המשנה אומרת שבן סורר ומורה נהרג על שם סופו עכשיו קיימא לן שכל אדם יכול לעשות תשובה ולכאורה למה הורגים את הבן סורר ומורה עכשיו כי חוששים שבסופו יתחיל ללסטם את הבריות ולהרגם הרי הוא גם יכול לחזור בתשובה ?

שלום רב לשואל היקר. ראשית כל יש לתמוה על עצם העונש הכבד שהטילה התורה על בן סורר ומורה, סקילה. וכבר תמה על כך ר' יוסי הגלילי (סנהדרין עב.): "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל" ועל כך הוא ענה, כפי שהזכרתם, שהוא "נידון על שם סופו". וגם על כך יש להקשות, מדוע הוא נענש בעונש כה חמור, שהרי אפילו רוצח אינו נידון בסקילה החמורה אלא בסייף ואיך בן סורר ומורה מתחייב סקילה על גניבה, אכילת בשר ושתיית יין, דבר שאינו מתקבל על הדעת. ואולי ע"פ זה ניתן להבין את דברי רשב"י בברייתא (שם עא.): "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו", כלומר לא הגיוני למצוא הורים שיגרמו לבן שלהם עונש כזה ובודאי שאין הדבר שכיח כלל. בפרט לשיטת רבי יהודה, שהוריו של אותו בן צריכים להיות דומים לגמרי, בקול, במראה וקומה, ואין הדבר מצוי כלל וכלל. ולכן ודאי שלדעות אלו, בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר". אמנם רבי יונתן (בברייתא שם) חולק שאכן הדבר היה קיים במציאות: "אני ראיתיו וישבתי על קברו", אך ניתן לבאר כפי שכתב רבנו בחיי (דברים כ"א כ"א), שגם לשיטתו אין הכוונה לבן סורר ומורה שנסקל ממש בבית דין ע"י הוריו, אלא לאדם שהחשיבוהו חז"ל כבן סורר ומורה, כעין אבשלום בן דוד. אם נכונים הדברים, יש לשאול מדוע נכתבה בתורה פרשת בן סורר ומורה אם אין הדבר נוגע למעשה. עונה על כך רבינו בחיי (שם): "אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת הש"י, שהרי אין לך אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיון שהבן עובר על מצות השם יתעלה, וזה דרכו כסל לו, חייבין הם שתגבר עליהם אהבת הש"י על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הם בעצמן לב"ד לסקילה". כלומר באה התורה ללמדנו את גודל חיוב אהבת ה' יתברך שהיא ראויה להיות גדולה מכל האהבות, אפילו מאהבת אב לבנו, ולכן צריכים ההורים להביאו לבית הסקילה. וכפי שעשה אברהם אבינו בניסיון עקידת בנו יצחק. והנה גם אם נבאר פרשה זו כשיטת ר' יונתן, שאכן היה במציאות בן סורר ומורה, מכל מקום מבואר בחז"ל (שם פח.) כי לכל הדעות: "בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו, מוחלין לו", כיון שדין סורר ומורה תלוי בהורים והם אלו שמביאים את בנם לבית הסקילה כאמור בפרשת כי תצא (דברים כ"א י"ט – כ'): "וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא". אם כן מדוע מחילת ההורים תעזור, שהרי נידון הוא על שם סופו. על כך מבאר הפלא ופלא האדמו"ר מסוכוטשוב (שם משמואל כי תצא תרע"א), שכוח התשובה בישראל נובע מהחיבור המהותי לשרשרת הדורות, מאבותיו עד אבותינו הקדושים – ושורש זה של קדושה טבוע בנשמה. כאשר בן סורר ומורה נדחה ע"י הוריו ח"ו, מתנתק הוא משרשרת הדורות וממילא תשובתו חסרה שורש רוחני ואינה מתקיימת ולכן "סופו ללסטם את הבריות". כלומר התורה מלמדת אותנו שאם הוריו התייאשו ממנו, אין לו סיכוי לחזור בתשובה. אך אם הוריו מוחלים לו, עדיין הוא מחובר, ושבה ומתעוררת נקודת הקדושה שבו, ותשובתו עשויה להתקבל באמת. בברכה נאמנה,