בעקבות השעור של הרב חיים כץ "תנאי היסוד לקניין התורה וקניין הארץ" הייתי רוצה לשאול: נאמר על מסירות הנפש וקניין התורה (כתנאי ראשון) : "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם". תנאי שני שמובא הוא ענווה, בתנאי זה יש דוגמה מהלל, המקור לצניעות שנפל אף הוא במקרה עם בני בתירה שבאו אליו בחוסר ידעה אם דוחה קורבן הפסח את השבת וחוסר הענווה התבטא בהאשמה על עצלותם כביכול חוסר הלימוד העצלות ואי מסירות הנפש ועל זה נענש. ברצוני לדעת כיצד התנאי הראשון יכול לעודד אדם שטרוד לא בתורה כעסק כמו שהרב דורש אלא בלפרנס את עצמו ולממן את לימודיו (לימודי חול), מאמין בתורה אך לא רואה את עצמו מגיע לעולם למצב ש "דברי תורה יתקימו בו" מכוון שאולי שברגע שסכין מונחת על צווארו ימית עצמו על דברי תורה וכבוד התורה, אך בחייו, ביום יום הוא רוב הזמן עסוק בעבודה, בבחינות ודאגות שונות, לי באופן אישי הפסוק הזה לא עזר במיוחד לחיזוק מסירות הנפש , אילו הייתי בן ישיבה (ואני מודה שבחרתי בדרך אחרת) אולי אז "דברי תורה היו מתקיימים בי" כי היה סיכוי שהייתי"ממית עצמי עליהם", אבל חיי שונים ורבים אנשים דתיים ומאמנים כמוני, לפיכך לא מתקיים התנאי השלישי של דבר המאמר, דבריו של האור חיים "יחדדו זה לזה ויסבירו פנים"...

השיעור ניתן בישיבת בית אל כהדרכה לבני הישיבה שכל עיסוקם בתורה לפחות בעת היותם בישיבה ואין השיעור מכוון להדריך יהודי רגיל, שכפי המתואר בשאלה עסוק בפרנסתו ובפרנסת אנשי ביתו. גם מי שאינו עוסק בתורה יכול להתרשם מהצד האידיאלי או ממדרגות השיא שאליהם יכול לשאוף היהודי, וגם אם הוא מתקשה לעשות כן, צדק בדבריו שכשיש לומדי תורה בכלל ישראל, לימודם אינו רק לעצמם אלא בשביל הכלל כולו. הרב חיים כץ