף או"ח סי' יא) כתב שמי שאינו מקפיד על מספר הקשרים "עובר על דעת חכמים". אך במשנה ברורה (סי' יא סוף ס"ק סו) משמע שמדובר דווקא כאשר אין שליש גדיל ושני שליש ענף כדין הגמרא. והעיקר: בדברי שניהם מדובר על מי שלא הקפיד מלכתחילה על קשירה כהלכה, ואין ראיה שכוונתם לחייב קשירה מחודשת של מה שנפרם. לאידך גיסא, נאמר בגמרא (מנחות מב ע"א) שצריך להפריד את חוטי הציצית זה מזה, ודין זה נאמר לא רק בשעת העשייה אלא גם לאחריה (תוס' שם לט ע"ב ד"ה או, וכן מבואר בטור ובשו"ע בסי' ח, שהביאו דין זה בין דיני לבישת הציצית בבוקר, כמעשה יום-יומי שנדרש לפני הברכה). בעניין זה הדעות חלוקות האם הדבר מעכב, משום שהפרדת החוטים היא ההגדרה הבסיסית של "ציצית" (כך נראה בביאור הלכה סי' ח ס"ז ד"ה צריך להפריד), או שזהו עניין של נוי בלבד (חזון איש סי' ג סק"ט, וראה בהרחבה ב'אוצרות יוסף' סי' כה, בסוף 'הלכה ברורה' ח"א). על פי השיטה השניה, מוכח שיש חובה לתקן גם לאחר העשייה וגם את מה שאינו אלא משום נוי הציצית. מכל מקום, מסתבר שטעם הדבר הוא שהפרדת החוטים היא דבר שקל מאוד לעשותו תוך שניות ואינו טרחה כלל. אולם כאשר הקשרים והכריכות נפרמו, ויש יותר טרחה בתיקונן, אין לנו ראיה לחייב. ובפרט בציצית של ילדים קטנים שנפרמה, שחיובם רק מדין חינוך וגם הטרחה בתיקונה עשויה להיות מרובה, נראה בבירור שאין חיוב לתקן. 6. חוטים שנקרעו - שמונת חוטי הציצית הם בעצם ארבעה חוטים, שמקפלים אותם וכך נוצרים שמונה חוטים. לפי עיקר הדין על מנת להכשיר את הציצית די בשריד באורך "כדי עניבה" מכל אחד מארבעת חוטי הציצית (מנחות לח ע"ב: "גרדומי תכלת כשרין... וכמה שיעור גרדומין?... כדי לענבן". כלומר, כאשר קושרים ציצית חדשה החוטים צריכים להיות ארוכים, אבל כאשר ציצית נקשרה כראוי ואחר כך נקרעה די בשרידים אלו). "כדי עניבה" הוא כארבעה ס"מ, על פי הביאור הלכה סי' יב ס"א ד"ה אם נפסקו: "פחות משני גודלין" (יש לציין שהביאור הלכה לא מדד שזהו שיעור "כדי עניבה", אלא דייק מהמקורות שזהו שיעורו לכל היותר. לעומת זאת בשו"ת גינת ורדים חלק או"ח כלל ב סי' א כתב שלפי אומדנו הוא פחות משני ס"מ, "ובהשערה נראה דבבציר מאצבע יש בו שיעור עניבה"). לכן, אם יש לפנינו שבעה חוטים מתוך השמונה שבכל אחד ארבעה ס"מ לפחות, והשמיני קרוע לגמרי - הרי ברור שיש כאן עדיין שריד מארבעת החוטים המקוריים ובכל אחד מהם ארבעה ס"מ. לעומת זאת אם נקרעו לגמרי שני חוטים מתוך השמונה ולא נשאר מהם "כדי עניבה" - יתכן ששני החוטים שנקרעו לגמרי הם שני הקצוות של אותו חוט, ואם כן ארבעת החוטים המקוריים לא שרדו. 7. מבחינה מעשית הדבר תלוי בשאלה מה בדיוק עשו כשקשרו את חוטי הציצית: אם הקפידו שארבעת הקצוות שהיו בכל צד בתחילת הקיפול יישמרו כקבוצה אחת בצד אחד (לשם כך צריך לעשות קשר או סימן בארבעת הקצוות במהלך הקשירה), הרי שאפילו אם נקרעו לגמרי ארבעה חוטים מתוך השמונה בצד אחד של הציצית אנחנו יודעים שעדיין נשאר מכל חוט בצד השני. ואם לא הקפידו בזמן הקשירה כאמור - יש כעת ספק האם ארבעת החוטים שרדו. בציצית קנויה, לפי מה שביררתי אצל יצרן טליתות מפורסם, קשה לומר שיש "חזקה" שהחוטים נקשרו בהקפדה כאמור (הקשירה היא ידנית, גם בציציות מכונה [רק טווית החוט ושזירתו נעשות במכונה, ולא הקשירה בבגד], ולדבריו יש קושרים שמקפידים על כך ויש שלא). 8. קיימת אמנם דעה מחמירה יותר של רבנו תם, לפיה ההיתר ב"גרדומי תכלת" הוא רק בשניים מתוך ארבעת חוטי הציצית ולא בכולם, ושני החוטים הנשארים צריכים להישאר באורך שלושה טפחים. לכן, אם נקרעו שני חוטים בלבד - הציצית כשרה, ואם שלושה, מכל צד שהוא - הציצית פסולה אפילו אם נשאר בהם "כדי עניבה" (אם שלושתם מצד אחד, ובשעת הקשירה הקפידו על סדר החוטים כאמור - בוודאי הציצית פסולה לשיטתו, כי ברור שלא נשארו שני חוטים שלמים לגמרי משני צידיהם, ואם שלושתם משני צדדים - פסולה מספק, שמא אלו שלושה חוטים שונים זה מזה). אך הכרעת הפוסקים מעיקר הדין כשיטה הראשונה, ואף מברכים על ציצית זו, ורק לכתחילה נהגו לחוש לסברת רבנו תם (שו"ע ורמ"א סי' יב ס"א ומשנ"ב ס"ק יא ויג: "היכא דאפשר למצוא בקל ציצית אחרים", וכיו"ב בשו"ע הרב סי' יב ס"ד). מסתבר שבציצית של ילדים אין צורך להקפיד על כך, משום שכאמור חיובם אינו אלא מדין חינוך מדרבנן וגם משום שהקפדה על כך בציציותיהם היא בגדר הפסד וטרחה מרובה (יצוין עוד שסברת רבנו תם בנויה על ההנחה שכאשר יש תכלת החלוקה בינה לבין הלבן היא שניים - שניים, וסברה זו שנויה במחלוקת ורוב הפוסקים המצדדים בהטלת תכלת בימינו נוקטים כשיטת הרמב"ם או הראב"ד שדי בחוט אחד של תכלת, ואכמ"ל). יש דעה מקילה אף יותר, שאפילו אם כל החוטים נקרעו אפשר להסתמך על "כדי עניבה" מן הגדיל ללא ענף כלל (שיטת ר"י, מובאת בשו"ע סעיף ג). לכתחילה אין סומכים על שיטה זו כל עוד יש ברירה, ראו משנ"ב ס"ק יג. אולם לגבי ילדים, שחיובם רק מדרבנן, יש מקום להקל על סברה זו בשעת הצורך (בפרט זה חזרתי בי לאור הערת אחד הקוראים, ויישר כוחו). 9. ילדים קטנים מגיל שש - לא הגיעו לגיל חינוך למצוות ציצית (ב"ח סי' טז וביאור הלכה שם ס"א ד"ה ואז חייב ובן איש חי, שנה ראשונה, לך לך סעיף יד). ויתירה מזו, שבפשטות הבגד הקטן שהם לובשים אינו ראוי כלל למצוות ציצית, מאחר שאין בו הגודל המתאים לכסות "ראשו ורובו" (ראו שו"ע סי' טז ס"א וביאור הלכה הנ"ל ומשנ"ב שם סק"ד ובסי' יז סק"ט; אך בערוך השלחן סי' טז ס"ה חידש שכל בגד בעל ארבע כנפות שמקובל ללבשו, ללא קשר לגדלו, חייב בציצית). לכן הציציות שהם לובשים הם רק בתור סגולה והתרגלות במצווה ולא קיום ממש של מצוות ציצית (ויש שאף פקפקו אם מותר להרגילם לברך על ציצית זו, אך להלכה הדבר מותר - שבט הלוי ח"ג סי' ו ועיין גם הליכות שלמה עמ' כז הערה ח). ממילא פשוט שאין להקפיד על כשרות ציציותיהם.