בס"ד לכבוד הרה"ג דוד חי הכהן שליט"א רציתי לשאול מה התוקף של הקבלה מבחינה הלכתית, השאלה מכוונת ליסוד היכולת בכלל לערב בהלכה דברים מן הקבלה. אני מקדים שלי אין ספק שהקבלה אמת גמורה. ידועה לי המח’ שיש בזה בין העדות השונות וגם בין הספרדים עצמם, שיותר קיבלו את הקבלה בסמכות הלכתית, האם קיבלנו את הוראות האר"י ז"ל רק בענייני תפילה וברכות או שקיבלנו בכל דבר את הוראות האר"י ז"ל ועוד מחלוקות שונות. אבל השאלה שלי היא בכלל מהיכא תיתי לערב בהלכה המסורה דברי קבלה. לדוגמא, בתלמוד אין בשום מקום סברות מטאפיזיות (למעט סברא מטאפיזית לדין מטאפיזי כמו איסור אכילת בצל קלוף ששהה בלילה או אכילת מאכלים שהיו תחת המיטה שישנו עליה). בקבלה אפשר למצוא איסור לאמירת ברכת הלבנה בשבת מחמת איסור תחומין או איסור לשלב את אצבעות הידיים מחמת עירוב חסד בדין או איסור נתינת צדקה בלילה מחמת התגרות בחיצונים. לפי הפשט טעם אמירת ברכה מעין שבת בליל שבת הוא משום המתאחרין לבוא לבית הכנסת, לפי הקבלה זו ברכה מדין חזרה על התפילה ויש בזה כמובן נפק"מ רבות כמו האמירה בליל פסח שחל בשבת או אמירת ברכה מעין ז’ במקום שאין רגילים להתפלל בו וזה נוגע לברכה לבטלה שהוא איסור תורה. יש עוד המון דוגמאות אבל הנקודות שאינן ברורות הן זהות. א. למה לפי הפשט יש מקום לקבל את דברי המקובלים, היכן הפתח בדברי הש"ס והפוסקים שהקבלה יכולה להכנס דרכו לתוך משא ומתן הלכתי? הרי גם הראשונים שהיו מקובלים כמו הראב"ד או הרמב"ן לא השתמשו מעולם בדבריהם ההלכתיים בקבלה (מה שכתב הראב"ד לפסול הדס הקטום מחמת שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, זו דוגמא יחידאה ואפשר שמחמת בהירות סברא אמר כן ולא ממש שפסק ע"פ רוח הקודש). ב. מהיכן הודאות ההלכתית שדברי הזוהר הם אמת אחר שלא נתברר לנו כלל באופן ודאי מי כתב את ספר הזוהר, כמו שהעלה בריש ספר דעת ותבונה של רי"ח זצ"ל. ובפרט שיש מעשה מר’ יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן שחקר את אלמנת רבי משה די ליאון והודתה לו לפי תומה שהוא זייף את הכל. גם היישוב שיישב הרב הלל צייטלין הי"ד איך נמצאו בזוהר שמות של חכמים מאוחרים מן הרשב"י ע"ה, שנתעברה בהם נשמת רשב"י, אינו יישוב קביל בעין הלכתית. לצורך הדגמת השאלה, האם מי שישבע שספר הזוהר הוא אמת, האם יש כאן חשש לשבועת שקר או שבועת שוא? מי שישבע שספר הזוהר אינו אמת, האם הוא נשבע לשקר בודאי? ג. האם למעשה מותר לשלב את אצבעות היידים כי בשער הגלגולים מובא שאסור לעשות כן למי שהוא מצד קין דוקא? מאוד אודה לרב אם יוכל להרחיב בזה כי היסוד הזה מנקר במוחי זמן רב ולא מצאתי מנוח בכל מה שמצאתי בזה.

שלו' וברכה אנסה להתייחס לדבריך אעפ"י שהם ראויים להתייחסות בע"פ ובכתב בהרחבה למעלה מגבולות האינטרנט. א. ראשית, מבין שורות דבריך נראה שעדיין מנקרת תולעת הספק בקרבך על אמיתות דברי הקבלה אעפ"י שבראשית דבריך כתבת שאין לך ספק שהיא אמת גמורה. ועליך לדעת כי- כל דברינו אנו עושים עפ"י הוראות רבותינו ראשונים ואחרונים, ואחרי שרובם ככולם שח כל דגולי ישראל מהרמב"ן ועד המהר"ל, הגאון מוילנה, הבעש"ט, החת"ס, החיד"א, הבא"ח ועוד מאות רבות של גדולי עולם שהסכימו כולם פה אחד ושפה אחת על קדושתו של הזוהר ועל גדולתו של האר"י הקדוש וכולם עונים אחריהם מקודש מקודש. הרי מי שמטיל ספק בדבריהם, מערער על כל הגדולים שקבלו אותם ללא ספק. עוד עליך לדעת כי אע"פ שהאר"י והזוהר כתבו דבריהם עפ"י חוכמת הקבלה הרי הכרעת רשב"י איננה פחותה מדעתו המובאת במשנה או בגמרא. כידוע, רוב גדולתו בפסיקת ההלכה כנאמר ע"י רבנו הקדוש (מס' נידה) כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. וכן ידוע כי האר"י הק' היה מחברי בית הדין של ר' בצלאל אשכנזי בעל השטמ"ק ונחשב כפוסק גדול שבתי דין המפורסמים סמכו ידיהם על הלכותיו. אם כן, לכל הפחות עלינו להחשיב אותם כדעת גדולי ישראל שהיו בדורם לכל עניין של פסיקת הלכה. ב. כמו כן, יש לדעת כי רבים מדברי הזוהר או המקובלים הם בבחינת המלצות ומידות חסידות ולא נאמרו בגדר הלכה מחייבת. ולכן, אין להתייחס לכל דבר שהביאו הנז"ל כדבר הלכה ולבוא ולהקשות עליו מפוסקים אחרים- כי דברים אלו בגדר המלצה נאמרו, וגם הפוסקים שלא פסקו כמותם מתייחסים אליהם בהערצה ובזהירות בלי לבטל דבריהם על הסף. ג. סיבת ההבדלים בין הדעות השונות בקבלת מרות דברי המקובלים להלכה איננה מושרשת בהעדפת הקבלה על ההלכה הנפסקת עפ"י הנגלה, אלא דינה ככל פסקי ההלכה שאנו מחוייבים בהם. דהיינו, אם נפסקה הלכה או הונהג מנהג המובאים בדברי הפוס' שבית ישראל נשען עליהם כמו החיד"א שאמרו עליו כי קבלנו הלכותיו כפסקי מרן בעל השו"ע. וכמו הבא"ח שדבריו פשטו בכל אתר של ישראל הכשרים והישרים. אם הם החליטו בדבריהם להכריע בדבר מן הדברים עפ"י הקבלה- אין ספק שהם חרשו זרעו וקצרו עפ"י בירור סוגיות ההלכה והדעות השונות וקבעו שבדין מסוים כך ההלכה ונסתייעו בדברי הזוהר או המקובלים. ואנו, שמקיימים פסקים אלו הרי הם ככל הלכות שאנו מחויבים בהן עפ"י גדולי ישראל הפוסקים לנו ולאו דוקא מפני שהם גדולים בחכמת הקבלה אל בגלל חובתינו אליהם כרבותינו ואנו תלמידים ההולכים בדרכיהם. ופעמים רבות ישנם פסקים שגם הנז"ל לא פסקו עפ"י הקבלה אע"פ שציינו את דעת המקובלים. לדוג'- בעניין גזירת ציפורניים בע"'ש ולעניין אמירת התרגום של 'ובא לציון'- פסק בעל הבא"ח שלא כדברי האר"י אע"פ שציין את דעתו בדבר. ולכן, פסקינו על פיהם מיוסדים על המשמעת לדברי חכמים כדרכנו גם בכל ההלכות הנוהגות בישראל. אותם אלו (כמו שמצוי בעדות אשכנז) שפסקו שלא כדברי המקובלים- גם תלמידיהם חייבים ללכת בדרכם ואין בזה משום מחלוקת או ביטול של חוכמת הקבלה אלא משמעת כללית לדברי רבותיהם שכך פסקו ועל תלמידיהם ללכת בדרכם. ועכשיו לשאלות שציינת עפ"י סימוניך: א'. נדמה לי שאם תעיין במה שכתבנו כבר קיבלת תשובה לשאלתך. ב'. גם לשאלתך על ודאות ספר הזוהר עניתי במה שנתקבל ע"י רוב גדולי ישראל ענקי הרוח שאין לנו ספק כי זכו לסיעתא דשמיא כמעט כמו הסנהדרין בירושלים, ובתוכם: הרמב"ן- שעליו כתב הרשב"א כי אין בדורותיו ולא בדורות שלפניו מישהו כמוהו אריה בגדולת התלמוד והבנת דברי חז"ל. ומלבדו עוד רבים וטובים עד השו"ע שהסכימו לו מן השמים כדברי הרמ"א, והרמ"א בעצמו ועימו שלשלת של גדולים- ש"ך וט"ז, מג"א והחיד"א, הגאון מוילנה והחת"ס ועוד רבים אחרים. ויש לחשוש כי מי שמפקפק בימינו באמיתות הזוהר הריהו בחשש כופר במשמעת חכמים וחשוד על כפירה בתורה שבע"פ. כמליצה המובאת בחת"ס כי מי שבנגלה כופר בנסתר, הריהו חשוד כי בנסתר הוא כופר בנגלה. ועל כן אין ספק כי מי שנשבע שספר הזוהר אינו אמת נשבע לשקר בוודאי וד' הטוב יכפר בעדו. ג'. בענין שילוב אצבעות הידיים- זוהי המלצה ולא דין, וכפי שציינת זה רק למי שהוא משורש קין. וכי ידוע לך או למישהו מאיפה באה נשמתו? ואם כן אין שאלה זו נוגעת למעשה. והנזהר טובת עצמו הוא דורש ואין בזה איסור או היתר כלשהוא. אקוה שבדברים אלו תמצא מנוח וכדברי בעל חובות הלבבות אין שמחה כהתרת הספקות.