האם ההרגשה שלנו בזמן השינה לא קצת מערערת את הידיעה שתמיד ה"אני" קיים? שהרי לכאורה היינו מצפים לחוש יותר את הנשמה ולהרגיש חיים גם שאנחנו ישנים

שלום רב לשואל היקר, מחילה על העיכוב במתן תשובה. רבי חיים ויטאל כותב בספרו שערי קדושה, שישנן דרגות בנבואה וברוח הקודש, ומציב את החלום כמדרגה הבסיסית של ההשגה. ככל שאדם מקדש את מעשיו ומזכך את עצמו בתורה ומצוות במחשבה דיבור ומעשה, הוא זוכה שהחומריות אינה מסתירה על העניינים הרוחניים. כשאדם כזה ישן וחושיו הגשמיים שובתים, נשמתו עולה ומנערת מעליה את דמיונות השקר, ואכן משמיעים ומראים לו בחלומו דברי אמת ועתידות. ועל כך אמרו חז"ל שחלום הוא אחד חלקי שישים מנבואה. אך אצל אדם שהצד החומרי שולט, יש מעין הרגשה של חושך ואיבוד מודעות עצמית, וגם חלומותיו אינם אלא פירורים מבולבלים מהרהורי היום, ועל מציאות זו אמרו חז"ל ששינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. נמצא שתחושת הניתוק כביכול בשינה אינה מערערת חלילה את עצם קיומו של ה"אני" הרוחני, חלקי הנשמה של כל אדם. אלא היא רק משקפת כראי את המדרגה שבה אנו אוחזים. הנשמה תמיד קיימת ופועלת, וכדי לזכות לחוש את אור הנשמה בגלוי גם בלילה, עלינו להאיר ולזכך את נפשינו בשעה שאנו ערים בתורה ומעשים טובים, וכן לפני שאנו ישנים לומר סדר קריאת שמע ולישון מתוך יישוב הדעת ויראת אלוקים. בברכה נאמנה,