רבנו הרב צבי יהודה הסביר שזכרוננו את ד’, כל יסודו, שורשו, תוקפו ומשמעותו, הוא מתוך שד’ זוכר אותנו בצידנו הפנימי, הסגולי, האלוקי, מתוך ברית אבות, של ’עם אלוקי אברהם’ ובחירתו בנו ללא שום צד של בחירה מצידנו בזה: "הצד היסודי של הזיכרון הוא הזיכרון שד’ זוכר אותנו בערכנו הסגולי, העצמי, המוחלט, שכולו קודש קודשים. מזה נמשך הזיכרון מצידנו, שאנו דבקים בד’ וזוכרים אותו בשופר... הזיכרון האלוקי הוא הנותן תוקף ומשמעות לזכירה שלנו בשופר..." (עמ’ 48 בחוברת). כמו כן הרבה רבנו להדגיש בשיחות קודשו , וכן במאמריו, שאנו קשורים ודבוקים בד’ בזכירתנו אותו, בניגוד מוחלט לגויים, שהם ’שכחי אלוקים’. אם כן, עפ"י הציטוט דלעיל, מה היתרון בכך על הגויים? ומה הטרוניה כלפיהם בכך שהם שוכחים אותו? הרי בהם לא ניתנה סגולה כמו בנו, אותם ד’ לא זוכר כפי שזוכר אותנו, אם כן ממילא אין להם אפשרות לזוכרו בתמידות ובקביעות! לנו ניתנה ממנו סגולה זו וקירבה זו ממנה נובעת הזכירה המתמדת, אך לא לגויים, כך שאפילו אם הם רוצים, אין הם יכולים שלא להיות שוכחיו. או שמא נאמר שקירבה זו, סגולה זו, זכירה אלוקית זו, היא היא גופה היתרון והמעלה שלנו ביחס לגויים, שאותם ד’ לא קירב כ"כ ולא איפשר להם לזוכרו בכל פרטי חייהם, ואין בכך טרוניה, האשמה או ביקורת, אלא קביעת מציאות, גזירה אלוקית, בקביעת ההבדל ביננו ובינם? תירוץ זה לכאורה דחוק לי קצת.

מה שכתבת בסוף דבריך הוא ודאי נכון. עיקר החילוק בין ישראל לאומות העולם לא נובעת מהבדל במעשיהם אלא עיקר החילוק מכוח הבחירה האלוקית. אנו מבטאים זאת בצורה קיצונית ביום הכיפורים בעבודת השעירים שהם צריכיםן להיות דומים במראה ובקומה וכו' . ולמרות זאת על שעיר אחד אומר לה' ועל שעיר שני אומר לעזאזל. זה כביטוי לכך שהבדל בין ישראל לאומות העולם הוא משום הבחירה האלוקית. בנוגע להטלת אחריות ואשמה הגויים לא נידונים על מה שהם לא היו יהודים. אולם הם נידנים על כך שהם גם את תפקידם הגויי הם לא עשו כראוי. כך כתוב בגמ' בב"ק לח/א ומכיון שלא קיימו ז' מצוות בני נח קיבלו עונש והורחקו עוד יותר מהקב"ה. עוד חשוב להזכיר את הגמ' במסכת עבודה זרה בתחילתה שהגויים טוענים כנגד השפיטה האלוקית "תנה לנו את התורה ונעשיה" שם הגמ' מתארת כיצד הגויים לא עומדים אפילו בקיום מצווה קלה. בברכה רבה.