שלום כבוד הרב רציתי לדעת למה נהגו לעשות סעודת מצוה דוקא בסיום מסכת או סיום משניות עם פירוש? שמעתי בנוסף שיש כאלה שעושים גם על סיום הזוהר ואולי יש עוד מנהגים בזה. בכל אופן לכאורה כל סיום של חלק בלימוד התורה לא ראוי לעשות עליו סעודת מצוה כמובן כאשר הבן אדם רוצה או צריך כמו בערב פסח? מהו המקור למנהג זה? ולמה אני לכאורה לא יכול ללמוד טור בית יוסף על הלכות שבת או שו"ת בהלכה עיוני ומעמיק שמקיף הרבה חלקים מהתורה מהגמרא ראשונים ואחרונים ולא אוכל לעשות עליו סיום (דעתי שזה אירוע יותר משמח לפעמים ועם יותר מאמץ ולימוד באיכות)

שלום רב לאוהבי תורתו, עיקר המנהג לעשות סעודת מצוה הוא בסיום מסכת גמרא, וכן בסיום סדר משניות שלומדים בעיון ובהבנה. אולם למעשה מצינו שנהגו לעשות סיום, גם בלימוד הזוהר הקדוש, ספר מספרי התנ"ך שנלמד בהבנה, חלק מד' חלקי שולחן ערוך ואפילו מקצוע אחד כמו הלכות שבת וכדומה. אכן, עיקר עניין ה"סיום" הוא שמחת התורה על השלמת לימוד משמעותי, ולכן אין הדבר שייך דווקא למסכת גמרא. אמנם לגבי פטור מתענית בכורות בערב פסח, נהגו להחמיר שיהיה דווקא סיום חשוב ומקובל יותר כמו מס' גמ', סדר משניות [או חלק מהזוהר הק']. והוא הדין ביחס לאי אמירת נפילת אפיים בתפילה. מקורות והרחבה: יסוד המנהג הוא מדברי אביי בגמרא (שבת קיח:): "תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן", כלומר שכאשר תלמיד חכם היה מסיים מסכת היה עושה יום טוב לחכמים. מכאן נהגו לעשות סעודת מצוה בסיום תורה. ובספר שערים המצויינים בהלכה (סי' כ"ב סק"ה) כתב: "ועל זה סומכין הרבה צדיקים שאם אחד מאנשי בית המדרש משלים מסכתא, אין אומרים תחנון". ומטעם זה נהגו במקומות רבים, שלא לומר תחנון בבית הכנסת כשעושים שם סיום מסכת (שלחן הטהור סע' י"ז, שו"ת יבי"א ח"ד סי' י"ג ועוד פוס' רבים). והגר"ע יוסף זצ"ל כתב (שם) שבדורנו שיש צורך לחזק ידיים רפות ולהרבות בכבוד התורה, יש לנהוג למעשה שלא לומר תחנון כשנתאספו לכבוד התורה, אף שיש שפקפקו בזה. לכן עיקר המנהג התקבל בסיום מסכת גמרא, וכן בסיום סדר משניות (וכלשונו של אביי שציין מסכת). ובשו"ת יבי"א (ח"א סי' כ"ו) כתב שסיום סדר משניות שלמדו בעיון ובהבנה מועיל ונחשב סיום חשוב, אך סיום של מסכת משניות אחת בלבד אינו מועיל לפטור מתענית בכורות בערב פסח. אמנם פוסקים רבים כתבו שגם מסכת משניות הנלמדת בהבנה נחשבת סיום, ביניהם שו"ת פרי השדה (ח"ג סי' צ"ד, שו"ת בנין שלמה ח"א סי' נ"ט ועוד). ובשו"ת בית אבי (ח"ב סי' נ"ב) כתב שלעניין ערב פסח נכון יותר שיהיה דווקא מסכת שיש עליה גמרא, אך לגבי תשעת הימים אפשר להקל גם במשניות בלבד. ובשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (תורת המועדים על שונה הלכות סי' ת"ע סק"ח) הובא שבדיעבד אפשר לסמוך גם על סיום מסכת משניות לתענית בכורות . וכן נהגו לעשות סיום על לימוד הזוהר הקדוש, כמבואר בשו"ת פרחי כהונה (או"ח סי' י"ג, ועוד פוס' ע' יבי"א שם ועוד), באריכות, וציטט לכמה מגדולי הפוסקים הקדמונים שלא הצריכו סיום דווקא על מסכת. עוד מצינו שאפשר לעשות סיום על ספר מספרי התנ"ך כאשר למד אותו בהבנה ובעיון (ראה פני יהושע ברכות יז., במנחת פיתים לגר"מ אריק יו"ד סי' רמ"ו, אגרו"מ או"ח ח"ב סי' י"ב, והובא כל זה בפסק"ת סי' רמ"ו אות ס"ד), והובא בפסקי תשובה (סי' קצ"ד) שכן נהג בעל האבני נזר זצ"ל. וכן לגבי חלק מד' חלקי שולחן ערוך כתב בשו"ת בית אבי (שם) שאפשר לעשות עליו סיום, ואפילו אם סיים מקצוע אחד כגון הלכות שבת, יש בזה שמחת מצוה. וכן שמעתי מכמה מגדולי ישראל, וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קס"ו). אמנם בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' קפ"ט) כתב שעל ספר מוסר לא נהגו לעשות סיום, אך בשו"ת משנה הלכות (שם) מבואר שהכול לפי העניין וחשיבות הלימוד. והביא שהגאון בעל הקול אריה עשה בחודש מנחם אב סיום על ספר פרי עץ חיים ועשו סעודה ואכלו בשר. לכן למעשה, אדם שלמד בעיון אחד מספרי התנ"ך בתורה, או מסכת משנה, או אחד מחמשת ספרי הזוהר הקדוש, תנ"ך בעיון, שולחן ערוך או מקצוע רחב בהלכה כמו שבת ואיסור והיתר, יש בהחלט מקום גדול לשמוח ולעשות סעודת מצוה על סיום לימודו. בברכת התורה,