הגעתי למופע ומישהי שמרה חצי שורה בערך. נכנסתי פנימה למרות שלא אפשרה לי והתיישבתי עם הילדים (הילדה שלי כבר בכתה ממש מהדחיפות והיה לי ילד על הידיים). היא אמרה שאין לי מחילה. האם היא צודקת והיה אסור לי להידחף או שאני צודקת?

שלום רב. המציאות שאת מתארת באמת לא נעימה, בפרט כשאת עם ילדים ובכי ברקע. גם הדברים שנאמרו מן הצד השני, נשמעים מוגזמים והיה נכון לדבר בנחת כדי למנוע מריבה. אכן יש מושג של "כל הקודם זוכה", כמו קדימה בתור למרפאה ובכל מקום שממתינים לקבל שירות. ואף שאין לכך תוקף וחלות של קניין, מכל מקום כך נהוג, וכל הנכנס למקום מקבל עליו את מנהג המקום ולכן הדבר מחייב גם ע"פ הלכה. בעניין שמירת מקומות לאחרים, כמו בנידון שאלתך, כיון שמדובר על כרטיסים ששילמת עליהם כסף, נראה שהיה לך את הזכות לשבת במקומות שהיא שמרה. אולם אם מקובל בהופעות כאלו לשמור מקומות (עבור המשפחה הגרעינית וכדו' וכך היא עשתה) והיו לך מקומות נוספים שיכלת לשבת עליהם בקירבת מקום, נראה שהצדק עמה. לכן יש לברר את המנהג. אם לפי הנתונים שיש לך כעת, ייתכן שהיא צדקה, עלייך לפייס אותה. אם אין לך דרך להגיע אליה, תמחלי לה בלבך וטוב לומר את הנוסח שאומרים לפני קריאת שמע על המיטה: "הריני מוחלת לכל מי שהכעיס והקניט אותי..." וה' יגלגל שגם היא תמחל לך. מקורות: לגבי זכות קדימה בתור, דנו הפוסקים בחו"מ וכך כתב השו"ע (סי' ט"ו סע' א'): "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה, אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף". וביאר הסמ"ע (שם סק"א והובא בנתיבות שם): "ונראה דלא בביאה לבית דין תחילה תליא מילתא, אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו, זהו נקרא בא לפניו תחילה". ומשמע מדבריו שאין באמת חובת קדימה בתור, אלא שאם כבר התחיל הדיין לשמוע טענתו, אז הוא קודם. ומכאן למדו הפוסקים שאין תוקף הלכתי למי שמקדים לבוא כדי לקבל שירות כגון במרפאה או בדואר אלא הוא נובע ממנהג העולם והסכמת הציבור כפי שמבואר בסוגיות רבות בש"ס בפרק לא יחפור ובפרק השוכר את הפועלים ולגבי חלוקת חצר בתחילת ב"ב ועוד כיוצ"ב שהכל כפי מנהג המדינה. וכ"כ בשו"ת צי"א (חלק י"ח סי' ס"ט): "ואם נבוא לתרגם את זאת [את השו"ע לעיל] בנוגע לרופא, אנו למדים מזה, שמה שמקדימים לבוא לפני בוא הרופא ותופסים תור, אין לזה משמעות וחלות לפי ההלכה". והוא מבאר שאם הרופא הגיע אחרי שכבר היו מטופלים, הרופא יכול לבחור במי לטפל. וז"ל: "אלא התור האמיתי בזה מתחיל עם הופעת הרופא בקליניקה והכנתו לטפל בחולים שלפניו, ואם בשעת הופעתו של הרופא והכנתו לכך נמצאים כבר למשל עשרה חולים שבאו בזא"ז, בכל זאת נקראים כולם כבאו בבת אחת, ולמי שירצה הרופא יקדים בטיפול. והקביעות לפי התור מתחיל רק לאחר מיכן והמאחרים לבוא מאז, עליהם לחכות כבר לפי התור מאז הופעתו של הרופא". אולם יש להעיר (וכ"כ בפסקי המשפט סי' רע"ב הע' 7) שהמנהג בימנו שכל הקודם במרפאה קודם לרופא (אא"כ כבר קבעו תורים מראש כפי שמקובל במקומות רבים) ואין קשר לזמן בו מופיע הרופא. כמו כן לא ברור אם דין קדימה לבית הדין שייכת גם בשאר נותני שירות. למעשה מסכם הצי"א שמנהג זה נובע מהסכמה ציבורית, וז"ל (שם): "הוה אומר שענין קביעה לפי התור שנוהגים עוד לפני הופעת הרופא הוא רק ענין הנובע מכח תקנה והסכמה ציבורית בשתיקה כהודאה כדי שלא יבואו להתקוטט, ודינו ככל שאר הסכמות ותקנות בסדרי חברה וטובתה, אשר חלים גם כאשר מבחינת ההלכה אין לזה אחיזה, כמבואר בדברי הפוסקים במקומות שונים". עם זאת חשוב לציין את דברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א (ח"ד סי' שי"ח) שהביא למנהג זה מקור וכתב שיש בעקיפת תור איסור גזל, וז"ל: "הנכנס לחנות וכדו' שיש שם תור והקדים עצמו לאמצע התור או לראשו בלא להמתין במקומו האמיתי, זהו ענף מאיסור גזל, שדיני התורה בענייני ממונות היינו כפי השכל והסברא, ופשיטא שקיום הצדק הוא בשמירה על התור, ולכן הוא בכלל ועשית משפט וצדק והמשנה הוא בגדר גזלן, ורק אם מוותרים לו כולם יכול להקדים. ועיקר הדין מפורש בסנהדרין (לד:) שאם יש מעבר צר עושים ביניהם פשרה והיינו כשבאו בבת אחת ע"ש, ומשמע דכשאינו בבת אחת הקודם לבוא זכה, וזהו מסברא משפט וצדק וע"ז הזהירה אותנו התורה" (ועיי"ש ובצי"א שדנו למעשה לגבי קדימה של ת"ח בימנו). לגבי תפיסת מקום עבור אדם נוסף שיצטרף בזמן מאוחר יותר, בין אם מדובר במרפאה, בדואר, באוטובוס או בהופעה וכיוצ"ב. יש מקום לדון אם שייכים בזה האיסור המבואר בגמ' (ב"מ דף י.), שהתופס לחבירו במקום שחב לאחרים לא קנה. הנה אם אין עוד מקומות נוספים, ייתכן שהדין תלוי במחלוקת התוס' (שם ד"ה א"ר יוחנן) והרמב"ן (שם) בהבנת מסקנת הגמ', שאם תפס אחד מציאה עבור חברו, תפיסתו מועילה ואין בזה חב לאחרים. דעת התוס' שהטעם הוא משום "מיגו דאי בעי זכי לנפשיה נמי זכי לאחריני". ולפי זה לא תועיל שמירה גם לחברו, כיון שאינו רשאי לתפוס עבור עצמו מקום נוסף. אך לדעת הרמב"ן, הטעם הוא, משום שמציאה אינה משועבדת לאף אחד ואין בתפיסה גדר של חב לאחרים, ולפי זה תועיל תפיסתו. אולם אם מדובר על שמירת מקומות, במקום שמשלמים על המקום כמו בנידון השאלה, אין בזה גדר של מציאה, ויש חוב של החברת הפקות לתת לכולם אפשרות לשבת במושבים שנועדו לכך. אך אם מדובר על מקום אחד או שניים של חבר טוב, ויש מקומות נוספים, אף שהם מעט יותר רחוקים, יש לתופס את הזכות, כל עוד הדבר מתקבל על הדעת, שאז נהוג למחול במצבים כאלה. אך לתפוס כמות גדולה של כסאות למשך זמן רב ולהטריח רבים ללכת למקומות רחוקים יותר, יש לעיין אם דבר זה מותר. כמובן שאם יש באותו מקום מנהג, יש לנהוג כמותו. ונראה שאם מדובר בתפיסת מקום עבור משפחה, יש בכך מעין מחילה כנהוג במקומות רבים. ולפי זה יש זכות לאשה לשמור מקום לבעלה או לילדיה ואולי אפילו לכל משפחתה הגרעינית. אך כל זה באופן שאכן כך נהוג בהופעות כאלו, כיון שכל מי שנכנס למקום מסויים הוא מקבל על עצמו את המנהג המקובל באותו מקום כפי שמבואר בדברי חז"ל והראשונים (ראה מעין זה במשפטי התורה ח"א סי' פ"ה). בברכה נאמנה,