שלום וברכה לרב. אשמח לדעת האם ניתן לכפר על חטאים ע"י לימוד תורה, ועל איזה חטאים מדובר? ראיתי בכתבי האריז"ל כתוב שאדם שעבר עבירות או פגם בברית ובענייני צניעות צריך לעשות הרבה תעניות תיקונים וסיגופים. מאידך מצאתי בספרים שמי שלומד תורה אינו צריך תעניות וסיגופים כדי לכפר.

שלום רב לאוהבי תורתו, עסק התורה גדול מאד ובכוחו לכפר על כל העבירות, וכאילו הקריב את כל הקורבנות כולם, בפרט בדורנו החלש, אין אנו נדרשים לתעניות ולסיגופים שבספרי הקדמונים, וע"י התורה מתבטלים גם הייסורים. כמו כן יש עדויות מכתבי האריז"ל שכל הצורך בסיגופים נאמר רק למי שאינו עוסק בתורה, אבל מי שתורתו אומנתו אינו צריך תיקון אחר (וראה בהרחבה). חשוב להוסיף, כי אדם שעשה תשובה כראוי עוונותיו מתכפרים ועל כך אנו מתפללים בכל יום ומברכים ומשבחים את ה' יתברך שהוא "חנון המרבה לסלוח" וזו מעלת התשובה המופלאה שה' נתן לנו. התשובה כוללת ארבעה שלבים: עזיבת החטא, קבלה לעתיד, חרטה ווידוי. וזה עיקר התשובה. ואין התעניות והסיגופים עיקר בתשובה, אלא נועדו למרק את הרושם שהחטא גרם. מקורות והרחבה: א. לימוד התורה מכפר על כל העוונות: מדברי רבותינו ז"ל בש"ס בזוה"ק ובמדרשים עולה במפורש כי בכח לימוד התורה לכפר על כל העוונות וכאילו הקריב קורבנות לתיקון חטאיו. הנה לדוג' בגמ' (מנחות דף קי.) נאמר: "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם". המהרש"א פירש כי בין לרבא דאמר תורה עדיפא ובין לריש לקיש דאמר קרבן עדיף, התורה מכפרת והוא כפי המבואר במס' ברכות (דף ה.) שעל ידי העסק בתורה מוחלים לאדם כל עוונותיו. וכן מבואר בתלמוד ירושלמי (חגיגה א' ז'): "אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו מאור שבה מחזירם למוטב" וראה ברי"ף (על העין יעקב שם) שביאר אחרת, שרבא בא להוסיף, ולפי זה לר"ל נחשב כאילו הקריב והוא רק כ"ף הדמיון, ומשמע ממנו שקורבנות עדיפים, ואילו לדעת רבא אכן גם בעניין כפרת עוונות יש עדיפות לתורה ואין צריך לקרבנות כלל. עניין זה שבכח התורה לכפר על כל העבירות, נזכר בפירוש גם בזוה"ק (שלח לך קנט) וז"ל: "כמה אית להו לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקב"ה כמה אית להו לאסתכלא במילי דאורייתא דכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו מקרב כל קורבנין דעלמא לקמי קב"ה ולא עוד אלא דקב"ה מכפר ליה על כל חובוי ומתקנין ליה כמה כורסיין לעלמא דאתי" וכן הוא מפורש במדרש הנעלם (זוה"ק וירא ק.): "בטלו הקרבנות, לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר דא"ר יוחנן כשפירש הקב"ה הקרבנות אמר משה: רבש"ע תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו? אמר לו, משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם שנאמר זאת התורה לעולה למנחה לחטאת לאשם ולזבח השלמים כלומר זאת התורה בשביל עולה בשביל מנחה בשביל חטאת בשביל אשם". ויש להעיר שאין הכוונה רק לתיקון על חטא אלא בכח התורה להגיע לכל המעלות הנשגבות שאדם יכול להגיע, וכן כתוב בספה"ק נועם אלימלך (ויקרא פרשת צו): "ועל ידי התורה הקדושה יכול האדם לבא לכל המדרגות וזהו וזאת התורה לעולה ולמנחה כו', דבזמן המקדש היו הקרבנות מכפרים ועכשיו העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וזהו וזאת התורה לעולה כו', פירוש על ידי התורה תוכל לפעול הכל שהיא מדרגה עליונה על הכל". ב. ע"י התורה אין צורך בתיקונים וסיגופים: אמרו רז"ל (סוטה כא.): "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" וכתב המהרש"א (שם ח"א) "כי עזה כמוות" שהוא היצה"ר הוא מלאך המוות, "האהבה" שהיא התורה היא עזה כמוות לנצחו, לפי שיש בה שלהבת יה וכו' ולכך תלה קרא המצוה בנר והתורה באור דמים רבים דהיינו עבירה מכבה מצוה דהיינו רק נר קטן אבל התורה שהיא אש ואור גדול לא יוכל לכבות עכ"ל. הרי שהתורה אור ואש גדולה לגבור על גורם העבירה, יצר הרע/מלאך המוות, והיא גדולה יותר ממצוות וכל שכן שהיא גדולה יותר ופועלת יותר מכל התעניות והסיגופים. ומצינו בכתבי רבותינו האחרונים בתקופת רבנו האריז"ל, שכתבו שעסק התורה עולה על כל תיקון וסיגוף, והעמל בתורה הוא הסיגוף הגדול ביותר וכל התיקונים שנמצאו בכתבי המקובלים נאמרו על מי שאין תורתו אומנותו. הנה כתב רבנו הרמ"ק זצ"ל (אור החמה ח"ג דכ"א ע"ב) וז"ל: "הענין שהתמר הוא בקו האמצעי ולזה יורה על סוד תם וירצה תם מרים והיינו תם עונך ע"י הרחמים האמצעיים יתמו ויתרפו תמרים, ועוד בדרך אחרת כי האמצעי כולל ימין ושמאל דהיינו תמן מר ומכריע התם אל המר ונמתק בנטותו אל הימין ולזה עיקר התשובה לאחוז בקו האמצעי דהיינו התורה ובה יתכפרו העוונות וזה שאמר מהכא מאן דאשתדל באורייתא וכו' ועיקר סיגוף ומרירות הוא מה שיסתגף בתורה וימרר בה". וכן כתוב בספר חרדים (פרק ס"ה והובא בביאור הלכה סי' תקע"א סע' ב) וז"ל: "עוד תקנה אחרת מצאתי בתוך ספרי המקובל האלהי חסידא קדישא, הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז"ל, בספר אחד כתב ידו, נקרא בית מדות, איננו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס, שם מצאתי כתוב כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עון סיגופים ויסורים קשים שלג וחרולים [הכוונה להתגלגל בשלג וקוצים וכדו'] והפסקות [הכוונה לרצף של תעניות] ועינויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום א' בשבוע יתרחק מבנ"א ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין". וכן כתב אחיו של הגר"א (בספר מעלות התורה בהקדמתו): "ובפרט בדורות הללו אשר הזמנים חלושי הדעות ומהנמנע לקיים תשובת המשקל על פי הסיגופים המבוארים בדברי קדמונינו זכרונם לברכה, כדומה על ליצנות אחת ק"כ תעניתים ועל כעס אחד קנ"א תעניתים ועל דבור חול אחד בבית הכנסת ארבעים יום, ואם יחיה האדם אלף שנים פעמים לא יספיקו לו התעניתים על כל פרטי עוונותיו, ומה יעשו האזובי קיר כמונו היום בדורות חלושי הטבע, על כן אנו אין לנו אלא להתעורר בתורה וזאת התורה היא לנו לעולה ולמנחה ולחטאת וכו' וכמבואר בדברי האר"י ז"ל שכל העניני סגופים ותעניות המה לראשונים, אמנם האחרונים חלושי המזג עיקר התשובה בחיזוק התורה כל היום ובפרט כי רבו משובותינו ועוון בטול תורה על כולנה, ואף מי שנגע יראת ה' בלבו ורצונו לעשות תשובה עושה מן הטפל עיקר דהיינו תעניות וסיגופים ואינו חושש על העיקר דהיינו תורה". ובעניין ייסורים המגיעים לאדם הן ע"י עונשים והן ע"י כפרת עוונות כמבואר בד' חילוקי כפרה, מצינו בקדמונים עצה נפלאה, להמירם בייסורים של תורה. כפי שכתב רבנו יונה (שערי תשובה ד' י"א): "ואמרו רז"ל עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג') עבר אדם על כריתות או מיתות בי"ד, אם היה רגיל לקרוא פרק אחד ביום יקרא שני פרקים, אם היה רגיל לקרוא פרשה אחת יקרא שתי פרשיות. ומשני פנים תגן עליו התורה מן היסורין. האחת כי אמרו חז"ל תלמוד תורה כנגד כולם. והשנית כי ישיב עמלו בתורה וטרחו בה ואשר תדוד שנתו מעיניו יעלה במקום יסורין. כמו שאמרו רז"ל כל הגופים לעמל יולדו אשרי מי שהיגיעה שלו בתורה". ויתרה מכך שמענו מפי תלמידו הגדול של הגר"א, הגר"ח מוולוזין (רוח חיים ו' ה'): "כי ייסורים ממרקין עוונותיו של אדם, ואם הוא חכם, אינו ממתין עד שישלח הקב"ה עליו ייסורין, כי אם מקבל מעצמו ייסורין ע"י עסק התורה במעוט תענוג, והתמדת הלימוד, ועולה של תורה שהיא מתשת כוחו, וירויח בזה שגם הייסורין עצמן יחשב לו למצוה, לבד סגולתם שממרקין עוונותיו". ומשמע שבכח עסק התורה בעמל והתמדה, לבטל ייסורים המגיעים על האדם, בין ייסורים מחמת כפרת עוונות ובין ייסורים המגיעים כעונש על האדם. כמו כן נראה מכל הפוסקים שכתבו שע"י עסק התורה אין צורך בסיגופים, ודאי שבכח התורה להסיר מעליו את כל הייסורים. והנה הגר"מ פיינשטיין דן בעניין ייסורים ותעניות בהתייחס לבני תורה והעלה שאסור להם להסתגף (ראה אגרו"מ או"ח ח"ד סי' קט"ז): "גם ברור שהוא דוקא כשלא יפסידו בשביל זה מלמודם ומקיום מצות המצוין, וכדחזינן מראבר"ש בב"מ דף פ"ד שקביל עליה יסורין לכפרה על שאולי אירע דנהרג מי שלא מחוייב מיתה לא קביל עליה אלא באורתא ולא בצפרא מפני בטול תורה, וא"כ יש למילף מזה גם דאסור להתייסר עצמו בתשובת המשקל כשבשביל זה יתבטל מלמוד תורה ומקיום מצות. והוסיף (אגרו"מ יו"ד ח"ג סי' צ"ו) שאפילו אם זה גורם לביטול תורה באיכות אסור, וז"ל: "ומה שאתה כותב אם צריך אתה להתענות איזה תעניתים אין כדאי לפניך ולכל אדם שעוסקים בתורה כי ח"ו בא לידי בטול ואם אף לא בא לבטול בכמות בא לבטול באיכות וחז"ל אמרו בתענית דף י"א. שהיושב בתענית נקרא חוטא. וכן לא בכל סיגופים אלא להרבות בלמוד. ויהיו דברי לפניך תמיד ויעזרך השי"ת לעולם. והנני אביך אוהבך, משה פיינשטיין". ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל (יבי"א ח"א יו"ד סי' י"ד) הביא שגם על עבירות חמורות אין להתענות ודי בכח התורה כדי לכפר וז"ל: "ועיין מה שהאריך בזה הגאון זרע אמת (חאו"ח סי' פט), שאפי' החוטא בעבירות חמורות אין לו לישב בתענית אם גורם לו ביטול תורה, ודלא כהרב ראשית חכמה שכ' שהחוטא בעריות וכיו"ב צריך לקבל עליו יסורים ותעניות אף על פי שיש בהם ביטול תורה וכו', וכ' ע"ז הזרע אמת, שהנה הרב גדש סאה להחמיר כדרכו בכל מקום, ומי יאמין לשמועתו נגד כל שאר הגדולים הנ"ל, ואחר הסליחה רבה לגודל חסידותו, לא שביק מר חיי לכל בריה, וגם דבריו תמוהים וכו', וכיון שאף בחוטא בחמורות האר"י מיקל, הרוצה לסמוך עליו יש לו אילן גדול לסמוך עליו... וכמובא בשאלתות להגר"ח מוואלוזין (אות לה), ששאלו להגר"א במי שנכשל בקרי, כמעט בפשע ר"ל, והשיב כשעוסק בתורה א"צ לדאוג כלל, ואף על פי שבתיקונים ובס' מוסר החמירו מאד בזה, מ"מ בסוף המאמר בס' התיקונים (תיקון כא וכב), נמצא דבר טוב למבין, שכ', אבל אורייתא אורך ימים בימינה, פי' שמצלת מן המיתה, ובשמאלה עושר וכבוד, שמצלת מן היסורין הקשים כמיתה. וספרי המוסר לא הביאו סיום זה בספריהם". וכן כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות כרך ב סי' תרכ"ז) לגבי בעל תשובה שנולד מנידה שבכח התורה לזכך את מידותיו ולטהרו ואינו צריך שום תיקון, וז"ל: "בבן תורה שאני שיש כאן ליבון ויצאו כל המדות רעות שנשרשו בו ומתקדש בקדושת התורה שאין כמוהו, וח"ו להרהר שנשאר בו טומאת בית אבות, וכל המקורות שהביא היינו באדם בלי תורה, אבל ברגע שבעל תשובה מקבל ע"ע עול תורה הכל פורח והולך והוא ככל ישראל. ובס' הל' הגר"א ומנהגיו הבאנו מהגר"א ז"ל שכל התיקונים והסיגופים לחייבי כריתות ומיתות ב"ד הם רק למי שאינו עוסק בתורה, אבל בעוסק בתורה מתכפר הכל". וראה בספר דרך צדקים (עמ' 215-216) שהביא בשם הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל שאמר לבעל תשובה אחד שסיגופים ותעניות לא נועדו בשבילו, רק המאור שבתורה ימרק את עונותיו ויצחצח את נשמתו, עד שתשוב להיות זורחת כבתחילה. בברכת התורה ולומדיה,