במקצועי אני ריטמיקאית בגנים, לא בהכרח דתיים, קורה לפעמים במסיבות שאני שרה ומנגנת בגיטרה עם הילדים ולפעמים יש מצבים שהילדים לא שרים בשלבים מסויימים, ואז יש קטעים שאני שרה לבד, או מנסה להפעיל את הילדים. גם אבות מגיעים למסיבות הללו בד"כ, אני חייבת לומר שכשאני חושבת שאולי יש בעיה עם זה שאני שרה ברגעים הללו גורמת לי להרגשה רעה מאד, אני מרגישה חסומה, כמו ציפור כלואה בכלוב, מעלה בי עצבות והרגשת מחנק, אגב יוצא לי להרגיש כך גם בשולחן שבת כשיש גברים המקפידים לא לשמוע נשים, בהתחלה שרתי בשקט ואחכ העדפתי לשתוק, (כי זה עדיף על לשיר עם נקיפות מצפון, אבל עכשיו אני שותקת וכועסת מבפנים) אני מרגישה ששירה היא הזרימה שלי, החיות שלי שנלקחת ממני, אני מקווה שכבוד הרב מבין את ריגשותי ואולי יעזור לי לפתור את הבעיה, גם הטכנית וגם הנפשית?

את רשאית בעבודתך בגנים לשיר עם הילדים. אין בזה בעיה. הבעיה היא של האבות הבאים לא שלך. ואם הם באו בעיקר לראות את ילדיהם יש להניח שאינם שמים לב לשירתך. לגבי השירה של אשה. הסיבה לאיסור שמיעת קולה היא דוקא מפני מעלתה שקולה ערב ומדת הצניעות להסתיר ולהצניע ולא להחשף בפני אחרים ולשמור את כל המעלות האלו שכולם יהיו נתונים לחיי המשפחה ללא מגע זרים לא ביד ולא בעיניים ולא באוזניים. על כן במקום להפגע כדאי לראות את היופי שיש בצניעות. מכל מקום יכולה את השיר לקול נמוך שיגיע לאוזניך ולא יגיע לאוזנם של גברים אחרים.