כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות וכו'. אם הגעתי לחתונה ורציתי לשמח אחרי המנה הראשונה, אלא שהחתן והכלה התעכבו מאד לצאת לריקודים (חדר יחוד ארוך, וצילומים ארוכים מדי), ובגלל זה התארכה השעה ולא היתי יכול להמתין, האם נחשב כ"אונס" ולא עובר על זה? אני מצידי רציתי לשמחו, והחתן יצא מאוחר משמעותית, ואי אפשר שכולם יחכו עד שמעלת כבוד החתן יואיל בטובו לצאת.

שלום וברכה, אם שימחת את החתן בנוכחותך לפני שנכנסו החתן והכלה לחדר הייחוד, ובפרט אם איחלת לו מזל טוב, ורקדת קצת בדרך לחופה או אחרי החופה בדרך לחדר ייחוד – יצאת ידי חובה בשעת הצורך (ראה עזר מקודש סה א). במקרה שאתה חושב שאולי תצטרך לצאת לפני הזימון וברכת המזון יש להתנות לפני תחילת הסעודה שאתה לא מצטרף לקביעות עם המסובים ואז לא תתחייב בזימון ובשבע ברכות (חכמת שלמה קצג א, נטעי גבריאל נישואין צח ב). הרחבה: למדנו בגמרא (ברכות ו:): "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות וכו". יש שמסרו בשם הגר"ח מבריסק שהכוונה שמי שיוצא לפני אמירת השבע ברכות עובר על כך (נטעי גבריאל נישואין צח הע' א). אך באופן פשוט אין חיוב גמור להישאר לשבע ברכות ואינו עובר על העניין של חמשה קולות אם שימח את החתן בכל דרך. כך כתב העזר מקודש (אבן העזר סימן סה א): "אודות מה שאמרו חז"ל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות נראה שמי שאומר ברכה דסידור קידושין או קצת מהשבע ברכות שתחת החופה מקיים בזה בחינת משמח חתן וכלה בשלימות ודאי וכן יוצא ידי חובתו בזה על ידי שמברך ברכת המזון על הסעודה או על ידי שום שיחה קלה עם החתן לעוררו אל בחינת שמחה של מצוה ובפרט במצוה ההיא. ואדם חשוב מקיים השמחה על ידי שהולך להסעודה שמכבד בזה את החתן ובבחינת מה שאשה מתקדשת על ידי מה שהאדם חשוב מקבל ממנה כידוע ובחינת כבוד הוא ג"כ מעין מהות שמחה כדכתיב יעלזו חסידים בכבוד ועל כל זה הנזהר להושיט ג"כ להחתן איזה דבר מאכל או משקה או מרקד לפני הכלה או אומר קצת בדיחותא לפני החתן מה שמעוררו להדיא למעין שחוק ושמחה נגליית או משבח לפניו זיווגו באחת מכל זה די וכן הוא על צד היותר טוב". וכעין זה כתב רע"א בדרוש וחידוש, וז"ל: "טוב לאיש שיחזיק בה. והמג"א בחשבו בסימן קנ"ו הרבה ענינים שצריך אדם לדקדק, גם בענין זה לשמח חתן וכלה קחשיב. "וצריכים לדקדק בזה כל אחד כפי דרגתו, לבן תורה לשמחו בדברי תורה, כי הוא עיקר שמחה, ולאיש פשוט בשיחה בדברי אגדה, וליותר פשוט בשיחה נאה ומילתא דבדיחותא במילי דעלמא, וצריך דקדוק גדול בזה שלא יהא שום נגיעה ח"ו בהוללות, ולהיות ערום בעניינים אלה, ושיהא על פי דרכי המוסר ללמוד מה משיחות חולין שמדבר להחתן, בנוגע להנהגה בדרך התורה והמסורה". עכ"ל רע"א. דבריו הובאו בחשוקי חמד ברכות (ו.), והעיר: "שכנראה הרע"א סובר שאין מצוה לרקוד לפני החתן אלא לפני הכלה, ולכן הוא אינו כותב שאפשר לקיים את המצווה של לשמח את החתן בריקודים אלו לפניו. אך יעויין במסכת ב"מ דף עה ע"ב: שכר את החמר... להביא פרייפרין וחלילים לכלה, ופרש"י: לשמח חתן וכלה". עכ"ל החשוקי חמד. אך לענ"ד יותר נראה שכוונת הגאון רע"א שחוץ מהאפשרות לשמח את החתן על ידי ריקודים אפשר לשמח אותו גם בכל הנ"ל. וראה רש"י קהלת (פ"ג פ"ד): "ועת רקוד - בחתנים וכלות". והוסיף החשוקי חמד סיפור מעניין: "יש להוסיף ששמעתי על הגאון הצדיק רבי יהושע מקוטנא זצ"ל בעל "ישועות מלכו" שהגיע לחתונה ושאל את החתן כמה שנים קיבל להיות סמוך על שלחן חותנו? והשיב לו החתן, כך וכך שנים. ואמר על כך הגאון, כמדומה ששנים אלו הם פרט לשבוע של שבע ברכות שהם מחוץ לחשבון... החתן חייך, וגם שמח למשמע דברים אלו. ואמר על כך רבי יהושע מקוטנא, ברוך ה' שקיימתי מצוות שמחת חתן". וכן כתב המנחת אשר דברים (סי' סה אות ג) שנראה פשוט שאין גדר מסויים כיצד עליו לשמח את החתן והכלה ובמה, וכל אחד לפי דרכו, אדם חשוב בעצם השתתפותו (כמבואר בעזר מקודש ריש סימן ס"ה) המנגן במנגינותיו, הבדחן בבדחנותו, הרקדן בריקודיו, כל אחד הגורם שמחה לחתן וכלה יצא בכך ידי חובתו. וכתב הגאון ר' ברוך דב פוברסקי שליט"א (מובא בספר דף על הדף ברכות ו:): "נתעוררתי שאלה כשבאתי פעם לבית החתנות והי' קודם החופה, וישבנו עם החתן וכבר נהניתי מכוס משקה שהי' על השולחן, אולם קודם החופה נאלצתי ללכת לחופה אחרת לסדר חו"ק, ועלה ספק בלבי כי יתכן שכבר נהניתי מסעודת חתן שהרי הכיבוד שהי' שם הי' לקראת החתונה והרי זה סעודת חתן, ומפני שעזבתי קודם החופה עדיין לא קיימתי מצות שמחת חתן וכלה שעדיין לא נכנס לחופה, ונמצא שהייתי נהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, אך מסתבר לומר שגם ביקור קצר זה נותן שמחה בלבו של חתן גם אח"כ וצ"ע". הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאם אמר לחתן מזל טוב הוא כבר שימח אותו ואפילו עצם הנוכחות שלו משמח את החתן ולא עובר על כל הנהנה מסעודת חתן ולא שימחו עובר על חמשה קולות. עכ"ד. לגבי היציאה לפני הזימון ראה חכמת שלמה (קצג א). ובספר יוסף אומץ (ח"א דיני הזימון סימן קנט): "אף על פי דשלושה או עשרה שאוכלין אין רשאין ליחלק, נראה לי דבסעודות גדולות שמאריכין מאוד, ויש בהם שקשה עליהם האריכות אם מצד הבריאות או מצד איבוד זמנם אם מצד דאגתם שלמחרת לא יוכלו להשכים לתורתם או לתפילתם, אז יש היתר לברך בלא זימון". וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן פד) שכתב שמה שנוהגים העולם שאוכלים ושותים בלחם וכו' בסעודות נשואין ומברכים ברהמ"ז לעצמם והולכים להם, שזה לכאורה נגד ההלכה היות וכבר נתחייבו בשמיעת שבע ברכות, ולכאורה אסור לברך בג' ג' ולעזוב את המקום, מחמת שנתחייבו בז' ברכות, אבל לאחר העיון כתב שיש מקום להמליץ על מנהג העולם להקל בזה בין השאר על פי הגר"ש קלוגר שחיוב השבע ברכות חל רק בשעת ברהמ"ז ולא מקודם, ולא עוד אלא דהברהמ"ז הוא הגורם להתחייב לברך גם אותן, והיינו, הברהמ"ז בעשרה, וכל עוד שאין מברכין ברהמ"ז [היינו בעשרה כנ"ז] לא מתחייבין בברכות הללו ע"ש. לגבי דברי השואל ש"החתן יצא מאוחר משמעותית, ואי אפשר שכולם יחכו עד שמעלת כבוד החתן יואיל בטובו לצאת". אכן יש טעם לומר שאם החתן פושע ומתעכב ביציאה אין עלינו חיוב לשמחו, וכעין שאמרו "כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה (או איני יכול)". אך נראה שצריך לדון את החתן לכף זכות, ואולי אין לו ברירה, ואפשר שמפני ענייני שלום בית שהכלה או ההורים מקפידים על צילומים, ובעל כרחו הוא מעכב את הציבור. לכן במקרה חריג שהאורחים לא שימחו את החתן כלל, ובאו לאחר שהחתן נכנס לחדר ייחוד והאורחים סעדו ויצאו לפני שהחתן יצא מהחדר ייחוד נראה שהם עוברים על כל הנהנה מסעודת חתן וכו.