א. מה המקור לכך שיום ט"ו בשבט הוא סוג של יום טוב? מה עניין היום? האם אומרים בו תחנון ובמנחה שלפניו? ב. האם יש קדושה בפירות ארץ ישראל? מה המקור לכך?

שלום וברכה, א. יום ט"ו בשבט מוזכר בשולחן ערוך (קל ו) כיום שלא אומרים בו תחנון. המנהג שלא אומרים תחנון גם במנחה לפני ט"ו בשבט (מ"ב ס"ק לב, כף החיים קא). ביאר הגר"א (שם) שהוא יום טוב מכיוון שהוא ראש השנה לאילנות (לערלה, לתרומות ומעשרות), וכפי שכל ארבעה ראשי השנים המוזכרים בתחילת מסכת ראש השנה נחשבים ימים טובים. תחילת שנת המעשרות של פירות האילן זה הזמן הנכון להכיר טובה לקב"ה על הארץ ועל הפירות. על כן נוהגים לאכול בו פירות, ובפרט פירות של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל או שאר פירות ארץ ישראל. בדורנו, דור אתחלתא דגאולה ותחיית יישוב הארץ יש עניין מיוחד להחשיב את היום הזה, לעסוק בו בעניין מעלת ארץ ישראל, לאכול מפירות הארץ, ולנטוע בה עצים. ב. יש קדושה בפירות ארץ ישראל. לכן אנו אומרים בברכת מעין שלש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" (ב"ח סי' רח). הפירות של ארץ ישראל מוסיפים חיים, כח וחכמה (יעב"ץ). ויש בפירות קדושה כפי שיש בסעודות שבת (חתם סופר). מקורות והרחבה: א. כתב המגן אברהם (קלא ס"ק טו): "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה)". וכתב כף החיים (ס"ק צז) שיש ספרדים שנוהגים כן, ויש שעושים לימוד בליל ט"ו בשבט שלומדים בעניין הפרי מאחר כך מברכים עליו ע"ש. אף שנוהגים לעטר את השולחן בכל פירות האילן, משתדלים במיוחד שיהיו מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (תיקון יששכר שם כמובא בחזון עובדיה ט"ו בשבט עמ' עדר). וכמו כן יש להעדיף לאכול מפירות שגדלו בארץ ישראל, להראות שהוא ראש השנה לאילנות (לוח ארץ ישראל). ראה באגרות הראיה (ח"ב סי' תג, עמ' סא, וכן ח"ד א' רה) שבדורנו יש ביום ט"ו בשבט משמעות של חיבת הארץ והתעוררות לתחייתה, ודבר יפה עושים הבתי ספר שלוקחים את התלמידים לטיול לנטוע עצי פרי ע"ש. יש משמעות נוספת בט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות והאדם הרי דומה לעץ השדה (ליקוטי מהרי"ח כמובא במועדים בהלכה עמ' קפז). האריך במשמעות זה הרבי מלובביץ (אוצר אגרות קודש עמ' 93). בשו"ת ארץ צבי (ח"ב ע' שדמ) כתב שיש השפעה של יום ט"ו בשבט על לימוד התורה, וזה לשונו: "אילן מרמז על האדם שהוא עץ כבפסוק, (כי האדם עץ השדה), וגם מרמז על שפע תורה שהוא עץ חיים שנגמר אז באמצעות התשובה בראשה השנה. ואדמו"ר הגדול בעל אגלי טל זצוקלה"ה אמר, כי בכל שנה אחר ט"ו בשבט מרגיש שינוי בחידושי תורה שלו, הנה דעיקר ר"ה לאילן קאי על חידושי תורה". הגאון האדר"ת זצ"ל כתב על מנהגו ביום זה: "ביום חמשה עשר בשבט, למדתי הלכות מעשר בספר הרמב"ם ובגמרא ראש השנה (יד ע"ב) והלאה, וחזרתי לחדש דבר מה כפי ערכי, ויהא חשוב כקיום המצוה במעשר אילן, והתפללתי לד' שיזכני באותה המצוה בפועל ממש מן התורה. ומאז נראה לי, שמה שהראשונים קבעו יום זה ליום טוב, שלא לומר בו תחנון, הוא להזכירנו מצות הפרשת מעשר אילנות, וכדברי חז"ל על הפסוק שתי לבך למסלה דרך הלכת, עשי לך ציונים (נפש דוד אות טו)". יש ביום ט"ו בשבט סגולה להתפלל על האתרוג שיהיה לאדם בחג סוכות. כך כתב הבני יששכר (מאמרי חודש שבט מאמר ב - ראש השנה לאילנות): "ראש השנה לאילן, לא אמר לאילנות כמו באינך, יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש"י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות [רש"י ר"ה יד ב ד"ה הואיל], והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזדמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה". ב. כתב הטור (סימן רח) שאין לומר בנוסח מעין שלש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובה אלא כדי לקיים את המצות התלויות בה. הבית יוסף יישב את הנוסח: "נראה שטעמו מפני שהיה מפרש שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה אין התכלית בשביל האכילה אלא מה שאומר אחר כך ונברכך עליה בקדושה ובטהרה הוא התכלית אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה הוא אומר ונאכל מפריה ונשבע מטובה". אולם הב"ח תמה על הטור וכתב: "תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה". במור וקציעה (על הטור שם) הוסיף שאמנם נראה בגמרא (סוטה יד.) שאין קדושה מיוחדת בפירות ארץ ישראל שהרי אמרו על משה רבינו "וכי לאכול מפריה הוא צריך. אך התשובה היא שזה נאמר רק לגבי משה, שלפי רום מעלתו לא היה צריך את קדושת פירות ארץ ישראל. וז"ל היעב"ץ: "ואף על גב דאמרינן [סוטה יד, א] וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה היה צריך? אנו ודאי צריכין להם, כי פירות א"י מוסיפים כח וחכמה, כמ"ש [ב"ב קנח, ב] באוירא דמחכים. ולא על חנם האריך התלמוד [ברכות מד, א] להזכיר אכילה מופלגת דר' יוחנן ותלמידיו כי אכלי פירות גינוסר, שנראית באמת גוזמא. אבל ח"ו שכוונו לספר בגנותם, אלא בשבחם ובשבח א"י נתכוונו. ולהודיענו שפירותיה נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה" ע"ש. כתב החתם סופר מסכת (חולין קמב.): "והנה שבח א"י זבת חלב ודבש, אם שהוא כפשוטו בלי ספק מ"מ זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה' כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקרא דבש וחלב תחת לשונך כמו הדבש המוציאין מקליפת התמרה והחלב מוצא מקליפת הנחל שעלי' כן פירות א"י ולרמז לדבר זבת חלב ודבש ס"ת אותיות "שבת" כי בכל מאכלי' קדושה כמו סעודת שבת...". ובשו"ת תורה לשמה (סי' תיח) הבן איש חי נשאל על ידי יהודי הגר בצפת שרוצה ללכת כמה ימים למקום פרדסים בזמן גידול הפירות ולאכול פירות מיוחדים וטעימים של ארץ ישראל, ומתכוון לשם שמים, משום חיבת הארץ ולהודות לה' על הפירות הטעימים, האם יש בכך פקפוק במידת חסידות להשקיע באכילת מותרות? והשיב הבן איש חי שאין בכך פקפוק וחשש כלל, ואין בכך שום פגיעה בחסידותו, וכך עשו רבי יוחנן ותלמידו רב בר בר חנה שהרבו לאכול מפירות ארץ ישראל, והכל הולך אחר כוונת הלב ע"ש. ובאורות הקודש (ח"ג עמ' רצה) כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן (הופך לרוחני) על ידי צפית ישועה, המובלטת במזמורים האמורים". ועיין בספר טוב הארץ לרב נתנאל יוסיפון (פרק מעלת פירות הארץ) שהביא עוד מקורות בעניין זה.