ידועה האימרה "משנכנס אדר מרבין בשמחה". כיצד יכול אדם לשמוח אם זהו החודש שבו נפטר אחד מהוריו (אבי במקרה שלי).

שלום הגמרא (תענית כט.) אומרת: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. רש”י (ד”ה משנכנס) מסביר, שימי חודש אדר “ימי נסים היו לישראל – פורים ופסח”. כלומר, השמחה בחודש אדר היא בגלל ימי הגאולה שמתחילים בו. מקור לכך ששמחת חג הפורים והגאולה שבו מתפשטת על כל החודש ניתן למצוא במגילה עצמה, המציינת שהמהפך שחל בפורים השפיע לא רק על ימי הפורים אלא על חודש אדר כולו: “וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב” (אסתר ט, כב). לגבי חודש אב הגמרא (תענית כט:) מפרטת את ההלכות השונות של מעשי מיעוט השמחה. בניגוד לכך, הגמרא לא מציינת כיצד מבטאים באופן מעשי את ריבוי השמחה בחודש אדר. האדמו”ר ממונקטאש (נימוקי אורח חיים, תרפו ס”ק א) מסביר מדוע הגמרא אינה מפרטת את האופן המעשי של ריבוי השמחה: "השמחה הוא חיוב מן התורה, וכתיב “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה”, על כן בודאי אסור להיות נעצב לגמרי בתכליתו. על כן נקט רק באיזה דברים ממעטין בשמחה משנכנס אב, כדי למעט שבשאר דברים יתחזק בשמחה ובטחון בלבבו הנאמן לה’ ומצפה לישועת הגאולה. אבל משנכנס אדר מרבין בשמחה נקט סתם, כי מדה טובה מרובה, ובאיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה – מצווה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו, ולא נקט פרטי הדברים לשמחה [מפני] שאז היה ממעט אחריני איזו דברים ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה, ובאמת מצווה בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובענייניו בשמחה של מצווה". לפי דבריו, הסיבה שהגמרא לא כתבה מהו האופן שבו שמחים בחודש אדר היא שחכמים לא רצו להגביל את אופן השמחה בחודש זה מכיון שמצב השמחה הוא המצב הטבעי והרגיל, הרצוי והמצופה מהאדם באופן טבעי. חכמים רצו שהשמחה תופיע בדרכים שונות, כל אדם לפי מה שמתאים לו. בחודש אדר לא ניתנו הגדרות לשמחה כדי להדגיש את הצד האישי וההתאמה המדוייקת של השמחה שפעמים רבות היא יותר מרוממת ויותר מרחיבה את דעתו של האדם. על כן, אדם שחל בחודש אדר ימי זכרון ואבלות על קרוביו, ימצא כיצד מתאים לו לכבד ולזכור את קרוביו מצד אחד, על פי כללי ההלכה, וכיצד נכון למלא את החודש בשמחה של גאולה. השילוב של הפרט והכלל, האישי והלאומי יביאו את האדם למבט שלם ונכון. יום טוב