אחד מעלוני השבת הוזכרה שירי נגארי הי"ד שאזכרתה תערך השבוע. אותי הטריד בעיקר קטע שהיא כתבה והובא בעלון. בקטע היא מתארת את המחבל המתאבד, כיצד הוא עולה לאוטובוס וכו’, דברים ממש מצמררים כשיודעים מה קרה לבסוף, שהיא אכן נרצחה בפיגוע. ישנו גם מכתב של גד עזרא, חייל שנהרג בג’נין, שבו הוא "כאילו" נפרד מארוסתו. ברור שהוא לא רצה למות, אבל הוא רשם את המכתב רק מחשש ש"אם זה יקרה"- אז שתשאר מעין צוואה, ואכן התרחש הנורא מכל. האם מותר לחשוב בכלל על המוות, מתי זה יקרה וכיצד, והאם מותר להעלות דברים כאלו על הכתב?

התורה מדריכה אותנו לחיות בשמחה, ואי-אפשר לחיות בשמחה כאשר אדם חושב יותר מדי על המוות. צוואה זה מסמך בנוגע לחלוקת הרכוש, וגם הוא מטפל ברכושו של האדם לאחר מאה ועשרים שנה. ככלל, אין להרבות בעיסוק במוות.